(תגובה על "אורייניזם"- כתבתו של העיתונאי דורון חלוץ על אמיר אוריין ותיאטרון החדר אשר פורסמה במוסף "הארץ" בתאריך 26/11/2011)
מכתב זה רצוי שהיה מתפרסם בסמוך לפרסום הכתבה בעיתון "הארץ" אולם ענייניו האישיים של כותב שורות אלו היו רבים מספור והוא התקשה בעוונותיו להתפנות לכתיבה. ובכן, הגיעה העת והשעה קוראת.
כשתי דקות לאחר סיום קריאת הכתבה הדהדו בי תחושות של אי נחת גופנית, עלבון אישי וזעם מוסרי. מה קרה פה בעצם? כתבה וראיון "אינפורמטיביים", "אובייקטיביים", "נטורליסטיים" (רחמנא ליצלן) הבאים "לשקף ולהציג לקוראים את עולמו הפנימי והחברתי של המרואיין". אלא שהפער העולה בין הדמות המצטיירת בכתבה לבין האדם החי הינו רב. ודווקא משום הכוחות הסמויים אשר הפעילו (במודע או שלא במודע) את העיתונאי, חשוב וראוי להבהיר ולהביע מספר נקודות ותהיות נוקבות.
ייאמר מיד: הכותב אשר אתם קוראים את מילותיו כעת היה תלמיד בתיאטרון החדר, שחקן בהצגה אשר הופקה על ידי תיאטרון החדר ושותף בפעילויות אמנותיות בחסות תיאטרון החדר. מידע זה חשוב משום שהוא שומט באחת את הקרקע מתחת לטיעון: "הכותב אינו אובייקטיבי". ובכן, הכותב הוא הראשון שיודה בכך. דא עקא, הכותב מכיר את תיאטרון החדר מבפנים, מכיר את הדמות הראשית ואת צדדיה השונים והמגוונים והיה עד לתהליכים אנושיים, אמנותיים, חברתיים ונפשיים אשר התרחשו בתיאטרון החדר.
הרוח המנשבת מן הכתבה לוקה בסילוף ובקפריזיות. ההתייחסות למרואיין ולמושא הכתבה המדוברת הייתה לתחושתי כאל חיה במעבדה או נכון יותר, כאל נשפט בבית דין כלשהו. השאלות הנוקדניות, הפולשניות, המנותקות מן ההקשר, הישירות חסרת הבושה של השאלות, תחושת הקור הנפשי והמהוגנות הצחיחה שנשבה מהם באצטלה של "זכות הציבור לגעת", החדירה הכוחנית במרחב שנוצר לפרטיותו של אדם ולנושאים הקדושים לו על מנת לחשוף את ערוותו ברבים היו קשים עבורי. היכן הם כללי המשחק הלא- פורמאליים, כללי משחק של הוגנות אנושית בסיסית ואתית? במקום זאת, במסווה של תחקיר עיתונאי, תוקפנות סמויה אשר ניתן לקוראה רק בין השורות היכן שנמצאת המוזיקה. ודווקא בכך- חרפתה. "כך עושים כולם" ו"אלו הם כללי המשחק" הינן תשובות פונקציונליות, בהמיות ונעדרות אתיקה.
למי שאינו מכיר את תיאטרון החדר ואת מייסדו ומנהלו האמנותי עלולה להצטייר מתוך הכתבה דמות של אדם הזוי במקצת, אגוצנטרי, פריק בשפה עממית. תואר מלבב נוסף: גורו. גם "השמועות" וה"עדויות" בעילום שם (בטח בעילום שם) בדבר נושאים כאלה או אחרים אשר מעמידות את אוריין באור לא מחמיא הינן ילדותיות. מובן שהדבר מוסיף לסקסיות, למסתורין ול"משיחיות" של הנושא. הזעם שגואה בי נוכח הפער בין הכתבה למציאות ותחושת האי צדק שעלולה לקרום עור וגידים אצל האינדיבידואל בעומדו מול חוקי משחק פרזיטיים, חסרי כתובת והמוניים מעלה תחושת מיאוס וקבס. החשיפה, כאשר מנותקת מן ההקשר ונתונה להשגחתו של העיתונאי הקובע את כללי המשחק בבריונות נפשית הלקוחה מזרמים תת-קרקעיים של עולמו המנטאלי ואשר מעידה על עולמו הפנימי לא פחות ואולי אף יותר ממושא הכתבה עצמו מעוררת פלצות ומגחיכה את המציאות המתוארת.
רוצים חשיפה אמיתית? קבלו: אטען רק שמהיכרותי עם תלמידים רבים, שחקנים ואנשים שלא מן התחום האמנותי אשר מכירים את אמיר אוריין ואת תיאטרון החדר, ברור הוא (ומצחיק שצריך בכלל להזכיר זאת) שדבריי מייצגים באופן גורף את דעתם של מרבית האנשים. השמועות על דמות של גורו ועל "מטעמים" נוספים העולים באופן סמוי מן הכתבה רחוקים מרחק שנות אור מן המציאות. מהיכרות מעמיקה עם אמיר אוריין, דרכי עבודתו, יחסיו האישיים והמקצועיים ייאמר באופן גורף ונחרץ: אם מרבית האנשים היו מתייחסים לזולת באשר הוא כפי שנוהג אמיר, העולם היה מקום הרבה יותר יפה לחיות בו. הכבוד האישי, המרחב הנפשי, האכפתיות, הרגישות, ראיית הצד האחר, הדאגה והעזרה לאדם באשר הוא אדם ללא הבדל של דת, גזע ומין, השותפות, כיבוד האוטונומיה, האתיקה- כל אלו קורנים ובאים לידי ביטוי ביחסו של האיש אל האחר. לא מדובר כאן באידיאליזציה אלא מהתבוננות מעמיקה, אחראית ושקולה במה שמתרחש בתיאטרון החדר. מושלם? האם יש מישהו מושלם לעזאזל?
ההוראה, החינוך לערכים אנושיים וראויים, ההומניזם העמוק אשר ספגתי בתיאטרון החדר הינם מתנות שאשא איתי למשך כל חיי. ולא, אני לא מתבגר רומנטי ונאיבי אלא אדם בוגר שהכיר מקרוב את תיאטרון החדר לאחר ניסיון חיים לא מבוטל ולא פשוט. משוכנע אני כי התלמידים הרבים אשר באו בשערי תיאטרון החדר ואשר התפתחו רבות הן מן הפאן האנושי והן מן הפאן המקצועי, ואשר יצרו מעגלי חברויות ומעגלי יצירה גם מחוץ לתיאטרון החדר ובברכתו, יעידו על כך. זאת, הודות למפגש האנושי הפורה והנדיב אשר מתאפשר מדי יום ביומו במרחב הנפלא והמאפשר של תיאטרון החדר.
ולך אמיר, אדם יקר ומורה אהוב אומר רק שאני אוהב אותך ושהענקת ושאתה ממשיך להעניק לי ברוחך השראה ומקור כוח להתבוננות מיטיבה ואותנטית בעולם הזה. תודה!!!
(יואל בלום, עובד סוציאלי, חבר תיאטרון החדר)
