יואל קורנבלום לא ראה את שיחות הטלפון הרבות שהציפו את מכשיר הטלפון שלו משום שישב בתיאטרון וצפה באדיפוס רקס. זאת אומרת הוא לא בהכרח תכנן לצפות באדיפוס רקס, אבל הטלפנית מהתיאטרון הייתה כל כך נחמדה והיא גם שאלה אם הוא אהב את ההצגה הקודמת, ויואל קורנבלום, שאיש לא שאל לדעתו אף פעם, הודה שלא ממש כי הוא חש שהגבולות שלו נפרצים, והיא כנראה באמת הקשיבה לו ושאלה אילו מחזות הוא אוהב ואז הוא אמר שהוא מתגעגע לאנטיגונה ואז היא אמרה לו שיש אדיפוס רקס והוא אף פעם לא ראה את אדיפוס רקס אבל אשתו לא רצתה לראות אז הוא הזמין רק כרטיס אחד, התלבש יפה, ונסע במונית ליפו.
כשחזר הביתה גילה שהייתה שריפה מקצר חשמלי ואשתו והחתול וכל חייו למעשה עלו בעשן. הוא הביט אל תוך האפלה המפוחמת וחש שחייו גם כן עלו בעשן יחד עם דירתו. את הכאב החל מזדחל אולם לא הגיע עד דמעות. ואז הוא חש כאדם רע על כך שהכאב לא מגיע עד דמעות והחל לבכות. השוטרים ניחמו אותו אולם לא היה לו עוד מה לעשות שם והוא החליט שאיננו רוצה להטריד אף חבר וחשב שיבלה את הלילה בבית מלון ומחר בבוקר יתחיל לדאוג לכל אותם אינספור סידורים שישנם כפי שמתקבל ומתחייב מאדם בגילו ובמעמדו.
איך באמת אפשר לנחות אצל חבר ומה יגיד להם והפקעלך שלהם אומנם לא יכולים להתחרות עכשיו בפקעלך שלו, אבל יותר מהאופן המקאברי שבו יתחיל כל מגע כזה עם אחד מחבריו המסוגפים והשתוקים אשר מעולם לא נישאו, איש מסיבותיו הוא, הוא חש שאיש לא יוכל להבין את כאבו, לא רק משום שהם מעולם לא היו בזוגיות, אלא משום ההחמצה שהמוות הזה הגיע מאוחר מדי.
אלא שהיה זה יום חמישי והוא היה מכתת את רגליו מאכסניה לאכסניה עד שהגיע למלונית ברחוב טרומפלדור וקיבל חדר בו היו מיטות רבות וטלוויזיה ומספרי טלפונים של זונות שהמתינו לו במכתבה.
היו לו הרבה מזומנים, הוא תכנן לקנות לאשתו מערבל של מג'ימיקס וכעת, אוחז בעלון ביד אחת ובארנקו ביד שנייה, הוא ניסה לחשוב האם זה שווה את זה ומה אם מישהו ידע מה עשה בליל מות אשתו. הוא לא בהכרח רצה מין, הוא רצה איזושהי נחמה ומישהו לדבר איתו, לכן הוא ביקש מישהי ישראלית, אבל דבר לא הכין אותו לצנצנת הסחוג שהסתערה על אזור חלציו ברגע שפתח את הדלת.
"די, די, תניחי לי", אמר יואל.
"אתה לא מרוצה?", הביטה בו דואגת.
"אשתי מתה הלילה", אמר לה יואל.
"וכבר אתה חוגג?" היא השתדלה לשמור על פנים שלוות אבל הוא ראה את סימני האכזבה על פניה.
"אני רק רוצה לדבר", השיב יואל, מביט בה מתלבשת.
"מילים הן לא התחום החזק שלי", השיבה. "אני יכולה לקחת ממך רק עבור חצי שעה".
"אני רוצה רק שתקשיבי לי, ותגידי מה את חושבת".
"אתה רואה מה אני עושה וחושב שאני אדם מוסרי או משכיל במיוחד."
"זה לא סותר".
"אתה צודק, למעשה אני סטודנטית לפילוסופיה שמממנת כך את התואר".
"אני לא אתפלא אם את לא צוחקת עליי".
"מה אתה רוצה".
"אני רוצה לדעת אם לחלום במשך 40 שנה שאשתך תמות, לייחל להינשא לנשים אחרות, לחשוב על ילדים שאין לך שהיו יכולים להיות שלך, להתפלל כל ערב לחיות במקום אחר, האם זה עושה אותי אדם רע?"
"אני חושבת שהעונש שלך כבר התחיל. ולהבא תיזהר במה שאתה מייחל לו".
