האיגרת השבועית

יוני איתיאל: פרפורמר יוצא מן הכלל

(קול ישראל, "בילוי נעים" עם יואב גינאי, 6.1.2012)

תיאטרון החדר נמצא אי-שם בדרום תל-אביב ומספק חוויה נהדרת לצופים. מדובר בחדר ממש. 18 מקומות ישיבה. כשהייתי במקום היה פול האוס. החוויה אינטימית עד לרמת הקמט האחרון בפניו של השחקן, וזה מספק גם אפשרות להתבונן בקהל היושב איתך.

הגילוי של המופע הוא אמיר אוריין שמתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל. הוא כריזמטי, הולך עד הסוף ומחויב למה שהוא עושה. אני והקהל מאד התרשמנו. אני ממליץ לקהל לבוא ולהתנסות בהצגה בתיאטרון החדר. זה ייתן משהו שונה מן המקובל, בלי אווירת הביזאריות שעלולה לדחות קהל בורגני. 

(יוני איתיאל, מבקר תיאטרון)

-------

אבישי מתיה: גורלו של ילד מוכה

(מחשבות בעקבות הצפייה בהצגה "היטלר" בתיאטרון החדר, 6.1.2012)

אדולף היטלר היה ילד מוכה. אדולף היטלר היה ילד. תחת הניסוח "יחסו לאדולף היה נוקשה ואלים", שמעטר את תוכניית ההצגה "היטלר", מסתתר גיהינום עלי אדמות. אלואיס שיקלגרובר, אביו של אדולף, היכה אותו וחבט בו. והיטלר הנער כילה את זעמו באחותו הקטנה פאולה, כפי שנחשף לפני מספר שנים במכתביה. כל הזעם שנצבר, כל האלימות שהודחקה, עוד יתפרצו בהמשך, יתגלגלו ויתפוצצו ויקפדו את חייהם של מיליונים. אבל בינתיים, היטלר הוא רק ילד. מפוחד. מושפל. מבוהל. אחוז אימה.

העלבון הראשון שהוא סופג מאביו מצמית. הקללה הראשונה מקפיאה את דמו. והמכה הראשונה מרסקת את הזהות העצמית. ילד מוכה לעולם לא ישוב להיות מי שהיה. וככל שהמכות ניחתות על גופו, עורו נצרב, לבו נשבר, כתמים כהים מופיעים והדמעות זולגות בהיחבא, הוא מעצב לעצמו דמות חדשה. השנאה למכהו מעורבת באהבה ובפחד ובמתח גופני בלתי נסבל. הוא חסר אונים. הוא אינו יכול להכות חזרה. זה גם אביו. בתחילה הוא מפנים שהוא אשם. זה לא אביו, זה הוא. זה מגיע לו. זה בגללו. הוא חייב להשתנות. להיות ילד טוב. להתרפס. להשלים. אבל זה לא עובד. הזעם משתלט עליו. הוא טובע בביצת השנאה. גופו נצפד. ידיו קפוצות לאגרופים. והוא מוציא הכול על הקורבן הראשון שימצא. אחות קטנה. חבר לימודים. סתם עובר אורח.

אם המכות נמשכות, אם ההתעללות אינה נגמרת, זה רק יילך ויחמיר. מבחוץ אולי ייראה אנושי, אך בפנים תצמח לה המפלצת. מי שלא חווה זאת על בשרו לעולם לא יידע, או יבין, כיצד הארס מפעפע. כמה השנאה העצמית מרעילה את נשמתו, איך התיעוב הבלתי נשלט מציף את גופו. הזעם הזה, חרון האף, האדום שבעיניים, עוד יתפרצו. ואם יחברו למוח, או יזכו ללגיטימציה סביבתית, או אז גורלו נחרץ. או שמא זהו גורלנו.

יוזף סטלין, עוד רוצח המונים, היה אף הוא ילד מוכה. גם הרודן בניטו מוסוליני. ואף סדאם חוסיין חסר העכבות. אומרים שילד שהתעללו בו, או פגעו בו פגיעה אנושה, עשוי להיות מתקן עולם. מטפל. פסיכולוג. מאמן. או מנהיג. כזה שמשתמש באנשים כפי שהשתמשו בו, בצורה אינסטרומנטאלית, כאילו היו חפצים. אין בו שמץ היסוס כשהוא מורה לחסלם או שולח אותם אל מותם. הוא אלים מאד כפי שהינו אלימים אליו. הוא מניפולטור וערמומי ובכיין וקורבן כי כך למד לשרוד את התופת. הוא גומר רע, כי כך הכתיב לעצמו את גורלו.

אבל מנהיג עלול להיות מסוכן גם אם אביו לא היכה אותו אלא רק השפיל, או הקטין, או לגלג, או ביזה. כשהיה עליו ללמוד להשתיק את כאבו, למלא אחר ציפיות האב, לאהוב את מי שרדה בו, להשלים עם מה שיש. זה עוד יתפרץ. הפחד מאיבוד שליטה ירקיב בגופו והנשמה שלו תהיה מסוכסכת עם עצמה, כי אסור לכעוס על אבא, ואם אני אשם, זה בלתי נסבל להיות אני, אז אולי אאתר זהות חלופית, ואמציא את עצמי מחדש, ועוד פעם, ושוב, ושוב. אבל אין לאן לברוח. גם מאמריקה בסוף חוזרים.

(אבישי מתיה, סופר, משורר, מאמן)

-------

ורדה צ'צ'יק: היה בן אדם

(בעקבות הצפייה בהצגה "היטלר" בתיאטרון החדר, 7.1.2012)

אחד המסרים שמפעפעים בין השורות שנכתבו במחזה "היטלר", המבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין, הוא מסר נורא שנוטים להדחיק: שמי שאחראי לאחת מזוועות השיא של כל הזמנים, היה בן-אדם, ושהיו בנשמתו, בנפשו, באישיותו, אפילו מקומות רכים כמו אהבה לאחייניתו ולכלבתו, חולשה למיני מתיקה, ואהדה לאי-אלה יהודים שניקרו על דרכו במהלך חייו. אמיר אוריין מצליח לאחד את הקצוות - הפרעה נפשית ואישיותית, מגלומניה חולשות אנוש וחולשות גוף, וזוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה.

(ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת)

-------

שושנה ויג: הפסיכו-לוגיסטיקה של השיגעון נורמאלית

(בעקבות הצפייה בהצגה "היטלר" בתיאטרון החדר, 7.1.2012)

תשכחו מכל מה שאתם מכירים ביציאה לתיאטרון. תשכחו מעמידה בתור בכניסה לאולם. תשכחו מרכישת כרטיסים בקופה או דרך מפעל מנויים. בתיאטרון "החדר" יש מפגש אינטימי בין השחקנים לבין הקהל. אתה נמצא במחיצת השחקנים והבמאי לאורך כל האירוע הוא משוחח אתך לפני ההצגה, משחק בהצגה ואחר כך גם חשוב לשחקן לשמוע ממך רשמים, לנסות לחבר בין החוויה האינטימית של השחקן לבין החוויה האינטימית של הצופה. לכן בסופו של המפגש אין פלא שנפרדים מהשחקן בחיבוק. והשחקן בהצגה שצפיתי בה הוא אמיר אוריין.

אמיר אוריין ייסד את תיאטרון החדר בשנת 1985 מאז מוצגים בחדר שנראה כמו סלון בבית משנות הארבעים או החמישים הצגות רבות. המדרגות המובילות אל הבית הן מדרגות משובשות אך חלקן עשויות שיש. בית ישן ברחוב הרב קוק בתל אביב, כמעט צופה לים ומלא חזון. זו חוויה שונה לבקר בביתו של השחקן ולצפות בהצגה שהוא רקח עם טובה רוגל בשנת 1986. לקח לאמיר אוריין יותר מעשרים וחמש שנים להופיע כשהוא משחק את הטקסט שהוא כתב על היטלר.

מהי אותה חוויה אינטימית שעובר הקהל. כשאתה עולה במדרגות לקומה השנייה מקבל אותך הבמאי של ההצגה אבי גיבסון בראל כשהוא מושיט לך עוגת שטרודל וינאית, אפויה באפייה ביתית. באיזה תיאטרון אתה מתקבל על ידי הבמאי ועוד מתכבד בעוגה? מי שטורח לרכוש כרטיסים באמצעות האיגרת של תיאטרון "החדר" זוכה גם להנחה יפה. כלומר רוכשים את לבך כל הדרך אל החדר. מתייחסים אליך כמו שצריך להתייחס לקהל, רוצים שתצא מרוצה, ורוצים שתרגיש שקיבלת תמורה בעת הביקור שלך במקום. האווירה המתקיימת במקום היא אווירה ביתית, תרתי משמע. זהו בית. סלון ומטבח ופרוזדור כמו של פעם. כוסות תה ומיחם עומדים לרשותך, אתה מוזמן לשקוע על הספה המוצבת בכניסה או לתפוס לך מקום באחד הכיסאות. וחשוב מכל לא יהיו מאות צופים בהצגה. ברוב המקרים הם ימנו כעשרים חברים שהזדמנו יחד לפגישה מיוחדת עם השחקן. בלא מסך שיורד ועולה ובלא חציצה כלשהי יופיעו השחקנים.

למעשה, אין זה ביקורי הראשון במקום, זה היה ביקורי השני. ביקרתי בתיאטרון במסגרת "המליאה" המתקיימת אחת לשבועיים ביום שישי אחר הצהריים, בה מתכנסים אמנים, שחקנים ויוצרים לקבלת שבת. ביקרתי במקום מתוך סקרנות ואף צירפתי חברים ששכנעתי אותם לבוא. בביקור ההוא החלטתי שעלי לבקר גם בהצגה המוצגת במקום וההצגה שבחרתי היא "היטלר".

סיקרן אותי לשמוע מה בפיו של הצורר הגדול שהיה לאנושות כולה ולעם היהודי בפרט. סיקרן אותי לשמוע טקסטים שנכתבו בהשראתה של דמות כל כך שנואה בחברתנו. כשישבתי בהצגה יכולתי ללמוד עד כמה הפסיכו-לוגיסטיקה של השיגעון נורמאלית. ישבתי והפליא אותי שאני מצליחה להתרשם מדמותו של מטורף ועוד לחשוב לעצמי שהוא "נשמע משכנע". המטורף הזה שהיה צמחוני לאחר שאהובתו גלי התאבדה, לא נגע בבשר ודגים, נשמע בעיני קצת משכנע. גם יכולתי לשמוע את השחקן שנכנס לעורו של המנהיג הכי נתעב בהיסטוריה האנושית ומצליח לשרוד את ההצגה.  אמיר אוריין המשחק את דמותו של האיש שהפך לסמל הנתעבות ההיסטורית מצליח להמחיש לקהל את אופיו של הרודן, יימח שמו. היה בנו משהו שהיה מוכן לסבול את ההופעה של היטלר. למדנו לחיות עם היטלר בתוכנו. היטלר שמת בבונקר ב 30 באפריל 1945 עדיין חי בקרבנו. אנו טפלנו עליו במהלך השנים המון מהתנהגויות שלנו.

