("הטעמה: הדגשה. בשעת הדיבור אנו מטעימים מילים מסוימות במשפט. האופן שבו אנו מטעימים, מלמד עלינו דבר אחד או דברים אחדים. במשפט הבא סומנו בקו תחתון המילים המוטעמות על בסיס חוקי ההטעמה החיה:
"להיות או לא להיות, הנה השאלה")
...תכונות ההטעמה החיה יכולות להתפרש על בסיס ההנחה שבני אדם שואפים, בדרך כלל, להתקדם מן העבר אל העתיד, ולהביא את עצמם לידי ביטוי שלם. משפט, או קטע במשפט, או אפילו משפט קטוע, שקטיעתו מלמדת על שלמות נסתרת שלא באה לידי ביטוי, מייצגים דגם של שאיפה לשלמות. לכן בני אדם מתקדמים בדיבור אל סופו של המשפט, כדי להשלים רעיון, תיאור משאלה או תיאור מצב, וליצור משמעות מסוימת. זוהי מגמה כללית, אך לא חוק מוחלט. ההטעמה תלויה בתנאים הנתונים והמשתנים בתרבות.
לדוגמא, בתקופה שבה חלות התפתחויות רצויות בתוך חברה, והיא שואפת להגשמת משאלות, מתוך בטחון בתוקפה של האידיאולוגיה המכוונת אותה - נמצא, בדרך כלל, את התכונה המקורית של ההטעמה בדיבור, כלומר השאיפה למצות את המשפט, ולהגיע לביטוי שלם. ההטעמה תימצא אז בסופו של המשפט!
(לדוגמא: "הנה השאלה")
לעומת זאת, בתקופה של התפתחויות לא רצויות, לא מובנות, או מאיימות, כאשר הביטחון בתוקפה של האידיאולוגיה המכוונת את החברה איננו גבוה, או מוטל ספק בתוקפה של האידיאולוגיה הקיימת - יש לשער שנמצא הטעמות מעורבות בדיבור. נמצא ערבוב של שאיפה למצות את הנאמר, עם חשש מובלע מפני האמירה עצמה. ההטעמה תהיה אז נוטה להימצא במקומות שונים בתוך המשפט.
(לדוגמא: "הנה השאלה")
אם נבדוק את אוסף המילים הפופולאריות, במקרה הראשון או בשני, יש לשער שבמקרה הראשון, בחברה הבוטחת בעצמה, נמצא שלמילים אלו יש משמעות ברורה, מדויקת, המכוונת אל ההוראה המקורית של המילה. במקרה השני, של חברה בעלת אידיאולוגיה לא ברורה, נמצא, כי למילים הפופולאריות יש הוראה מעורבת, לא מדויקת, לא ברורה, או כזאת שאיננה מכוונת אל ההוראה המקורית שלה. מכאן יכולות לנבוע מסקנות אחדות, או לפחות ניתן לשאול, איזו דמות אישית אני מעדיף להציג - לאור תכונות ההטעמה שהובאו כאן, ולאיזו קטגוריה שייכת הדמות הנתונה בטקסט האמנותי שלי?...
(עמ' 205-206)
