חזרת להיות משורר,
אמרה. מחייכת;
במכונית הישנה.
ותלתליו תלתליה;
עוללי, הללי, ללי.
אבא. א-ב-א.
תגיד אבא דרור.
אבא אור; מתמוגגת.
שפתיים, עיניים, אצבעות.
פירורים של עוגייה;
פירורים של אבהות.
***
היום אעשה כביסה. מגלגל עוד סגריה. הקפה כבר קר. הלילה התחלף כבר לבוקר. שאיפה. נשיפה. חציתי את העיר. ברגל. שוב. צעדים מהירים על מדרכות אפורות. מוזיקה באוזניות הלבנות. מוניות על הכביש השחור. והשמיים מכחילים. חושפים את הבטון. התפאורה משתנה. מהגרים. קשישים. עומדים בתחנות האוטובוס מכונסים במעילים, בעצמם, בעבר. פועלי זבל. מנקי רחובות. משאיות פורקות חלב.
שאיפה, נשיפה. מול המסך, מנסה ללכוד את התחושות; לתמלל את המחשבות. מוזיקה. מוריסון מפנטז על נסיעה לפורטוגל, לספרד. בים הפתוח. גם אני. חולם. עוצם עיניים. מרחף. שט. שאריות הערק התפוגגו מזמן. גם החשיש. היום אעשה כביסה. כן. אולי גם אשטוף את המרצפות המצוירות. המדהימות, היא אמרה. בליל שבת. אחר כך עשתה עוד שורה. ועוד אחת. למה להסתיר עם שטיחים. להוסיף צבע, עניתי; ספק מתנצל. להרגיש, בית. כמו על השקיות חלב. את יודעת; בית. אני שותה סויה. אני עושה ילדים. אחר כך עשינו אהבה; בבוקר.
יש משהו מנחם בבוקר. העליבות הופכת נסבלת. מאפשרת לצלול לחלומות על מקומות רחוקים. לשים את השמיכה מעל לראש ולצלול. אבל היום אעשה כביסה. גם שוק. הסמטה מתחילה להתעורר. עוד מעט ההמולה תחליף את ציוץ הציפורים. מרתיח מים. שחור עם הל. בלי סוכר. עוגייה. פעימות עקבים מלמעלה. נשיות רעננה חודרת מבעד לקירות. געגוע. פותח את הדלת. שאיפה, נשיפה. עץ לימון. ספסל. שלושה חתולים; לפעמים ארבעה. זיפים מאפירים, סגריה מגולגלת. עוצם עיניים. גבר. ילד. אבא.
אתה צריך להרוג את אבא שלך, הוא אמר לי פעם. שתינו ערק. כובע שחור עם שוליים לראשו. להרוג. אחר כך הוא הלך, ואני נשארתי עם טעם של אניס; על הזיפים של אבא, כשפתיי נשקו לפניו. פעם. כשחלק איתי מלפפון פרוס. אקנה גם מלפפונים. אולי גם חסה ושומר ותותים. סלסלה בעשרה שקלים. ופומלה. היא אוהבת פומלות. הצעתי לה פלח תפוז. היא העדיפה בירה קרה. לפני שבוע. אישה-ילדה. אישה. ילדה. שתיים במכונית קטנה. מהצפון. בשבת. רסטות מאפירות ובלונד בתולי של ילדות במקום אחר. הרעש הפריע לה. איך אפשר לחיות כאן. מתרגלים, עניתי; ספק מתנצל. לפעמים אני מדמיין גלים נשברים לחוף. אחר כך עשינו אהבה; חטופה. אחרי שעתיים הן נסעו להעיף עפיפונים בים. אני נשארתי עם ציור של פרפר.
היום אעשה כביסה. אחליף גם מצעים; מיוזעים. עוד כמה שעות היא והוא יבואו לביקור. אישה וילד. ותלתליה תלתליו. וחיוכה חיוכו. ואניח על השולחן פיסת נייר לבנה וצבעים. ופלחי אגס ותפוח; ואגיש לפיו. אבא. אבא דרור. ואעשה לה קפה בחלב, ואציע עוגיות. ואכין חביתה או מקושקשת; וגבינה לבנה; ורצועות פלפל אדום. אחר כך הם ילכו. ואני אשאר עם פרורים של עוגייה; פירורים של אבהות.
(דרור קדם, שחקן, במאי-מנחה, חבר תיאטרון החדר)