מעניין שהצופים התייחסו יותר ליכולת המשחק של אמיר אוריין ופחות לתכנים הבעייתיים שהועלו בהצגה. הסיפור מאחורי ההצגה הוא דמיוני, היטלר לא נרצח בבונקר שלו אלא כפילו והוא בשנת 1986 בן 96, מבקש לעלות לארץ ישראל כדי שיהרגו אותו. למעשה כל ההצגה היא חתירה לקראת מילוי משאלת המוות של היטלר. היטלר בהצגה אינו היטלר ההיסטורי שאנו מכירים מספרי ההיסטוריה, בהצגה אנו קולטים שהיו לו חיים "רגילים" שאכל וצפה בסרטים, ששנא משוררים ואהב נשים מטומטמות כמו אווה בראון וגם את הכלב שלו.

החוויה התיאטרלית ממשיכה ללוות אותך ואתה ממשיך להרהר בהצגה כשאתה יוצא ממנה. זה מה שמבקש ממך אמיר אוריין וצוות השחקנים שלו, התיאטרון מעלה נושאים בעלי אופי חתרני, הוא לא מבקש להציג הצגות שיעניקו לך חוויה קצרה אלא חוויה מתמשכת, שתישאר מרותק גם כשתצא מן החדר, האווירה ממשיכה ללוות אותך ואתה תוהה פעמים רבות שעות אחר כך, מה בעצם היה שם.

אני ישבתי על הספה הכי קרובה ל"היטלר", כמה קטעים בהצגה רועדות ומודגשות תנועותיו של השחקן, באחת הסצנות הוא שומט את רגליו הארוכות קדימה ופולש עד כמה שניתן לטריטוריה של הקהל, ואני ישבתי הכי קרוב למקום הזה שבו ההצגה פוגשת את הקהל. זה רגע קצת מביך עבורי כצופה. אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך "מפחידה" בעולמנו. הוא מצליח להנמיך אותה וגם לגחך אותה, ויחד עם זאת מצליח להעביר לצופה המון מסרים על אישיותו של המנהיג הכי זוועתי שיצרה ההיסטוריה. יש בהצגה המון אמירות הקשורות להיסטוריה שלנו ושל הגרמנים. מעניין שמוצאים לאורך ההצגה אמירות על הקרבה והאינטימיות הרבה שיש בין היהודים לבין הגרמנים. חברו של היטלר בנעוריו בוינה היה נוימן היהודי שנתן לו קפוטה יהודית אותה שמר עשרות שנים. סבתו של היטלר נישאה ליהודי אך אמו הייתה קתולית. ההצגה מתייחסת לאדם, ואתה משתומם כיצד אין אזכור של השואה למעשה בהצגה. שאלה אחת רצה לי כל הזמן, כשהחל השיח עם אמיר אוריין, האם ניצול שואה היה יכול לשבת בהצגה מעין זו עד סופה? כשבחנתי את הצופים הם היו כמעט כולם צברים, בני הארץ שהיו מסוגלים לשמוע אותו, היו מסוגלים לשמוע על הישראליות "החזקה" שצמחה כאן ועל דמיונה לגזע העליון שאותו רצה לטפח היטלר.

משאלת המוות של היטלר הייתה משאלה כמוסה לברוא עולם חדש, שתיפול פצצה אטומית, ביולוגית כימית ואחר כך יקום עולם אחר. לכשיירצח היטלר זה יקומו היטלרים רדומים וינקמו את דמו. חששתי שההצגה תותיר אותי בהרגשה לא נוחה שצפיתי בהיטלר, אבל למעשה ההופעה משאירה אותך מופתע, שקוע במחשבות. כיצד האדם הזה שאהב נשים מטומטמות הרס לנו את החיים, ועדיין חי בקרבנו, כשאנו למעשה לא מצליחים להמיתו. כשישבנו וחיכינו להצגה עיינו בתכנייה והיה כתוב 'היטלר מבקש מהקהל להרוג אותו'. בעלי, אמר לי 'לפרט הזה לא שמתי לב'. לא שמנו לב שהיטלר עדיין חי, גם כששים וחמש שנה לאחר מותו, אנו משתמשים בסמלים שהוא השאיר לנו וזו אולי ההצלחה שלו והכישלון שלנו.

(שושנה ויג, סופרת, משוררת, פובליציסטית. את המאמר אפשר לקרוא גם ב-News1)

-------

שלומית זיו: מעגלים

‪אמיר יקר

יומיים אחרי ההצגה שמילאה אותי במחשבות, מצאתי את הזמן לכתוב את שרציתי לומר לך, על החוויה העמוקה בהצגה "היטלר". אני מודה לך ולאבי גיבסון על החוויה הזאת. ההצגה. והמשחק מעוררי הערצה. כתלמידת תיאטרון החדר מלפני כ-20 שנה מדהים לראות את שיטת המעגל הפתוח שיצרת, עובדת בצורה כל כך מושלמת וטעונה, דווקא דרכך, המורה והבמאי. מדהים ואף מפתיע, כאילו התעוררתי מחלום, מגלגול קודם. היום אחרי שנים, אני כבר יודעת שמטרת יוצר אמיתי, היא האמירה הייחודית ומה הוא עושה עם זה כדי לשפר את העולם, לעזור לו לעלות למקום גבוה יותר, ללא אינטרס וללא שום תנאי וללא כל הבולשיט והרעש והצלצולים שניתן למצוא הרבה בתחום הזה, במקומות שלרוב נותנים יותר מקום לטפל, לפרסום, לכסף ול"שאו" ולא בהכרח לעיקר - העולם שלנו, ואיך הוא מתפתח ועולה בהשראת אנשים מיוחדים במינם. כן, גם היטלר היה מיוחד במינו. השאלה מה הוא בחר לעשות עם זה, ומה בחרתם אתם. זוהי האנרגיה שלכם, המנותבת למקום אחר ויוצרת את הדמות הכריזמטית הזאת במחוזות אפשריים בהחלט ומעוררי מחשבה. מעגלי הזמן סובבים שוב ושוב, סוגרים לי את דמותו של היטלר עם המציאות שלנו, בישראל היום. אותה כריזמטיות, בתוספת תחקיר מדויק ועסיסי עם גירויים פיזיים, מאכלים ומשקאות מעוררי תאווה וסדר יום של האיש היטלר. נתתם את ההזדמנות לשאול, איפה אנחנו ואילו מסקנות ניתן להסיק מהביקור הזה שלו אצלנו... עם כל השטרודל והטעם... הרי כולנו בני אדם. התחושה הזאת הייתה קיימת ובעוצמה גדולה בחדר. אני חוזרת אל החדר אחרי כל כך הרבה שנים. והרי לזמן אין כל משמעות... ובאותם מעגלים אחרי מעגלים אני חוזרת אל החדר ונחשפת ליצירה הזאת.

אני מעריצה את הדרך הייחודית והצנועה להעברת אירוע בצורה אותנטית ומשכנעת ומרגשת כל כך, ושמחה לחזור ולבקר במקום שאני כל כך אוהבת. בתודה ובאהבה גדולה.

(שלומית זיו, שחקנית)

-------

שרון שלומי: פוליטיקאי

אמיר יקר לי מאוד,
נראה שהייתי צריכה כמה ימים לעכל, כי נורא התרגשתי כשראיתי אותך משחק.
תודה על ההצגה והחוויה, ותודה על המסר המשחרר.
עלה בי חשש לראות את ההצגה בגלל שזה היטלר, אך דווקא בגלל זה היה כדאי לראות, כי ההצגה נוגעת בדיוק בקושי ומביאה לשחרור.
איזה יופי של דבר, לראות את היטלר בחולשתו ובאנושיותו.
פתאום היטלר נראה לי פוליטיקאי ולא רק משמיד המונים,
ואולי זה חשוב לזכור שהוא עוד פוליטיקאי שאנחנו בוחרים ונותנים לו את הכוח לשלוט.
אמיר, אתה שחקן מבריק, מלא עוצמות, ריכוז ודיוק.
והדמות של היטלר מרתקת, מדליקה ומעוררת, מלאה בהומור וכאב.
ואני מאוד אוהבת אותך!

(שרון שלומי, כוריאוגרפית, שחקנית, מנחה)

קדוש קדוש קדוש שייקספיר? מלוא כל הארץ כבודו?

פוגשים בשחקן בדרכו לבצע תפקיד מתוך הרפרטואר השייקספירי, והנה הוא מלא גאווה וחרדה, חשיבות עצמית וביטול עצמי. כביכול נפתחו השמים, האדמה רועדת, ושיפעת כוכבים נוצצת, בתבנית דמותם של חרוזים שייקספירים, נוהרת עליו מלמעלה. מורשת דורות רובצת על גבו כעול. שאלה אחת חוזרת ומרצדת בעיניו: "איך מתמודדים עם דמות שייקספירית?"

איך מתמודדים עם דמותו של השכן בבית הסמוך? נכון, יש הבדל. השכן בבית הסמוך הוא אדם בשר ודם. הדמות השייקספירית היא מילים. שייקספיר הוא שם, החתום על קבצי מילים, מרתקים כשלעצמם. זו ספרות או שירה. מילים מילים מילים. לא תיאטרון. לא במה חיה. שייקספיר, מולייר, איסכילוס, הם שמות. אל תניחו לשם דבר להכריע אתכם. דורות של במאים, שחקנים ומבקרי תיאטרון מסרו בירושה מחזות עטופים בחרדת קודש מסרסת. מחברים אלה מציעים תפקיד. דמות לביצוע. לא דמות, אלא אידיאה של דמות. תווי אופי והתנהגות. קחו את האידיאה ועיינו בה, גלגלו אותה, קרעו אותה לגזרים והרכיבו אותה שוב. עשו בה כבתוך שלכם, כי שלכם היא! עניין של סבלנות, תקווה, סבל ואושר...  

(עמ': 31-32)

יש הרואים בשיטת אוריין ניגוד מוחלט לפואטיקה של אריסטו, אולי אפילו סוג של פואטיקה חלופית, חדשה. לילה אחד הבנתי שאין זה כך.

הפואטיקה של אריסטו נתפסת בעיניי רבים כשיטה סגורה, נוקשה מאוד, המחייבת עמידה ביעדים ספרותיים ואילו שיטת אוריין היא גישה פתוחה המעמידה את האדם, על כל הבלתי צפוי שבו, במרכז הבמה.

