השפה היא כלי ליצירת קשר. מהות הקשר תלויה גם בניסוח הדברים. תבניות הלשון שבהם משתמש הפרט מלמדות על תמונת עולמו, אופיו, העדפותיו, משאלותיו.
שפה שיש בה ריבוי של שלילת דבר, שלילת הזולת, התנשאות, זלזול וכדומה, היא סימפטום אישי ו/או חברתי לתודעה הזקוקה לתיקון. ברובד המעשי המיידי, שיח בעל אופי תוקפני יוצר תגובת שרשרת המרבה תסכול ומתישה את הדוברים. לא תמיד נשמעים הדברים לדוברים כשלילת דבר וכדומה. לפעמים, מתוך הרגל, המדברים כלל אינם מודעים למרכיב התוקפנות המגולם בהם. שימוש במטבעות לשון חיוביות, משרה אווירה רגועה, מאפשר שיח בונה ומסייע בתיקון מצבו של האדם.
לשון מתסכלת היא מה שאומרים כדי שלא לומר את הדבר עצמו, או כדי להתחרות עם הזולת, או כדי להילחם בו. זו תופעה אופיינית לתרבות מבולבלת, הנמצאת במצב של מבוכה וחרדה.
תיקון לשון אינו רק תיקון שיבושי לשון, אלא הוא גם מה שראוי לומר בחברה הנמצאת במצוקה תרבותית, כדי לסייע בריפוי עצמי ובריפויה של החברה. אם נתקן תבניות לשון, נסייע בריפוי אישי וחברתי.
מה ראוי לעשות? למעט בשלילה. להרבות בחיוב. לדייק בכוונה.
דוגמא אחת: "לא!"
היה מי שמצא ש"לא" היא המילה הנפוצה ביותר בשפה העברית. ישראלים מרבים להשתמש בה כמילת חיבור בדיאלוג. בתפקידה זה אין לה שום משמעות, למעט הצורך של מישהו להכריז באמצעותה על רצונו לומר משהו. בדרך זו קיים פוטנציאל נסתר ליצירת התנגדות בזולת ועל כן ראוי להימנע מהשימוש בה בהקשר זה.
א': "מזג האוויר נאה".
ב': "לא, הוא מצוין!"
מה ביקש ב' לעשות אם לא להסכים עם דברי א'. אם כן, מדוע להקדים ולומר "לא"?
בהתאם לשיחה אפשר לומר לא כתשובה לשאלה מתאימה.
בהתאם לכך אפשר גם לומר: כן.
