האיגרת השבועית

("הטעמה: הדגשה. בשעת הדיבור אנו מטעימים מילים מסוימות במשפט. האופן שבו אנו מטעימים, מלמד עלינו דבר אחד או דברים אחדים. במשפט הבא סומנו בקו תחתון המילים המוטעמות על בסיס חוקי ההטעמה החיה:

"להיות או לא להיות, הנה השאלה")

...תכונות ההטעמה החיה יכולות להתפרש על בסיס ההנחה שבני אדם שואפים, בדרך כלל, להתקדם מן העבר אל העתיד, ולהביא את עצמם לידי ביטוי שלם. משפט, או קטע במשפט, או אפילו משפט קטוע, שקטיעתו מלמדת על שלמות נסתרת שלא באה לידי ביטוי, מייצגים דגם של שאיפה לשלמות. לכן בני אדם מתקדמים בדיבור אל סופו של המשפט, כדי להשלים רעיון, תיאור משאלה או תיאור מצב, וליצור משמעות מסוימת. זוהי מגמה כללית, אך לא חוק מוחלט. ההטעמה תלויה בתנאים הנתונים והמשתנים בתרבות.

לדוגמא, בתקופה שבה חלות התפתחויות רצויות בתוך חברה, והיא שואפת להגשמת משאלות, מתוך בטחון בתוקפה של האידיאולוגיה המכוונת אותה - נמצא, בדרך כלל, את התכונה המקורית של ההטעמה בדיבור, כלומר השאיפה למצות את המשפט, ולהגיע לביטוי שלם. ההטעמה תימצא אז בסופו של המשפט!

(לדוגמא: "הנה השאלה")

לעומת זאת, בתקופה של התפתחויות לא רצויות, לא מובנות, או מאיימות, כאשר הביטחון בתוקפה של האידיאולוגיה המכוונת את החברה איננו גבוה, או מוטל ספק בתוקפה של האידיאולוגיה הקיימת - יש לשער שנמצא הטעמות מעורבות בדיבור. נמצא ערבוב של שאיפה למצות את הנאמר, עם חשש מובלע מפני האמירה עצמה. ההטעמה תהיה אז נוטה להימצא במקומות שונים בתוך המשפט.

(לדוגמא: "הנה השאלה")

אם נבדוק את אוסף המילים הפופולאריות, במקרה הראשון או בשני, יש לשער שבמקרה הראשון, בחברה הבוטחת בעצמה, נמצא שלמילים אלו יש משמעות ברורה, מדויקת, המכוונת אל ההוראה המקורית של המילה. במקרה השני, של חברה בעלת אידיאולוגיה לא ברורה, נמצא, כי למילים הפופולאריות יש הוראה מעורבת, לא מדויקת, לא ברורה, או כזאת שאיננה מכוונת אל ההוראה המקורית שלה. מכאן יכולות לנבוע מסקנות אחדות, או לפחות ניתן לשאול, איזו דמות אישית אני מעדיף להציג - לאור תכונות ההטעמה שהובאו כאן, ולאיזו קטגוריה שייכת הדמות הנתונה בטקסט האמנותי שלי?...

(עמ' 205-206)

(*בוטו -  זרם תיאטרון מחול שהתפתח ביפן החל משנות השישים של המאה העשרים)

1  

    זֶה

לְאָן נוֹדֵד

פַּרְפַּר הָעֵמֶק

כְּשֶׁהֶהָרִים סוֹגְרִים עָלָיו.

2

כִּוּוּץ אָדום

בַּבֶּטֶן:

פִּי-

אִשָּׁה זְעִירָה.

3

עָרוּף,

נָע הַגּוּף הַמְאוהָב.

4

בְּפֶרֶק חֲתוּךְ

מְבַקֶּשֶׁת הַיָּד.