בתחילת פרק ו' של הפואטיקה אומר אריסטו כי "הטרגדיה היא חיקוי פעולה שלמה, בעלת שיעור..." וכולי. אנו מניחים כי אריסטו כתב חיבור גם על הקומדיה ואפשר לשער שאמר כי הקומדיה היא חיקוי פעולה לא שלמה וכולי, כלומר פעולה הפוכה, או שונה במהותה מהפעולה הטרגית. אם נתעלם לרגע מהרצון לבחון מהויות טרגיות וקומיות, אפשר לסכם ולומר שלפי אריסטו הדרמה כולה היא חיקוי פעולה. לפי אריסטו, כל ז'אנר דרמטי מחקה פעולה בדרכו והעיקר שיהיה זה חיקוי של פעולה ולא תיאור של פעולה כמו בסיפור. אריסטו לא קובע מסמרות, הוא מתאר את הרכיבים הנחוצים להיווצרות טרגדיה, כמו ההיפוך וההכרה הנחוצים ליצירת הקתרזיס ולדעתו המעוגנת בתרבות ובמוסכמות תקופתו, ראוי שיקרו בצורה כזו ולא אחרת ואם יקרו בדרך אחרת, תיווצר דרמה שונה. כך גם לגבי נושאים טכניים שונים כמו אחדות הזמן, המקום והעלילה.

רבים מתווכחים עם הפואטיקה ויוצאים נגד הסיווגים של אריסטו. הם מחמיצים את עיקר תפיסתו שלה אריסטו את הדרמה כחיקוי פעולה שמבטאת את מחקה הפעולה, את האדם, נפשו, נשמתו, אופיו, רוחו, או כפי שאני מעדיף לכנות זאת: מהותו.

התיאטרון לפי אריסטו הוא מקום שבו שחקנים מציגים בפני קהל חיקוי של פעולה של מהויות אנושיות. המלך ימלוך, הליצן יצחיק וגם דברים מורכבים יותר. לפיכך ברור ששקספיר, למשל, אריסטוטלי. אמנם אין במחזותיו אחדות זמן כפי שאריסטו חשב שתהיה נכונה, 24 שעות, אבל אריסטו אומר שמשך הזמן צריך להיות סביר שתתקיים בו פעולה אחדותית ובהתאם למוסכמות תקופתו קובע כי מדובר ב-24 שעות. שקספיר התאים את אריסטו לתקופתו. זמן סביר לפעולה אחדותית אצלו יכול להיות גם שבועיים. כך גם לגבי סיווגים שונים של אריסטו וכך גם אצל מחזאים אחרים בתקופות שונות.

במאה ה-20 אנו עדים לשורה של ניסיונות לשבור את התפיסה האריסטוטלית. כמה מהניסיונות האלה יצרו ז'אנרים אחרים שאינם תיאטרון או דרמה, כמו תיאטרון חזותי הנוטה לכיוון המחול, הציור, הפיסול או המיצב, תיאטרון סיפור ששורשיו במספר ולא בשחקן ועוד. ניסיונות נוספים פרמו את הסיווגים של אריסטו עד תום ובחנו מושגים כמו דמות שלמה ואחדותית או זמן רציף ואחדותי.

בעיניי, המבחן העיקרי הוא חיקוי הפעולה. אם ביצירה יש דמות פועלת בדרך של חיקוי פעולה, מדובר בתיאטרון ואפשר לסווגו כטוב יותר או פחות, מוצלח יותר או פחות, אם רוצים בכך.

אמיר אוריין יצר את שיטת "המעגל הפתוח" שבמבט ראשון נראית הכי לא אריסטוטלית, אולי אפילו מייצרת פואטיקה חלופית. לדעת אמיר, השחקן נמצא במרכז, לא הדמות הספרותית. אפילו חיקוי הפעולה עומד למבחן, כי לפעמים אין חיקוי ואין ממש דמות, אלא שחקן שפועל, מרגיש ומבטא את עצמו ברגע נתון.

כאן חשוב להבין שחיקוי הפעולה אצל אריסטו הוא לא המטרה, אלא האמצעי. אמצעי להגיע למהות, לנפש האדם, לאפשר לנו מפגש בלתי אמצעי עם הגרעין האנושי שבנו. האמצעים משתנים, הדרכים משתנות, גם הקונוונציות משתנות, אבל המטרה נשארת אחת: התיאטרון ככלי ביטוי סובלימטיבי למפגש הטהור ביותר בין מהויות אנושיות ומכאן שאריסטו ואמיר אוריין שונים בדרך, אבל לא במטרה ולא במהות.

היחס לפרט, הומאניות והמעגל הפתוח.

אנחנו אוהבים מחזות שעוסקים בפרט, באחד, באדם. לא ברעיון גדול, אלא במייצג שלו. זו אמת ידועה. אנחנו אוהבים את הזווית האנושית, האישית, בכל מקום. באמנות וגם במדיה, בכתבה העיתונאית. אם מסתכלים לרגע מעבר לטריק, לרצון לזכות באהדת הקהל, ראוי שהתיאטרון שהוא מדיום הומאני מטבעו, יהיה הומאני ויעסוק בפרט, יציג דמויות אנושיות, מורכבות ויתאר אירועים גדולים מהזווית האישית. לא המלחמה מעניינת ונוגעת בנו, אלא מה מרגיש אדם אחד בתוכה.

"שיטת אוריין - המעגל הפתוח" לוקחת את הגישה ההומאנית הזאת צעד או שניים קדימה. אפשר לומר גם עד הסוף. היא מכילה אותה לא רק על הדמות, אלא גם על השחקן, שעולמו האישי ומה קורה לו ברגע זה הופך להיות חלק מהאירוע האמנותי. אבל מעבר לכך, היא מכילה את הגישה הזאת גם על הקהל, לא בכוח, לא מתוך הכרח. היא מאפשרת לקהל לבחור האם הוא רוצה בכך, אבל הבחירה הנמשכת להציג בחללים קטנים יוצרת בהכרח יחס אישי לקהל. אנשים מגיעים למקום, מתקבלים באופן אישי, מסוגלים לקלוט את כל שאר האנשים שיחד איתם יהיו לקהל. הם לא צריכים לעשות משהו ואין שום צורך לגרות אותם לפעילות. ההתייחסות האישית אליהם מערבת אותם בהצגה באופן נדיר מאוד בתיאטרון של ימינו, אולי בלעדי.

אם כך, "שיטת אוריין - המעגל הפתוח" היא הומאנית לא רק בתיאור הדמות, אלא גם ביחס המובנה שלה לשחקן ולקהל.

(גיא כהן, מרצה ושחקן, הופיע בהצגת תיאטרון החדר "דם" בתפקיד המטפל)

כְּמוֹ שְׁנֵי חַסְרֵי בַּיִת הַמִּתְכַּסִּים

בִּשְׂמִיכָה קְרוּעָה מִפְּנֵי הָרוּחַ

נָתַתָּ לִי הַפוּגָה, מִטָּה שְׁלֵוָה

כְּדֵי שֶׁאָנוּחַ.

כְּמוֹ גֶּשֶׁם הַחוֹדֵר, וּמַאֲכָל אֶת

הַנְּיָר, טִפּוֹת הַזְּמַן רִכְּכוּ

אֶת אַהֲבָתֵנוּ, מָחֲקוּ מַה

שֶּׁעָבַר.

אֲבָל בְּגָדִים קְרוּעִים גַּם יְכוֹלִים

לִזְכּוֹת בַּגְּאֻלָּה, וְגֶשֶׁם יָכול

לְקַשֵּׁט אֶת הַחַיִּים בִּדְיוֹ

שָׁקוּף אֲשֶׁר יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁוּת,

גַּם אֲנַחְנוּ נֵדַע לְהַצִּיב רַגְלֵנוּ

בִּשְׁלוּלִית הַזְּמַן, וְלָשׁוּט.

(תגובה על "אורייניזם"- כתבתו של העיתונאי דורון חלוץ על אמיר אוריין ותיאטרון החדר אשר פורסמה במוסף "הארץ" בתאריך 26/11/2011)

מכתב זה רצוי שהיה מתפרסם בסמוך לפרסום הכתבה בעיתון "הארץ" אולם ענייניו האישיים של כותב שורות אלו היו רבים מספור והוא התקשה בעוונותיו להתפנות לכתיבה. ובכן, הגיעה העת והשעה קוראת.

כשתי דקות לאחר סיום קריאת הכתבה הדהדו בי תחושות של אי נחת גופנית, עלבון אישי וזעם מוסרי. מה קרה פה בעצם? כתבה וראיון "אינפורמטיביים", "אובייקטיביים", "נטורליסטיים" (רחמנא ליצלן) הבאים "לשקף ולהציג לקוראים את עולמו הפנימי והחברתי של המרואיין". אלא שהפער העולה בין הדמות המצטיירת בכתבה לבין האדם החי הינו רב. ודווקא משום הכוחות הסמויים אשר הפעילו (במודע או שלא במודע) את העיתונאי, חשוב וראוי להבהיר ולהביע מספר נקודות ותהיות נוקבות.

ייאמר מיד: הכותב אשר אתם קוראים את מילותיו כעת היה תלמיד בתיאטרון החדר, שחקן בהצגה אשר הופקה על ידי תיאטרון החדר ושותף בפעילויות אמנותיות בחסות תיאטרון החדר. מידע זה חשוב משום שהוא שומט באחת את הקרקע מתחת לטיעון: "הכותב אינו אובייקטיבי". ובכן, הכותב הוא הראשון שיודה בכך. דא עקא, הכותב מכיר את תיאטרון החדר מבפנים, מכיר את הדמות הראשית ואת צדדיה השונים והמגוונים והיה עד לתהליכים אנושיים, אמנותיים, חברתיים ונפשיים אשר התרחשו בתיאטרון החדר.

הרוח המנשבת מן הכתבה לוקה בסילוף ובקפריזיות. ההתייחסות למרואיין ולמושא הכתבה המדוברת הייתה לתחושתי כאל חיה במעבדה או נכון יותר, כאל נשפט בבית דין כלשהו. השאלות הנוקדניות, הפולשניות, המנותקות מן ההקשר, הישירות חסרת הבושה של השאלות, תחושת הקור הנפשי והמהוגנות הצחיחה שנשבה מהם באצטלה של "זכות הציבור לגעת", החדירה הכוחנית במרחב שנוצר לפרטיותו של אדם ולנושאים הקדושים לו על מנת לחשוף את ערוותו ברבים היו קשים עבורי. היכן הם כללי המשחק הלא- פורמאליים, כללי משחק של הוגנות אנושית בסיסית ואתית? במקום זאת, במסווה של תחקיר עיתונאי, תוקפנות סמויה אשר ניתן לקוראה רק בין השורות היכן שנמצאת המוזיקה. ודווקא בכך- חרפתה. "כך עושים כולם" ו"אלו הם כללי המשחק" הינן תשובות פונקציונליות, בהמיות ונעדרות אתיקה.

