(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

11. ויגש: בראשית מ"ד 18 - מ"ז 27

מצוות כיבוד הגר חוזרת ונזכרת בכל פעם שבה העברים נודדים לישוב אחר, החל מימי אברהם. אדם מהגר למקום אחר ומצפה שינהגו בו כבוד כאדם וייענו לצרכיו. הוא מוכן לעבוד תמורת מילוי צרכיו. כך מוטלת על תושב הארץ החובה לנהוג כבוד בגר ולסייע לו, "כי גרים הייתם בארץ מצרים".

מהי עליה וירידה? ארץ ישראל היא מקום קדוש. סמל למעלה גבוהה, דרגה גבוהה בסולם הרוחניות של העם. אולם זהו אך סמל, ויש לנהוג זהירות בסמלים. סמל יכול לשמש מזון רוחני. סמל עשוי לעודד אנשים לפעולה, אבל הסמל כשלעצמו לא יכול לקנות לחם במכולת. כל עוד התנאים בארץ נוחים למחיה - חיים בה. אולם הניסיון המיתולוגי, כמו גם ההסטורי, מלמד שכל אימת שהתנאים הכלכליים בארץ-ישראל נעשים קשים, מהגרים ממנה למקום שבו אפשר להתקיים פיזית. לא תמיד יכלה ארץ-ישראל לספק קיום כזה. כך קובע הכתוב, בצורת משל, את היחס שבין חומר לרוח. ישנה ארץ ישראל הפיזית, ואין בה קדושה, היא ארץ ככל ארץ אחרת, וישנה ארץ ישראל שהיא עניין שברוח. הקיום הפיזי אינו תלוי בה. אם היא איננה מספקת קיום כזה - יש ללכת למקום אחר. בית אפשר לבנות במקום אחר, אמרה ילדה ברמת הגולן.

מי שמבקש להפוך את הארץ הפיזית הזאת לחומר מקודש, מסתכן בהתעלמות מהתנאים הקיימים במציאות. אין לבלבל בין קיום פיזי לרוחני. הקיום הפיזי קודם לרוחני, וזה אינו יכול להתקיים ללא הפיזי.

כך גם בתקופת הבית השני. לאחר החורבן רובה של האוכלוסייה היהודית נשאר בארץ ולא הוגלה. הישוב היהודי התמעט והלך. הם עזבו מרצונם החופשי, אל המקומות שבהם יכלו להתקיים. כך בכל דור. וכך גם בעליות הראשונות במאה הזאת. מי שלא מצא את פרנסתו בה - עקר למקום אחר.

בתפוצות ישראל נתפסה ארץ-ישראל כמושג רוחני. במקרים רבים הייתה לא מושגת כישות פיזית אלא מסמנת של גאולת הפרט והחברה. המעבר להגשמה פיזית, בחיבור שבין יהודי לבין ארץ ישראל, היא מקור לבלבול תודעתי. כאמור, לאורך ההיסטוריה היהודית, כל הניסיוניות הדתיים לדחוק את הקץ – נכשלו. הניסיון האחד שהצליח הוא חילוני במובהק, הציונות החילונית, וגם הוא שנוי במחלוקת. לאחר מכן נוצר בלבול בין גאולת העם לבין קידוש ארץ ישראל כישות פיזית. היהדות, שהרגילה את עצמה לקיום פיזי-רוחני בתפוצות ישראל, הדגישה את הקדושה האוניברסאלית של חיי אדם ואת הפולחן היהודי-רוחני בכל מקום שמחוץ לארץ ישראל, אך לא השכילה ליצור במדינת ישראל את ההרמוניה ההכרחית שבין נפש היהודי למקום מושבו הפיזי במדינה.