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

14. וארא: שמות ו' 2 - ט'

"וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו, אני יהוה. וָאֵרָא אל-אברהם אל-יצחק ואל-יעקב, באל שדי, ושמי יהוה לא נודעתי להם. (שמות ו', 2-3)

שוב האל מציג את עצמו בפני משה. הדיאלוגים הקודמים ביניהם לא הניבו את התוצאות המקוות. האל שלח את משה להוציא את בני ישראל ממצרים, אבל אצל בני ישראל מסתמנת התנגדות לשינוי ההיסטורי. זו תופעה ידועה אצל חברות או פרטים שהשינוי קשה להם.

למשל, בישראל, בשנות התשעים של המאה העשרים, מסתמנת אפשרות לחוויה עתידית: מעבר מעידן המלחמות לעידן השלום. אז גם מתעוררת בקרב ישראלים רבים ההתנגדות לחוויה זו. התנגדות זו מחוזקת באמצעות טיעונים כגון: "אכן, צריך שלום, אבל לא עכשיו! עכשיו התנאים לא מתאימים! אנחנו רוצים בשלום, אבל הם לא רוצים! מי צריך שלום? גם במצב הנוכחי אנחנו חיים לא רע!" וכו'. אמונות אלו, שמקורן בתרבות המלחמה הישראלית, מושרשות עמוק בתרבות הישראלית, ורק תהליך לימוד ארוך-טווח עשוי לשנותן. בדיעבד מתברר שההתנגדות לשלום גברה על האפשרות לשלום.

ניסיונותיו הראשונים של משה, לגרום לשינוי במצבם של בני ישראל, דווקא גורר החמרה במצבם. במקרה זה ההתנגדות לשינוי נובעת מבפנים, מתוך העם עצמו, ומחוזקת על ידי ההתנגדות מבחוץ, מצד פרעה.

הפסוק הראשון בפרשה הוא פתיחה כוללת לתורת משה. תחילה האל חוזר ומזכיר, את ההבחנה שבין אלוהים כשם כללי המייצג את תבנית התופעה האלוהית, לבין יהוה כשם עצם פרטי המגלם את תוכנו של האל המסוים. זהו הפסוק המציין את המושג הכולל של התורה המונותיאיסטית, שתלך ותתפתח בהמשך הטקסט.

כזכור, ספר בראשית נפתח בסיפורן של שתי גרסאות לבריאה. בגרסה הראשונה השמים והארץ נבראו על ידי אלוהים: "בראשית ברא אלוהים" (בראשית א', 1). בגרסה השנייה הבריאה היא בידי יהוה אלוהים: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים". (בראשית ב' 4).

כאן מופיעה הכפילות אלוהים ויהוה. הגרסה הראשונה היא בבחינת פריסת המושג הכולל של תכנית הבריאה. הרעיון המרכזי והסיפור הכללי. שם אלוהים בורא אדם בצלמו. לאדם כמושג כולל, יש אלוהים כמושג כולל. הגרסה השנייה היא הביצוע למעשה, ההפקה של תכנית הבריאה, הלכה למעשה. כאן לראשונה מופיע אל מסוים לאדם מסוים. מכאן שאלוהים הוא מושג כולל של כוח עליון יוצר. על כן אלוהים יכול להופיע בתרבותו של כל אדם, בלי הבדל גזע או מין. אני יהוה הוא האל המסוים של התורה העברית.

למה הדבר דומה? ליוצר הקובע שהמושג הכולל של יצירתו העתידית יהיה אהבה. הרי מושג זה יכול לשרת גם יצירות אחרות. אבל בהמשך דרכו מגדיר היוצר, באמצעות הרעיון המרכזי, המיקום, הסיפור ושאר מרכיבי האירוע, את מהותה המסוימת של אותה אהבה: אהבת אם, אהבת שלושת התפוחים, החיפוש אחר האהבה, וכו'.

יהוה הוא שם פרטי של האלוהות העברית, וכבר נרמזנו שזהו כינוי המתייחס למסגרת ולתוכן מסוימים. מצד המסגרת של דמות האל, הוא מייצג את עיקרון הזמן: הוא היה, הוא הווה והוא יהיה, כלומר אחדות העבר, ההווה והעתיד. אחדות זו מאפשרת תנועה בין הזמנים: "אין מוקדם ומאוחר בתורה" (רש"י, בראשית פרק ו', פסוק ג').   