למי שאינו מכיר את תיאטרון החדר ואת מייסדו ומנהלו האמנותי עלולה להצטייר מתוך הכתבה דמות של אדם הזוי במקצת, אגוצנטרי, פריק בשפה עממית. תואר מלבב נוסף: גורו. גם "השמועות" וה"עדויות" בעילום שם (בטח בעילום שם) בדבר נושאים כאלה או אחרים אשר מעמידות את אוריין באור לא מחמיא הינן ילדותיות. מובן שהדבר מוסיף לסקסיות, למסתורין ול"משיחיות" של הנושא. הזעם שגואה בי נוכח הפער בין הכתבה למציאות ותחושת האי צדק שעלולה לקרום עור וגידים אצל האינדיבידואל בעומדו מול חוקי משחק פרזיטיים, חסרי כתובת והמוניים מעלה תחושת מיאוס וקבס. החשיפה, כאשר מנותקת מן ההקשר ונתונה להשגחתו של העיתונאי הקובע את כללי המשחק בבריונות נפשית הלקוחה מזרמים תת-קרקעיים של עולמו המנטאלי ואשר מעידה על עולמו הפנימי לא פחות ואולי אף יותר ממושא הכתבה עצמו מעוררת פלצות ומגחיכה את המציאות המתוארת.

רוצים חשיפה אמיתית? קבלו: אטען רק שמהיכרותי עם תלמידים רבים, שחקנים ואנשים שלא מן התחום האמנותי אשר מכירים את אמיר אוריין ואת תיאטרון החדר, ברור הוא  (ומצחיק שצריך בכלל להזכיר זאת) שדבריי מייצגים באופן גורף את דעתם של מרבית האנשים. השמועות על דמות של גורו ועל "מטעמים" נוספים העולים באופן סמוי מן הכתבה רחוקים מרחק שנות אור מן המציאות. מהיכרות מעמיקה עם אמיר אוריין, דרכי עבודתו, יחסיו האישיים והמקצועיים ייאמר באופן גורף ונחרץ: אם מרבית האנשים היו מתייחסים לזולת באשר הוא כפי שנוהג אמיר, העולם היה מקום הרבה יותר יפה לחיות בו. הכבוד האישי, המרחב הנפשי, האכפתיות, הרגישות, ראיית הצד האחר, הדאגה והעזרה לאדם באשר הוא אדם ללא הבדל של דת, גזע ומין, השותפות, כיבוד האוטונומיה, האתיקה- כל אלו קורנים ובאים לידי ביטוי ביחסו של האיש אל האחר. לא מדובר כאן באידיאליזציה אלא מהתבוננות מעמיקה, אחראית ושקולה במה שמתרחש בתיאטרון החדר. מושלם? האם יש מישהו מושלם לעזאזל?

ההוראה, החינוך לערכים אנושיים וראויים, ההומניזם העמוק אשר ספגתי בתיאטרון החדר הינם מתנות שאשא איתי למשך כל חיי. ולא, אני לא מתבגר רומנטי ונאיבי אלא אדם בוגר שהכיר מקרוב את תיאטרון החדר לאחר ניסיון חיים לא מבוטל ולא פשוט. משוכנע אני כי התלמידים הרבים אשר באו בשערי תיאטרון החדר ואשר התפתחו רבות הן מן הפאן האנושי והן מן הפאן המקצועי, ואשר יצרו מעגלי חברויות ומעגלי יצירה גם מחוץ לתיאטרון החדר ובברכתו, יעידו על כך. זאת, הודות למפגש האנושי הפורה והנדיב אשר מתאפשר מדי יום ביומו במרחב הנפלא והמאפשר של תיאטרון החדר.

ולך אמיר, אדם יקר ומורה אהוב אומר רק שאני אוהב אותך ושהענקת ושאתה ממשיך להעניק לי ברוחך השראה ומקור כוח להתבוננות מיטיבה ואותנטית בעולם הזה. תודה!!!

(יואל בלום, עובד סוציאלי, חבר תיאטרון החדר)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

13. שמות: שמות א' - ו' 1

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו"

(שמות א' 1)

"ויהי במים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול".

עכשיו משה גדול בשנים וגדול בסמכות. הוא מקורב למלכות ויש להניח שנושא בתפקיד מנהלי, אבל עדיין הוא צעיר בהתפתחותו הרגשית ובמהותו האנושית. הוא חניך האימפריה המצרית, שבה גדול זה חזק וטוב, קטן זה חלש ורע. אבל מסתבר שאינו חניך מושלם של אסכולה זו. שאם לא כן, מדוע הוא מתערב במקרה האיש המצרי המכה איש עברי? רק משום שבעורקיו זורם דם עברים? אם היה חניך טוב של האימפריה, יש להניח שהיה עובר על פניהם של המכה והמוכה, וחושב לעצמו: "אם הוא מוכה, ודאי שמגיע לו, וחוץ מזה המוכה שייך למיעוט של עבדים. ועבד יש להכות, כי זוהי השפה היחידה שהם מבינים, וחוץ מזה למה להתערב ולהתלכלך במשהו שלא שייך לך? וחוץ מזה, איך אומרים אצלנו: Take care of number one!; דאג לעניינים שלך, ושאחרים ידאגו לעניינים שלהם". משה אינו מצרי ואינו עברי. הוא אינו מזדהה לחלוטין עם הסיפור המצרי ולא עם הסיפור העברי, כי שניהם חסרים את מה שהוא עתיד לתת להם.

נאמר שם: "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם", ולא נאמר: "ויצא אל אחיו העברים וירא בסבלותם" או "...אחיו היהודים וירא בסבלותם". אחיו כשם עצם כללי, לא מוגדר אתנית, אלו הם אחיו בני-האדם. העוול שהוא פוגש בדרכו, נעשה בידי בן-אדם אחד כלפי בן-אדם אחר. המכה והמוכה, שניהם בני אדם ועל כן שניהם אחיו. שניהם "בסבלותם", כי שניהם חולים במחלת הדיכוי. שִׁחְרוּרוּ של המוכה יביא לשחרורו של המכה. שחרורו של המדוכא יביא לשחרורו של המדכא. רק בהמשך הפסוק נאמר: "איש מצרי מכה איש עברי – מאחיו"(!) המילה "אחיו" סוגרת את הפסוק, בבחינת שניהם אחיו בני אדם. מדוע משה גדול בשנים וגדול בסמכות, אך עדיין קטן כאדם? הוא שם עצמו כשופט וקטגור ותליין. הוא הורג את המצרי וטומן אותו בחול. הרי הוא נחשף למעשה עוול ונחלץ לעזרתו של החלש! משה מושפע מהאידיאולוגיה הכוחנית הגורסת שימוש בכוח הזרוע עד מוות. אידיאולוגיה זו תיכנס לתורתו, ורק דורות אחריו, עם התפתחותו של האדם, היא תשתנה – אם לא תמיד במעשי בני-האדם, הרי לפחות בחוקיו.

אבל מדוע הוא טומן את המצרי בחול? מפני מי הוא מבקש להסתיר את המעשה? מפני המצרים? פרעה אכן יכול לבוא אליו בטענות, "למה אתה הורג לי את המצרים? אם כבר, תהרוג את העברי שגרם לו למצרי להתעצבן ולהכות אותו!" יש להניח שבכל מקרה היה משה יוצא בעסקת טיעון או לפחות בנזיפה קשה וסוף פסוק. בסופו של דבר הייתה בת פרעה אומרת לאביה: "הרי הוא אחד משלנו!" לא מאימת פרעה ולא ממלשינות העברים הוא הולך למדבר, אלא מחמת ההרהור ההולך ומתבשל במוחו, ומוביל אותו אל המדבר, בדרך להגשמת ייעודו.

משה הוא אב-טיפוס לדמותו של אדם-יוצר. לידתו היא בתנאים של מצוקה. מצוקה זו אינה בהכרח פיזית. אחד התנאים ההכרחיים ליצירה הוא הפער הנוצר בין הקיים לבין החסר. פער זה יכול להתקיים בכל אחד ממרכיבי החוויה האנושית. משה בתיבה על המים הוא כאותו עובר בשלייתו ברחם אמו, נתון לחסדיו של גורל לא ידוע מראש, נסחף בזרם, ורק מבטה של אחותו נעוץ בו כחבל הטבור, עד שמושים אותו מהמים, ואז ניתן לו שמו משה כסימן של זהות אישית. הוא מתבגר מחוץ לנוף הולדתו ולומד את עמו מבחוץ. רק אז הוא חוזר אל עמו ומושה אותו מתוך מי ההיסטוריה, השולטים בו שליטה מתעתעת, שבהם היה העם הזה נסחף, נתון לחסדי זרים, ומשה מעלה את עמו אל תוכה של הספינה המונותיאיסטית, ונותן לו כלים לנווט את עצמו בזרם.

כך גם אדם-יוצר, ברצונו או שלא ברצונו, הוא עומד מחוץ לעמו ולומד אותו. זהו תנאי הכרחי ליצירה. הוא מושה את עצמו מתוך עצמו ומתוך עמו. המרחק שהוא קובע בינו לבין נופי הולדתו מאפשר לו פרספקטיבה ליצירה. שחקן עומד מחוץ לדמות ולומד אותה. סופר עומד מחוץ לסיפור. מוסיקאי שומע את המוסיקה. הוא אינו נמצא בתוך המוסיקה. הוא שומע אותה. הוא מקיים יחסי דיאלוג בינו לבין הצליל. אילו היה נסחף אל תוך המוסיקה ומזדהה איתה, לא היה מסוגל ליצור אלא באופן מקרי. על היוצר ללמוד את יצירתו. לעולם היצירה היא תרכובת של מה שעולה מתוך העולם ונוגע ביוצר, יחד עם מה שעולה מתוך היוצר ונוגע בעולם. תורתו של משה עולה מתוך ההיסטוריה האישית שלו, ומתוך ההיסטוריה של עמו ויוצרת את הרעיון המונותיאיסטי המהפכני.

בְּמַעֲבֵה גֻּמְחַת עָפָר תְּחוּחָה וַחֲלָקָה,

בְּגֹדֶל שֶׁל אֶצְבַּע אַחַת אֱנוֹשִׁית,

חַי חֶרֶק נִסְתָּר, לוֹ לֶסֶת מְאד אֲרֻכָּה.

