יש הרואים בשיטת אוריין ניגוד מוחלט לפואטיקה של אריסטו, אולי אפילו סוג של פואטיקה חלופית, חדשה. לילה אחד הבנתי שאין זה כך.

הפואטיקה של אריסטו נתפסת בעיניי רבים כשיטה סגורה, נוקשה מאוד, המחייבת עמידה ביעדים ספרותיים ואילו שיטת אוריין היא גישה פתוחה המעמידה את האדם, על כל הבלתי צפוי שבו, במרכז הבמה.

בתחילת פרק ו' של הפואטיקה אומר אריסטו כי "הטרגדיה היא חיקוי פעולה שלמה, בעלת שיעור..." וכולי. אנו מניחים כי אריסטו כתב חיבור גם על הקומדיה ואפשר לשער שאמר כי הקומדיה היא חיקוי פעולה לא שלמה וכולי, כלומר פעולה הפוכה, או שונה במהותה מהפעולה הטרגית. אם נתעלם לרגע מהרצון לבחון מהויות טרגיות וקומיות, אפשר לסכם ולומר שלפי אריסטו הדרמה כולה היא חיקוי פעולה. לפי אריסטו, כל ז'אנר דרמטי מחקה פעולה בדרכו והעיקר שיהיה זה חיקוי של פעולה ולא תיאור של פעולה כמו בסיפור. אריסטו לא קובע מסמרות, הוא מתאר את הרכיבים הנחוצים להיווצרות טרגדיה, כמו ההיפוך וההכרה הנחוצים ליצירת הקתרזיס ולדעתו המעוגנת בתרבות ובמוסכמות תקופתו, ראוי שיקרו בצורה כזו ולא אחרת ואם יקרו בדרך אחרת, תיווצר דרמה שונה. כך גם לגבי נושאים טכניים שונים כמו אחדות הזמן, המקום והעלילה.

רבים מתווכחים עם הפואטיקה ויוצאים נגד הסיווגים של אריסטו. הם מחמיצים את עיקר תפיסתו שלה אריסטו את הדרמה כחיקוי פעולה שמבטאת את מחקה הפעולה, את האדם, נפשו, נשמתו, אופיו, רוחו, או כפי שאני מעדיף לכנות זאת: מהותו.

התיאטרון לפי אריסטו הוא מקום שבו שחקנים מציגים בפני קהל חיקוי של פעולה של מהויות אנושיות. המלך ימלוך, הליצן יצחיק וגם דברים מורכבים יותר. לפיכך ברור ששקספיר, למשל, אריסטוטלי. אמנם אין במחזותיו אחדות זמן כפי שאריסטו חשב שתהיה נכונה, 24 שעות, אבל אריסטו אומר שמשך הזמן צריך להיות סביר שתתקיים בו פעולה אחדותית ובהתאם למוסכמות תקופתו קובע כי מדובר ב-24 שעות. שקספיר התאים את אריסטו לתקופתו. זמן סביר לפעולה אחדותית אצלו יכול להיות גם שבועיים. כך גם לגבי סיווגים שונים של אריסטו וכך גם אצל מחזאים אחרים בתקופות שונות.

במאה ה-20 אנו עדים לשורה של ניסיונות לשבור את התפיסה האריסטוטלית. כמה מהניסיונות האלה יצרו ז'אנרים אחרים שאינם תיאטרון או דרמה, כמו תיאטרון חזותי הנוטה לכיוון המחול, הציור, הפיסול או המיצב, תיאטרון סיפור ששורשיו במספר ולא בשחקן ועוד. ניסיונות נוספים פרמו את הסיווגים של אריסטו עד תום ובחנו מושגים כמו דמות שלמה ואחדותית או זמן רציף ואחדותי.

בעיניי, המבחן העיקרי הוא חיקוי הפעולה. אם ביצירה יש דמות פועלת בדרך של חיקוי פעולה, מדובר בתיאטרון ואפשר לסווגו כטוב יותר או פחות, מוצלח יותר או פחות, אם רוצים בכך.

אמיר אוריין יצר את שיטת "המעגל הפתוח" שבמבט ראשון נראית הכי לא אריסטוטלית, אולי אפילו מייצרת פואטיקה חלופית. לדעת אמיר, השחקן נמצא במרכז, לא הדמות הספרותית. אפילו חיקוי הפעולה עומד למבחן, כי לפעמים אין חיקוי ואין ממש דמות, אלא שחקן שפועל, מרגיש ומבטא את עצמו ברגע נתון.

כאן חשוב להבין שחיקוי הפעולה אצל אריסטו הוא לא המטרה, אלא האמצעי. אמצעי להגיע למהות, לנפש האדם, לאפשר לנו מפגש בלתי אמצעי עם הגרעין האנושי שבנו. האמצעים משתנים, הדרכים משתנות, גם הקונוונציות משתנות, אבל המטרה נשארת אחת: התיאטרון ככלי ביטוי סובלימטיבי למפגש הטהור ביותר בין מהויות אנושיות ומכאן שאריסטו ואמיר אוריין שונים בדרך, אבל לא במטרה ולא במהות.

היחס לפרט, הומאניות והמעגל הפתוח.

אנחנו אוהבים מחזות שעוסקים בפרט, באחד, באדם. לא ברעיון גדול, אלא במייצג שלו. זו אמת ידועה. אנחנו אוהבים את הזווית האנושית, האישית, בכל מקום. באמנות וגם במדיה, בכתבה העיתונאית. אם מסתכלים לרגע מעבר לטריק, לרצון לזכות באהדת הקהל, ראוי שהתיאטרון שהוא מדיום הומאני מטבעו, יהיה הומאני ויעסוק בפרט, יציג דמויות אנושיות, מורכבות ויתאר אירועים גדולים מהזווית האישית. לא המלחמה מעניינת ונוגעת בנו, אלא מה מרגיש אדם אחד בתוכה.

"שיטת אוריין - המעגל הפתוח" לוקחת את הגישה ההומאנית הזאת צעד או שניים קדימה. אפשר לומר גם עד הסוף. היא מכילה אותה לא רק על הדמות, אלא גם על השחקן, שעולמו האישי ומה קורה לו ברגע זה הופך להיות חלק מהאירוע האמנותי. אבל מעבר לכך, היא מכילה את הגישה הזאת גם על הקהל, לא בכוח, לא מתוך הכרח. היא מאפשרת לקהל לבחור האם הוא רוצה בכך, אבל הבחירה הנמשכת להציג בחללים קטנים יוצרת בהכרח יחס אישי לקהל. אנשים מגיעים למקום, מתקבלים באופן אישי, מסוגלים לקלוט את כל שאר האנשים שיחד איתם יהיו לקהל. הם לא צריכים לעשות משהו ואין שום צורך לגרות אותם לפעילות. ההתייחסות האישית אליהם מערבת אותם בהצגה באופן נדיר מאוד בתיאטרון של ימינו, אולי בלעדי.

אם כך, "שיטת אוריין - המעגל הפתוח" היא הומאנית לא רק בתיאור הדמות, אלא גם ביחס המובנה שלה לשחקן ולקהל.

(גיא כהן, מרצה ושחקן, הופיע בהצגת תיאטרון החדר "דם" בתפקיד המטפל)