קראתי וקראתי עד שהגעתי לקטע הזה. אז על מה אני עצוב? על הכיבוש? לא. על הכלב. כאן בקטע. ואם אני עצוב הרבה על הכלב, אז אולי אני עצוב גם קצת על הכיבוש? אז מה אני יכול לעשות?

...כי מסביב הכול מתפרק. כי נשארו בכפר המדוכא הזה בקושי 180 איש ואישה הנאחזים כנגד כל הסיכויים במקום, מול כוחות הכיבוש המנסים לסלק אותם כמעט בכל דרך אפשרית מאז הרסו את רוב הכפר ב 71 ועד היום. לא נותנים להם אישורי בנייה, או להתקין ביוב, או לבנות שירותים בבית הספר. פשוט כלום. כדי להמאיס את החיים.
והנה אחיינו ניסה רק לשפץ גג, גג שכבר קיים, וכבר יש צו הריסה, ואחיינו השני בבית סוהר כי ביקש לעבוד ונתפס בירושלים, ואת בנו לא ראה 13 שנה כי לא נותנים לו להגיע חזרה מירדן, כדי להפעיל עליו לחצים, או לבנות עוד חדר בביתו הקטנטן שכבר חדל לנסות אחרי ששוב ושוב הרסו לו, וברקע ביתו של משתף הפעולה המנסה למכור את אדמות הכפר עבור הנזיד של הצורר, והכול נראה כל כך אבוד... והוא הלך והביא גם תה, ששתינו, וחאג'ה שוכרייה הזקנה, (שכלבה השחור לא עזב את הבית כשכוחות הכיבוש הרסו אותו, ומת בתוך ההריסות והפך למיתוס המרכזי של הכפר), הגיעה והלכה,... (וכל הקטע כאן)

שלכם באהבה
תיאודור