כִּקְפִיץ דָּרוּךְ הוּא נוֹהֵג לְשַׁלְּחָהּ וּכְקַשִּׁית

יְנִיקָה יַצְמִיד יִמְצוץ יִלְעַס בְּרַעַבְתָנוּת

אֶת בְּשַׂר מַתְּנַת הַיּוֹם הַנִּקְרֵית לוֹ, נאמַר נְמָלָה

נְמָלונֶת, שֶׁיַּד גּוֹרָל אוֹ יָד אַחֶרֶת בְּהִתְכַּוְּנוּת

מַנִּיחָה בְּעומֶק שׁוּחָתוֹ; כְּכָל שֶׁתְּפַרְכֵּס לְמַעְלָה

לָצֵאת לְהִמָּלֵט – הִיא עַל דָּפְנוֹת הַחוֹל נוֹפֶלֶת

מַחֲלִיקָה מַטָּה, מַרְגִּיזָה אֶת הַמְאָרֵחַ מֵרִבְצוֹ.

נָא לְהַכִּיר – אֲרִי נָמָל, מִי שֶׁזּוֹלֵל אֶת

אוֹרְחָיו הַסְּפוּרִים הַנּוֹפְלִים אֵלָיו לְעֵת מְצוא.

מֵעוֹדִי לא פָּגַשְׁתִּי בַּאֲרִי נָמָל בַּכְּפָר –

יְצוּרִים שֶׁל שָׂדוֹת וּשְׁבִילֵי עָפָר,

נוֹפַי הֵם חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה, עִתּוֹנִים, סְפָרִים

מִדְרָכוֹת וּפְנִימָם שֶׁל בָּתֵּי מְגוּרִים;

לַמַּרְאֶה הַזֶּה הוֹשַׁטְתִּי אֶצְבַּע לְטוֹבַת הַנְּמָלָה

מִצִּדִּי יָכוֹל הָאֲרִי נָמָל לְהִתְפַּגֵּר – מוּלָהּ

הוּא עַרְמוּמִי וּמִסְתַּתֵּר, פּוֹשֵׁעַ מְאֻרְגָּן

מִבֹּקֶר מְשַׁחֵר לָטֶרֶף, אוֹ סְתָם יְצוּר נִרְגָּן.

הִיא כַּמּוּבָן הַחַלָּשָׁה, הֶחָרוּצָה וְהַיְשָׁרָה.

הֲבָלִים אַתְּ מְדַבֶּרֶת, טוֹעֵן יְדִידִי, וְגַם בּוּרָה –

דִּמּוּיֵי חַיִּים שֶׁל אֲנָשִׁים לא נִדְבָּקִים

לְטוהַר-הֲלִיכוֹתֵיהֶם הַנָּעִים שֶׁל חֲרָקִים.

אֵלּוּ נָעִים בְּמַעְגְּלֵי טֶבַע אֱלוהִיִּים קְדוּמִים

וְאֵינָם כְּלָל טוֹבִים אוֹ רָעִים, נאמַר תְּמִימִים

חַפִּים כְּגַרְגְּרֵי חוֹל, הֵם נְטוּלֵי שֶׁמֶץ תַּכְלִית

אוֹ תָּכְנִית חִיצוֹנִית, נְטוּלֵי יָזְמָה כַּלְכָּלִית

מִלְּבַד הַתְּנוּעָה הַקִּיּוּמִית – לא אֱנוֹשִׁית

וַחֲרָקִית הִיא לְעֵלָּא; זוֹ אִם כֵּן גִּישָׁה טִפְּשִׁית –

לָקַחַת צַד מִבְּלִי שֶׁתִּתְבַּקְּשִׁי לְכָךְ.

אֲבָל אֵינִי יְכוֹלָה לְהִשָּׁאֵר אֲדִישָׁה לְנוכַח...

וּמָה עִם הַמִּבְנֶה הַמְחֻשָּׁב שֶׁל הָאֲרִי נָמָל?

חַדְרוֹן הַמְתָּנָה שֶׁל עָצִיר רָעֵב בְּתוֹךְ הַתֵּל

עָטוּף שַׂק חוֹל הוּא מְסַכֵּן אֶת זְרוֹעוֹ הָאַחַת –

לא נִתָּן אִם כֵּן לְהַגִּיעַ לְהַכְרָעַת

אֵיזֶה צַד, כִּי הֵם שְׁקוּלִים, הִשָּׁאֲרִי

לְהִתְבּוֹנֵן בִּלְבַד, בִּפְרָט שֶׁל נוֹף כַּפְרִי.

כפר מנחם, 15.7.05

בשנתיים האחרונות נחשף הצבור בישראל לתופעה אשר לא הייתה מוכרת במחוזותינו. חברי כנסת מסוימים מהקואליציה פורשים לישון לעת ערב על מנת להקיץ עם שחר עם רעיון הזוי חדש אותו חלמו בלילה. הרעיון, הזוי ככל שיהיה, הופך חיש מהר בידיהם הזריזות להפליא להצעת חוק פרטית, והופ...שמו של אותו חבר כנסת חולם נישא בפי כל.

מה הוא צריך יותר מזה? עם? מדינה? חברה? הצחקתם אותו! העיקר שיאייתו את שמו נכון, ורצוי באותיות גדולות ככל שניתן.

המבוגרים שבינינו זוכרים ודאי כי לפני שנים נכתב שיר סאטירה פוליטי ושמו : ״איך הפשפש עלה למעלה?". השיר האמור עסק בפוליטיקאי נבוב, מניפולאטור בחסד עליון אשר תכונה זו לבדה הביאה אותו לפסגות של שררה. ובכן, חלפו אמנם שנות דור מאז, אך הפשפש המטפורי גדל, התעצם, למד לשוטט באינטרנט ובעיקר צרף אליו חברים רבים, רבים מדי, והם גודשים כיום לבושתנו את מסדרונות הכנסת.

אחד מהרעיונות ההזויים האלה הוא ההצעה כי חברי הכנסת, נבחרי האומה, יקיימו הליך שימוע למועמדים למשרות שופטים. חברי כנסת אשר רעיונותיהם הכוללים והצעותיהם נראים כאילו נחזו תחת השפעתה של פטריית הזיה, הם עצמם יקבעו אם פלוני ראוי להיות שופט, או אם אלמוני ראוי להתקדם מבית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון. לא פחות!

אומנם ההצעה נראית על פניה לא רצינית, אך יתרונה הוא בכך שהיא מאפשרת הרחבת אופק החשיבה בנושא כגון זה לעומקים אינסופיים של מופרכות, ומשם, מאותם עומקים ממש, אף נשאבת ההצעה ההפוכה, אותה הגה על משכבו בלילות כותב שורות אלו.

ההצעה קוראת להקמתה של ועדת כשירות קבועה אשר תבחן את כשירותו של פלוני או אלמוני המבקש להיבחר לתפקיד חבר כנסת בישראל. הועדה כמובן תהיה עדה ציבורית נטולת פניות, בראשותו של שופט עליון בדימוס ובהשתתפות פסיכולוג, בלשן ובלש משטרתי. שהרי אלה הם שלושת התחומים אשר על פי ניסיון העבר ראוי כי ייבדקו טרם היבחרו של אדם לכנסת: האם המועמד מופרע, האם המועמד מסוגל לנסח משפט הגיוני, והאם תלויה לו קופת שרצים בעברו?

יתכבדו נא כל אלה הרוצים להיבחר לכנסת ולהכריע בעניינים של חיים ומוות שלנו ושל ילדינו להופיע בפני הועדה האמורה ולשכנעה כי בשום פנים ואופן הם אינם נכללים באחת משלוש קטגוריות הסף האמורות לעיל, אשר פוסלות מכל וכל את הלוקה בהן מלשרת את עמו, ארצו ומולדתו בכנסת ישראל. כעת נותר רק לראות אם יקום חבר כנסת הזוי כלשהוא שירים את הכפפה הזו ויאמר: "הבה ונהפכה להצעת חוק!".

אם לא ייעשה כן, אני חושש מאד לבאות, שכן אם אכן נכונה האמירה כי הכנסת היא בבואה נאמנה של בוחריה, הרי שבקצב ההתגלגלות  הנוכחי המהיר כל כך במדרון הטיפשות  של אי אלו חברי כנסת, נהפוך עד מהרה למדינת כל הזוייה. (השמות, אגב, בניגוד למקובל בעניינים נפשיים שהצנעה יפה להם אינם(!) שמורים רק במערכת, אלא ידועים לכל).

אדוני היושב ראש, כנסת עצובה , עצרו בבקשה, ולו לרגע, את רכבת ההבלים הזו! אזרחי ישראל רוצים לרדת בתחנה שפויה. תודה!

(יואב בלום, חבר מרכז הליכוד, חבר תנועת בית"ר, חבר קבוצת השחקנים בתיאטרון החדר)

אני רואה את אצבעות השיר

חפש אותי שם

חפש אותי שם

תלויה על העלים

בצמרות יש שקט מבורך

ובגינה הזאת

הכול שקט כל כך שקט כל כך

ויש כאן זוג אחד

שמתווכח בקול רם

הוא מעשן כבד יוצא עם הכלבה

כועס על אשתו

וכשאומרים לו לילה טוב

הוא מסנן: מי הולך לישון?

הולכים לריב.

לָך,

 לאחרונה אני מהרהר מה קרה לעוּבָּר שהיה ברחמך ואמרת ללדת אותו באופן ספרותי? האם העוּבּר עדיין ברחמך? בעבר סיפרת לי שהוא נושם, שאת שומעת אותו נושם. כל נשימה שלו בבטנך הפיחה בך חיים, הפיחה תסיסה באש העצורה בעצמותייך, באש הבוערת בך ואינה מרפה.

 נדמה לי באותם ימים כשהיה העוּבָּר ברחמך, נראית באופן רוחני אשה הרה, וכל מי שראה אותך נעצר והיה מוקסם מיופייך. היית סגורה כמו בממלכה אחרת את ועוברך. חששתי אז אפילו לגעת בך.

 נגיעה אחת בך והיית מאדימה, מתלקחת להבות להבות.

 נכון, המכתבים הללו נועדו בעתיד להיות לסֵפר. אך כרגע הם נכתבים כמכתבים סודיים. כדי לשמור על החזות של תכתובת סודית שאינה מיועדת למעטפת החיצונית המקיפה אותנו, עלינו להתנהג בדיסקרטיות. משום כך, את מתבקשת לקרוא כל מכתב ביחידות. את גם לא אמורה להגיב לשאלות סביבך, בוודאי לא לקרוא "זה סודי!". סודי משמעותו לא לספר על כך כלל. רק התחושה של התייחדות עם הכתוב יכולה להנביט רומאן מכתבים מעניין ומסקרן.

