(תיאור של תקופה, במבט מהיום: "מר סליק" בתיאטרון גיורא גודיק בשנת 1971, והשנה בתיאטרון האוניברסיטה)

...המפיק של ההצגה המקורית בשנות השישים היה גיורא גודיק. הוא היה אז המפיק הכי גדול בישראל. הוא היה "ברודווי" שנחתה באולם "אלהמברה" ביפו...

...המחזאית ליליאן אטלן שבתה את לבו. לשניהם עבר משותף, קוד אישי ותודעה משותפת. המחזה "מר סליק" לא היה מסוג הדברים שצפוי כי גודיק יפיק. הוא החליט לעשות זאת "בשביל הנשמה" לא בשביל הכסף. ההצגה הזאת הייתה עבורו "נר נשמה" כפי שאמר פעם. חיים שלמים עברו עליו עד שמצא את קולו האישי ב"מר סליק".

דוד ברגמן, ניצול שואה, ביים את המחזה לראשונה בבלגיה. זה היה מקרה בוחן בשבילו. כשהגיע לישראל ידע בדיוק כיצד ההצגה אמורה להיראות. שלושה ניצולי שואה מעלים לראשונה בישראל של שנות השבעים את המחזה הפיוטי על ילדים במשאית המוות. איש מהם לא חשב במונחים של הצלחה כלכלית. כי כלכלית זה היה אז הימור אבוד...

בימים אלו הופיע באתר התיאטרון היהודי העולמי, התרגום לאנגלית של המאמר מאת אמיר אוריין: מר סליק ומחלת היבשה (קישור).

המאמר הופיע לראשונה בעברית באיגרת השבועית של תיאטרון החדר, ביום 24.6.2010.