 אני רואה מרחוק איך עינייך מתרחבות עכשיו לכלל סקרנות למקרא דבריי, ונדמה לי שאת צוחקת ואולי מגחכת, ואולי אומרת: מה הוא יודע בכלל... נכון, אינני יכול לדעת זאת. אני עושה מאמץ שלא לשעמם אותך במכתבים, זו האמת. לא תמיד אני בטוח שאני מצליח, כי אינני יודע לְמה את מצפה.

 לפעמים אני נזכר בעוּבּר שברחמך בזמן כתיבת רומאן המכתבים בינינו עכשיו. האם בעצם את מתכוונת ללדת אותו בתום המכתבים הללו?

 חשוב לומר זאת: אני מדבר על המציאות, אך חוזר מדי פעם לתחום האגדה.

 בואי ניפגש במציאות כדי ללבות את האגדה.

 תתפלאי, יש במציאות המקיפה אותנו גם אגדה.

 שלך

...

אהובי,

 אמת, לפעמים איני מזהה אותך בחיי היומיום. גם במכתבים איני מזהה אותך. זה קורה לי הרבה. אני מחפשת את האיש שאני אוהבת. מחפשת את האיש שיודע לאהוב, ואיני מוצאת. האַין משתלט על עולמי. אינך בו. כיור עם כלים מחכה לי. כביסה לקפל. ריצות במדרגות הבית שאני מתגוררת. בעל שאוהב אותי. ילדים אפילו חמישה, כל אחד עם צרכים מיוחדים משלו ואני רק אחת. ברגעים האלה אני לא מוצאת אותך. ואני לפעמים מהרהרת מתי אמצא אותך. מעבר לכל אלה יש לי עוד מחויבויות, הרפתקאות קטנות שנתפסות בי, ואני יודעת שאני מוסַחת דעת רוב הזמן. אני לא מצליחה להתמקד רק באהבתך. אני יודעת שאתה מנסה למקד את ראייתי שאראה רק אותך. יקירי, לצערי, העולם מלא במסיחים.

 אכן כמעט שכחתי את העוּבּר שהיה בבטני בספר הקודם. אכן, רציתי כל כך לאהוב אותך ורציתי שתַפרֶה אותי באמת. חלמתָ וגם אני חלמתי על התינוק הזה שייוולד מהזיווג המוזר שנוצר בינינו. אמרתָ לי אני חושב שהתינוק הזה ייראה כמו דוגמן, יש סיכוי שהוא יפהפה. ואני צחקתי. אני צוחקת לפעמים כשהחלומות נראים מטורפים.

 התינוק שלנו הוא תינוק ספרותי. יקומו לו הרבה אויבים, אני מרגישה. אני יכולה לראות את פניהם של הסופרים. המשוררים. כל מי שירצה להחזיק בספר הזה. תאר לך את המבטים המצחיקים שיהיו על פניהם. אוי, אני מתה לראות את המפגש המיוחד הזה בין הספר לבין הקוראים.

 אני מציינת קוראים פוטנציאליים שיחזיקו את הספר, גם עורכי הספרות שיחזיקו בספר ישאלו את עצמם מה אמת ומה בדיה. מה קרה לשני אלה, מה הוביל אותם לכתיבת הספר הזה. ספר שלא מסַפּר כלום. חשבתי. הספר לא מספר מאומה. גילוי וכיסוי בין שני אנשים. מי אמר שזה אנו? ממש לא חותמים על המכתבים. ממש לא בטוח שזה הז'אנר. לא נוכל להעיד בבית משפט. אין חתימות.

 אהובי, כשניפגש במציאות, מה ירגיע אותי?

 שוב לרגע נחיה בממלכה שלנו, כמו בגלות.

 רוצה להגיע אל החלום. השערים נעולים. הדרך מוזרה. המון אבנים גדולות חוסמות אותה. איני רואה את פתחו של החדר.

 קצת אבודה.

 שלך...

בֵּן אָדָם פָּארָאדוֹקְסָלִי.

דִּבּוּר וְהִפּוּכוֹ.

קַלִּים כְּנוֹצָה.

כְּבֵדִים בְּטוּחִים.

שִׁיחַ פִּתּוּי

וְהִפּוּכוֹ

הַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַפִּתּוּי:

"שֶׁלֹּא תְּדַבְּרִי עִם הַמַּרְקִיזָה!"

גּוֹזֵר דֶּה וָאלְמוֹנְט לְמָרְטִין הַקְּטַנָּה

"סַפְּרִי לָהּ מַהֵר!" הוּא אוֹמֵר.

וּמַרְטִין הַקְּטַנָּה מִלְמְלָה:

"הוֹ מָה יָפָה הִיא שִׂמְלַת הַמַּרְקִיזָה!"

וְעֵינֶיהָ הֵאִירוּ כָּל-כָּךְ.

אָמַר דֶּה וָאלְמוֹנְט

"סַפְּרִי לָהּ, מַהֵר!"

"אֲבָל, הֵן אָמַרְתָּ שֶׁלּא אֲדַבֵּר..."

"אָדָם חָפְשִׁי אַתְּ, מָרְטִין הַקְּטַנָּה,

כֵּיצַד זֶה אֹמַר לָךְ עִם מִי לְדַבֵּר?"

מָרְטִין הַקְּטַנָּה נוֹתְרָה מְשֻׁתֶּקֶת

לִטְּפָה אֶת נָפְשָׁה בְּכַפָּהּ,

עָצְמָה אֶת עֵינֶיהָ הוֹגָה.

כְּשֶׁהַנַּיָּד שֶׁלָּהּ נָדַם וְהִשְׁחִיר

סִפְרָהּ לְעַצְמָהּ מַעֲשִׂיָּה.

(* הרוזן דה ולמונט. תחילה דמות ברומן המכתבים מאת שודרלו דה לאקלו: "יחסים מסוכנים". אח"כ במחזה של כריסטופר המפטון ובסרט משנת 1988 בבימויו של סטיבן פרירס)

חזרת להיות משורר,

אמרה. מחייכת;

במכונית הישנה.

ותלתליו תלתליה;

עוללי, הללי, ללי.

אבא. א-ב-א.

תגיד אבא דרור.

אבא אור; מתמוגגת.  

שפתיים, עיניים, אצבעות.

פירורים של עוגייה;

פירורים של אבהות.

***

היום אעשה כביסה. מגלגל עוד סגריה. הקפה כבר קר. הלילה התחלף כבר לבוקר. שאיפה. נשיפה. חציתי את העיר. ברגל. שוב. צעדים מהירים על מדרכות אפורות. מוזיקה באוזניות הלבנות. מוניות על הכביש השחור. והשמיים מכחילים. חושפים את הבטון. התפאורה משתנה. מהגרים. קשישים. עומדים בתחנות האוטובוס מכונסים במעילים, בעצמם, בעבר. פועלי זבל. מנקי רחובות. משאיות פורקות חלב.

שאיפה, נשיפה. מול המסך, מנסה ללכוד את התחושות; לתמלל את המחשבות. מוזיקה. מוריסון מפנטז על נסיעה לפורטוגל, לספרד. בים הפתוח. גם אני. חולם. עוצם עיניים. מרחף. שט. שאריות הערק התפוגגו מזמן. גם החשיש. היום אעשה כביסה. כן. אולי גם אשטוף את המרצפות המצוירות. המדהימות, היא אמרה. בליל שבת. אחר כך עשתה עוד שורה. ועוד אחת. למה להסתיר עם שטיחים. להוסיף צבע, עניתי; ספק מתנצל. להרגיש, בית. כמו על השקיות חלב. את יודעת; בית. אני שותה סויה. אני עושה ילדים. אחר כך עשינו אהבה; בבוקר.

יש משהו מנחם בבוקר. העליבות הופכת נסבלת. מאפשרת לצלול לחלומות על מקומות רחוקים. לשים את השמיכה מעל לראש ולצלול. אבל היום אעשה כביסה. גם שוק. הסמטה מתחילה להתעורר. עוד מעט ההמולה תחליף את ציוץ הציפורים. מרתיח מים. שחור עם הל. בלי סוכר. עוגייה. פעימות עקבים מלמעלה. נשיות רעננה חודרת מבעד לקירות. געגוע. פותח את הדלת. שאיפה, נשיפה. עץ לימון. ספסל. שלושה חתולים; לפעמים ארבעה. זיפים מאפירים, סגריה מגולגלת. עוצם עיניים. גבר. ילד. אבא.

אתה צריך להרוג את אבא שלך, הוא אמר לי פעם. שתינו ערק. כובע שחור עם שוליים לראשו. להרוג. אחר כך הוא הלך, ואני נשארתי עם טעם של אניס; על הזיפים של אבא, כשפתיי נשקו לפניו. פעם. כשחלק איתי מלפפון פרוס. אקנה גם מלפפונים. אולי גם חסה ושומר ותותים. סלסלה בעשרה שקלים. ופומלה. היא אוהבת פומלות. הצעתי לה פלח תפוז. היא העדיפה בירה קרה. לפני שבוע. אישה-ילדה. אישה. ילדה. שתיים במכונית קטנה. מהצפון. בשבת. רסטות מאפירות ובלונד בתולי של ילדות במקום אחר. הרעש הפריע לה. איך אפשר לחיות כאן. מתרגלים, עניתי; ספק מתנצל. לפעמים אני מדמיין גלים נשברים לחוף. אחר כך עשינו אהבה;  חטופה. אחרי שעתיים הן נסעו להעיף עפיפונים בים. אני נשארתי עם ציור של פרפר.

היום אעשה כביסה. אחליף גם מצעים; מיוזעים. עוד כמה שעות היא והוא יבואו לביקור. אישה וילד. ותלתליה תלתליו. וחיוכה חיוכו. ואניח על השולחן פיסת נייר לבנה וצבעים. ופלחי אגס ותפוח; ואגיש לפיו. אבא. אבא דרור. ואעשה לה קפה בחלב, ואציע עוגיות. ואכין חביתה או מקושקשת; וגבינה לבנה; ורצועות פלפל אדום. אחר כך הם ילכו. ואני אשאר עם פרורים של עוגייה; פירורים של אבהות.

(דרור קדם, שחקן, במאי-מנחה, חבר תיאטרון החדר)

אנחנו נשואים חמש שנים. אין בינינו אהבה. המין מזדמן. פורקן כרוני, מנוזל ולח. כשזה נגמר, היא נושאת את גופה המכביד לשירותים, אני פותח מקלחת ונותן למים לזרום עלי עד שאני מתנקה ממנה. התינוקת שלה מעייפת. החיתולים, הריח המר הזה. לא, אין בינינו אהבה. רק סידורים. קניות, ספרית, הצגה (נתקענו עם מנוי דו שנתי לקאמרי, וחבל לבזבז). אתמול נכוותה מהתנור, אז לקחתי אותה לאיכילוב. היא ביקשה שאחזור הביתה, להיות עם התינוקת, אז אמרתי כן ונסעתי. נתקעתי שעה על האינטרנט, עד שהיא שבה. שאלתי מה שלומך, היא ענתה בסדר, אמרתי צריכה משהו, אולי כוס קפה, אז הכנתי לה. בלילה היא גונחת מתוך שינה. אני מביט בתקרה, יד אחת מונחת מתחת לעורפי, השנייה מחפשת את הלב, ואני מדמיין כוכבים בשמיים. לאחד מהם, רגע לפני שאני נרדם, יש הילה כחולה, וגמד קטן מנסה לומר לי משהו. אבל אני כבר ישן.

בשלוש אחרי הצהריים התינוקת הפסיקה לבכות. טפחתי לה על הגב עד שהיא נרדמה על הכתף, ואז הנחתי אותה בלול, וכיסיתי. הלכתי למטבח להכין לעצמי קפה ולעלעל בעיתון, אולי יש משהו טוב בטלוויזיה. היא התקשרה ואמרה שתעבוד עד מאוחר, ואני שאלתי אם היא צריכה משהו מהסופר, כי אני תיכף הולך. לא, תודה. טוב, אז ביי. חזרתי לסלון לסיים את הספר, אבל היה קר. הדלקתי חימום ושמתי עלי משהו עד שזה יעבוד. אחר כך קבעתי עם חבר, לקפוץ למוסך של אחיו, אולי יעשה לי מחיר טוב. אבל הקטנה התחילה להשתעל מתוך שינה, לא יכולתי להשאיר אותה ככה. אז ויתרתי.

היא חזרה בשמונה וחצי ושאלה איך היה לי, אמרתי בסדר, ואיך אצלך. אבל היא כבר סגרה את דלת חדר השינה מאחוריה, מסירה את הבגדים ומתכוננת לצאת עם חברה לבית קפה. היא בחרה את השמלה השחורה ושאלתי אם לא יהיה לה קר, אמרה לי אתה יודע מה, אתה צודק, ולקחה את המעיל שקנינו באנטליה. התינוקת התחילה לצרוח ולא עזר גם המוצץ. התקשרתי לפלאפון שלה והוא לא היה זמין. כל כך בא לי להעיף לתינוקת הזאת סטירה, אבל התאפקתי. בסוף היא הקיאה ונרגעה. ניקיתי אותה, החזרתי אותה ללול והיא נרדמה. חשבתי אולי בכל זאת לצאת החוצה, ואז ראיתי שיש משהו טוב בטלוויזיה, וקר, למי יש סבלנות להתחיל להתלבש.

פתאום צלצלו בדלת, וזה העיר את התינוקת. רצתי קודם אליה ולקחתי אותה על הידיים כמו שהיא אוהבת. ואז הגעתי לדלת. עמדה שם השכנה מלמעלה ושאלה אם יש לנו מלח כי בדיוק נגמר לה. כן כן, תיכנסי לשנייה, קצת קשה לי איתה. אולי אני אקח אותה ממך, היא הציעה, אז נתתי. התינוקת נרגעה בשנייה. דווקא דירה יפה יש לכם, אמרה בנימוס כזה של שכנים. תודה, תודה. ואז היא נכנסה, הסתכלה בנו במין מבט משונה, שאלתי מה קרה והיא סיפרה שתפס אותה כאב בטן והיא הייתה חייבת לחזור כי היא שכחה את הכדורים בבית. לשכנה לא היה נעים, אז היא לקחה את הסוכר והחזירה לי את התינוקת. תודה, להתראות. שלום, שלום.

אנחנו נשואים חמש שנים, באותה מיטה, לילה ועוד לילה, וכל לילה מחדש, חוץ מהמילואים אני חושב, ופעמיים כשהייתה צריכה לנסוע לאמריקה מהעבודה. בשנה שעברה קניתי אקדח, אחרי שלילה אחד נכנס הביתה פורץ ואפילו לא הרגשנו. היא לא נרגעה חודש, אז חשבתי שזה יעשה לה טוב. הוא נמצא בשידה מתחת למיטה והכדורים מתחת לכרית, ליתר בטחון. היא ישבה בשירותים יותר משעה עד שהתחלתי לדאוג. שאלתי אם הכול בסדר, והיא אמרה כן, תיכף אני יוצאת. המים ירדו באנחה כזאת והיא פתחה את הדלת. הפנים שלה היו נפוחות, אדומות. לא מתאים לה להיראות ככה. בחורה בסך הכול די נאה, אין מה להתבייש. לא יזיק להוריד חמישה שישה קילו, אבל חוץ מזה הכול בסדר. רק הסתכלתי עליה והיא התחילה לבכות. אמרתי מה קרה, את לא מרגישה טוב, אולי אני אקרא לרופא, והיא צרחה תשתוק כבר והעיפה לי סטירה.

לא הבנתי מאיפה זה בא לי. מה קרה, שאלתי שוב והיא צעקה עלי שאין לי מושג, ואני חתיכת אימפוטנט, ונמאס לה מהחיים המחורבנים האלה. שתקתי. מה יש לי כבר לעשות כשהיא ככה, חוטפת את העצבים שלה. ככה זה כשנשואים, יש עליות וירידות. התינוקת התעוררה מהצעקות, והיא הלכה אליה. אמרתי לה, את רואה, תראי מה את עושה, איך את מעצבנת את התינוקת, היא לא רגועה בגללך. היא לא הגיבה אפילו, אז הלכתי לצחצח שיניים. שוב ירד לי דם. החניכיים האלה לא נסגרים, כבר כמה חודשים שהם ממשיכים לשפוך את זה. היא ישבה על המיטה, מכוסה בשמיכה עד הצוואר, הטלוויזיה הייתה פתוחה אבל היא הביטה בי ושתקה. אתה בוגד בי, היא אמרה פתאום. מה? בוגד בי, עושה את זה עם מישהי אחרת בשעות שאני לא בבית, משאיר לה סימנים, סקס, מין, מבין? מה פתאום, עניתי לה, מאיפה בא לך הרעיון הזה. זאת השכנה הזאת, נכון? איזו שכנה? זאת עם המלח, ההיא שהייתה פה קודם. אוי, אולי תפסיקי לקשקש כבר, התחלתי להתעצבן. הופה, היא חייכה מין חיוך עקום כזה, מישהו פה מראה קצת רגשות. התקרבתי אליה והיא נרתעה ממני. לך, היא אמרה, תעזוב אותי בשקט. נגעתי בה בקצה האצבע, בכוונה, להרגיז, והיא סילקה אותה. שלא תעז לחשוב על זה אפילו. למה, גיחכתי, זה לא הערב שלנו? פעם בשבועיים, לא?

כל לילה היא גונחת והפנים שלה מתעוותים. אולי הסיוטים מפחידים אותה, אולי כואב לה מאז הניתוח. כריתת רחם, כן. לא הייתה ברירה, מצאו שם גידול, ובמקרים האלה, הסביר לנו הרופא, אסור לקחת סיכונים. עניין של חיים ומוות זה יכול להיות וצריך להחליט מהר. אני שם את היד מתחת לעורף ומקפיד שהשמיכה לא תברח לי מתחת לרגליים שלא אתקרר. היא עם הגב אלי. רק בגלל שהתנוחה הזאת נוחה לה. כבר שנים שזה ככה. זה לא קשור לאהבה, או חום. פשוט עניין של מיומנות, הרגל שנשאר מזמן, עוד לפני שהכרנו. לפעמים, במהלך הלילה, יוצא שאני נוגע בכדורים הקרים, הקשוחים, וזה מרגיע אותי. אם מישהו יבוא, אני אהיה מוכן.

הגשם החל לרדת. קודם ברחש קל, כמעט בלתי מורגש, ואני חשבתי שזו אולי הרוח, עד שהתגבר, נסחף על הרעמים, וברק אחד שהפציע העיר אותה בצעקה, ופתאום נצמדה אלי בחוזקה, אז חיבקתי אותה כי מה נותר לי לעשות. לקח לה מספר שניות להבין מה היא עושה, והיא הרפתה ממני. הנחתי לה, למרות שהיה די נעים, הגוף שלה, הרך הזה, כמעט מוכר. לא יכולתי להביט בה, זה היה מוזר, וקפצתי מהמיטה לבדוק אם כל התריסים סגורים והתינוקת לא התעוררה מהרעשים שבקעו מבחוץ. היא ישנה לשמחתי ואחרי שיצאתי מהשירותים חזרתי למיטה. ככה שכבתי כמו שאני רגיל חמש עשר דקות, ואז הרגשתי את היד שלה, פתאום הרגשתי את האצבעות שלה, מחפשות את הבטן שלי. המתנתי. הפסקתי לנשום. משהו צורב עמד לי בגרון כשהיא ליטפה את פני, דגדגה את אוזני והניחה יד חמה, לאט, מתחת לחולצת הטריקו הדקה, בלי לומר כלום. חזרתי, באנחה קלה, לנשום כמה נשימות עמוקות, והיא פלטה מין אוי כזה, רפה, לפני שחזרה לבכות. אני מכיר את הבכי הזה. כל כך שקט, בחלל השחור של חדר השינה, מטפטף על הלחיים, איטי, מכרסם את האוויר שבינינו. שאלתי בצרידות אם היא רוצה נייר טואלט והיא אפילו לא ענתה, רק המשיכה לייצר נוזל מלוח, מרוכז, על שפתיה, לעבר גרונה, וידה החמה גורמת לליבי לפרפר ללא שליטה. אולי בכל זאת, הצעתי בלחישה שהפחידה אותי. משהו בי התכווץ ומיאן לחזור בו. לא, תודה, היא ענתה והפעייה הדקיקה התרחבה למטר שוטף ולגעייה אחת גדולה, שהאפילה על המבול שבחוץ, המייה ברורה, מכוונת, נואשת וחסרת תקווה, אומללה, גלמודה, לא מרפה, אי אפשר בשום פנים ואופן לחמוק ממנה, לא בדברים רפים, לא בהצעות קטנות ובסליחה, לא בניסיון כושל לרדת ולהביא כוס מים, רק לשכב כך, חסר אונים, מבויש, אבוד, ללא תכלית, בלי חיים, גמור וסגור, איתה, לצידה, קרוב אליה, נושך שפתיים, פוקח עיניים חזק חזק, הגוף צפוד, מבועת, לא מעז לנוע לא לכאן ולא לשם, ואשתך, אהובת נעוריך, רעייתך, המאהבת שעשית לך, בוכה לצידך, מתייפחת בכאב נורא, שורטת בדמעותיה את הנשמה העלובה שלך, את מה שנותר מהכבוד העצמי, מהגבריות הפתטית, ואין לך תשובה, כי המלים כבולות זו לזו, נתונות במכלאת הגרון והצוואר, חונקות את ליבך, כן ליבך, ומבקשות מוצא. ואין מוצא. כבר אין.

(אבישי, מתיה, סופר, משורר, מאמן. מתוך ספר בכתובים שעומד לצאת לאור בקרוב)

והנה הגשם בא בלי דעת כלל
שזהו רצונך כותב עצמו טיפה
אחר טיפה באדמה לומר חשת
עצמך ניפרדת זו לא תחושת אמת
הנה אנו אחד.

(דנה בנטוב, משוררת, מנחת יוגה)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

ביצוע וירטואוזי!  (חיה בראל, קול ישראל)

אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל. הוא כריזמטי, הולך עד הסוף ומחויב למה שהוא עושה  (יוני איתיאל, קול ישראל, מבקר תיאטרון).

תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!  (יואב איתמר, שחקן, מנחה, מבקר תיאטרון)

הייתי מהופנט!  (אלי הוז, במאי-יוצר, יועץ ומנחה קבוצות)

יהלום של יצירה!  (שני לרר, שחקנית ומנחה).

חוויה מדהימה!  (איריס הרפז, שחקנית ומוסיקאית)

עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי!  (רן בן עזרא, שחקן ומנחה)

הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק!  (הילה גלסר, מחזאית ושחקנית)

מדהים! הייתי מהופנטת.  (רותם זיו, שחקנית ומנחה)

יצירה מלאה עוצמה!  (דורית אבנט שחקנית ומנחה)

"היטלר" בחדר, הופך את הבטן!  (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)

מבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין... זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה  (ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת).

אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך "מפחידה" בעולמנו  (שושנה ויג, סופרת ומשוררת).

משחק וירטואוזי בהצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה!  (יוסי זיו, מנחה ושחקן)

מושלם!  (ערן שיין, שחקן)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.

המחזה מבוסס על דברים שכתב ואמר היטלר

ואלו עובדו יחד עם טקסטים מקוריים ליצירה מלאת הומור שחור, מצמררת וגרוטסקית.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ו', 20.1.2012, 14:00

יום ו', 10.2.2012, 14:00

מוצ"ש, 11.2.2012, 20:30

מוצ"ש, 25.2.2012, 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

(לקבלת התוכנייה)

--------------

העלמה והמוות

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שבהם המעונים נותרו בחיים.

באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה. את מעשיו הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום ג', 10.1.2012, 20:30

יום ד', 11.1.2012, 20:30

יום ו', 3.2.2012, 14:00

יום א', 5.2.2011, 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 13.01.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

נו-אקסיט

- מוצגת משנת 2002 ועד היום מרתקת ומסעירה.

בעקבות מחזהו הקלאסי של ז'אן פול סרטר.

תרגום ועיבוד: אמיר אוריין. בימוי: אבי גיבסון בראל ואמיר אוריין. 

משתתפים: שלי גורל, רותם זיו, אבי גיבסון בר-אל, עמירם שניר.

מוצ"ש, 28.1.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב

רק בהזמנה טלפונית. טל': 03-5171818.

לקבלת התוכניה ללחוץ כאן. פרטים נוספים ע': נו-אקסיט

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי.

אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה  מתלתליה.

עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש, 21.1.12, 20:30, תיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 תל-אביב, 057-7827000.

מוצ"ש, 4.2.12 בשעה 20:30, תיאטרון החדר, הרב קוק 8, תל אביב,

03-5171818, 0525284234.

מוצ"ש, 18.2.12, בשעה 20:30. בתיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 תל-אביב,

057-7827000.

אנסמבל קוקייה: תחושת בטן

תיאטרון בתנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה היוצאת כנגד התפקידים החברתיים שהוטלו עליה כאישה. לידה, אמהות, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות, דימוי הגוף, שיפוץ הגוף ושאיפה לשלמות. בואו לגלות שלמות נשית אחרת ויחסים חדשים בין נשים. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.

בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. מחזה וכוריאוגרפיה: שרון שלומי.

משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תפאורה ותאורה: סיון יחזקאלי וענת בילו.

עיצוב תלבושות: לילך שדה ורותם בצלאל. עריכת סאונד: איתן בהר. מנהל הפקה: איתמר נצר. ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין – תיאטרון החדר.

יום רביעי, 18.1.12, בשעה 20:30, תיאטרון יפו - הערבי עברי , מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה, להזמנות: 03-5185540, 0545-335135.

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.

מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"

"'יומן היריון' - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.

תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

25.1.12, בשעה 20:30.  26.1.12, בשעה 21:00. 

8.2.12, בשעה 20:30.   9.2.12 בשעה 20:30.

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

המרכז לתיאטרון של עכו מציג:

סמדר יערון

"אום מוחמד"
בכורה מאת סמדר יערון כלת פרס לנדאו.
26.1 + 2.2  |  ה' |   21:00     
מספר המקומות מוגבל ל-40 – ההצגה מתקיימת בבית בעיר העתיקה.                       
היצירה הראשונה בסדרה "עכו אהובתי". מפגש בין ראיון מצולם של סמדר יערון שמראיינת את חמדי מוסא (אום מוחמד) העכואית לבין האמנית שצופה בראיון בדמותה של קשישה שעוצבה בהשראת קרובות משפחה וחומרים אישיים של היוצרת.

"כתמים"

19.1  |  יום ה', 21:00  | סיפור אוטוביוגרפי-פנטסטי  מאת נדב פרידמן.
*ההצגה שהשתתפה בפסטיבל עכו האחרון
סיפורו של נדב פרידמן, יליד קיבוץ חולתה, שנפצע באורח קשה במבצע בשכם בעת שירותו הצבאי. בעוד הרופאים סברו כי לא יוכל ללכת, נלחם על שיקומו במשך שנה, עד שחזר לתפקוד מלא.

לפרטים נוספים: טובי דיקמן, המרכז לתיאטרון של עכו 054-589-7954. Acco.tc@gmail.com

Fade

שני שחקנים אנונימיים, בני 30, מחליטים לערוך לעצמם ערב מחווה והצדעה חגיגי, שלאחריו הם יעזבו את הבמה לתמיד תוך סגירת חשבון עם עולם התרבות והבידור של מדינת ישראל.

זוכת פרס השחקנים הטובים ביותר (פסטיבל עכו)

לפרטים נוספים: (כאן)

13-14/1 ו המופעים בשעה 20:00 ובשישי ב 21:00 , קוד הנחה בינואר 700

תיאטרון תמונע. להזמנת כרטיסים: 03-5611211

ראש עקום מאת נאוה סמל

ספר חדש בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן

"מול הדפים המשורבטים האלה, אני שואל את עצמי האם לאחל לך, ילד שלי, לרשת מהוריך את מתנת האמנות, או שמא עדיף שתלך בתלם המשפחתי הבטוח ותרקח תרופות לחולים.

וכי איזה מרפא יכול אמן להעניק לגוסס, ואיזה מזור יכול המוזיקאי או הסופר להציע לפצוע שדמו שותת, או לבעל המום? יש הטוענים נגדנו האמנים, כי תרומתנו לעולם בטלה. לגבי דידם, האמן, שלא כמו האיכר, הרוקח, או המורה, הוא מיותר, שכן המלים והצלילים והמראות יכולים להתקיים גם בלעדינו. האם לאחל לך חיי אמן שנע במטוטלת בין אפסות ושפלות לבין שיכרון הטווס שהכול מכרכרים סביבו ומחמיאים לו על זנבו המפואר, או לקוות שהכישוף הזה כמוהו כקללה, ייחסך ממך?

מוטב שלא תשאל אותי ברגע זה. לו ניתנה לי הבחירה עכשיו, אין לי ספק במה הייתי בוחר..."

לפרטים: שרה ברהום, עדו פרץ - יחסי ציבור, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן 052-4207337

לרכישה באתר: צומת ספרים

אלי הוז - סיפור על הדרך

לכם ולחבריכם - מתאם זמנים עם מי שמעוניין (חברות, חוגים חברתיים וכד'). אשמח לבוא ולהעביר שעה-שעתיים בסיפורים ושיחה סביבם, (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.

טל': 050-560-6670. דוא"ל.

ימים יפים ולילות טובים ואהבה חמה - אלי.  

יעל נביא: ייעוץ אומנותי והנחייה בכתיבה

מחזה, תסריט, רומן, סיפור קצר. יש לך רעיון לספר? חומרים אישיים המחפשים במה? רוצה ללמוד איך לערוך ולעבד טקסט לתסריט או מחזה?

מחזאית, עורכת דרמטורגית, בימאית ותסריטאית, מעבירה פגישות ליווי מקצועי ושיעורים פרטניים בכתיבת טקסט. הנחיית תהליכי הכתיבה בימוי ועמידה מול קהל משלב הרעיון עד ליצירה המוגמרת.

לפרטים נוספים ולקביעת פגישה: 052-223-1555

חומרים ניתן לשלוח למייל: pisi@netvision.net.il

חזקה מברזל

רק זוגיות עם עצמך תביא לך יחסים של אהבה, שפע והצלחה. סדנת "חזקה מברזל"- 11 מפגשים שיזיזו אותך לאן שצריך. מבוסס על רב המכר בעברית ואנגלית, בשם זה. כלים מעשיים לשיפור היחסים שלך עם עצמך ועם העולם. תקשור, NLP, דמיון מודרך, תיאטרון והכוח התומך של הקבוצה.

מתחילים: יום רביעי, 18.01.12, 20:00 – 22:00

במרחב הקסום שלי. הרב פרידמן 43, תל אביב.

עלות: 1800 ש"ח. בהרשמה מוקדמת: 1600 ש"ח, אפשר עד ארבעה תשלומים.

יהודית קונפורטי, מאבחנת ויועצת בתקשור, מטפלת מוסמכת ליחידים ולקבוצות.

054-624-0131.  Kjud59@gmail.com

דרושים צעצועים

יש לי תינוקי בן שלושה חודשים. איך שהזמן עובר. מחפשת עבורו בגדים צעצועים וכל מה שיש לכם בבית שקשור לתינוקות ואין לכם מה לעשות איתו, אני גרה בפתח תקווה.

המייל שלי , או בפלאפון : 054-622-0454

ויוי דורני

מחשבים - תיקון

שחר נגר: 050-764-8002

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח: (הדוא"ל שלנו)