האל העברי הוא מושג הנמצא בתוך הזמן, בתוך הדרמה העולמית האנושית. מצד התוכן והמהות, מייצג האל העברי את עקרון המוסריות שבאדם, שמשמעותה ההבחנה שבין טוב לרע. על כן, האל העברי הוא מושג המכיל בתוכו, את עקרון הטוב והרע, כפי שהדבר יבוא לידי ביטוי בעשרת הדברות להלן. מבחינה זו תרבות האל המונותיאיסטי שונה במהותה מתרבות דואלית, שבה מפרידים בין האל הטוב לאל הרע, ושונה גם מתרבות של ריבוי אלים בכלל. האל העברי מגלם דואליות בתוך עצמו. על כן, הוא יכול להיות "אל קנוא ונֹקם", (נחום א', 2) וגם "ארך אפיים ורב חסד ואמת". (שמות ל"ד, 6)...

מַה פִּתְאום אֲרִי נָמָל, חֶרֶק כָּזֶה שׁוּלִי קָטָן, כַּמָּה הוֹפָעוֹת בָּמָה יֵּשׁ

לוֹ כְּבָר בַּטֶּבַע, פּה וָשָׁם מְכַסֵּחַ, מְנַסֵּר נְמָלָה אַחַת מִסְכֵּנָה שֶׁנָּפְלָה

לַמַּלְכּודֶת שֶׁלּוֹ... אֲהָהּ כָּאן עֶצֶם הָעִנְיָן אֲנִי נִדְלֶקֶת – תָּאֲרוּ לָכֶם

שֶׁמַּגְדִּילִים הַכּול בְּכַמָּה וְכַמָּה מְמַדִּים בְּסֶנְטִימֶטְרִים.

הַלֶּסֶת הַמֻּשְׁחֶזֶת שֶׁלּוֹ עִם הַמֶּלְקָחַיִם בַּקָּצֶה, נוֹרָאִית מֻגְדֶּלֶת עַל

הַמָּסָךְ, מִין חֵלֶק שֶׁל "נוֹסֵעַ שְׁמִינִי" כָּזֶה אוֹ פְרֶדִי קְרוּגֶר חֶרֶק, רַק

חֶרֶק וְהַכּול עַל הַחוֹל בַּשְּׁבִיל, בִּשְׂדוֹת אַרְקַדְיָה הַשְּׁפֵלָה הַפְּנִימִית,

וְאָז הַלְמוּת תֻּפִּים, צִחְצוּחַ סַכִּינִים וּמוּזִיקַת 'מַלְתָּעוֹת' וּנְמָלָה

עֲנָקִית נִכְנֶסֶת לַתְּמוּנָה וְאָז הִיא צוֹרַחַת, פִּתְאום צוֹרַחַת צְרָחָה,

זֶה לא דּוֹמֶה לְשׁוּם צְרָחָה שֶׁל מַלְכוֹת הַצְּרָחָה (קוּוִין סְקְרִים)

לא שָׁמַעְנוּ דָּבָר כָּזֶה:

צִרְחַת הַנְּמָלָה עִם הִתְפַּתְּלֻיּוֹת, נִסְיוֹנוֹת הֵחָלְצוֹת, מָמָה מִייָה –

בִּמְקוֹם דָּם, נוֹזֵל סָמִיךְ לָבָן קְרֶם צָהוב בְּסֶרֶט מֶתַח חִנָּם.

אֶפְשָׁר לְהִתְעָרֵב וּלְשַׁנּוֹת אֶת הָעֲלִילָה תּוֹךְ בַּקָּשַׁת מְחִילָה מֵהַבּוֹרֵא

לְהַכְנִיס אֶצְבַּע – לְהַצִּיל אֶת הַנְּמָלָה, לְשַׁחְרֵר אוֹתָהּ אוֹ לְהֵפֶךְ –

לִתְקועַ אוֹתָהּ שֶׁלּא תִּבְרַח; אֵין לִי יַחַס מְיֻחָד לַחֲרָקִים

כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לְדוֹרְצִ'ין, הוּא אֶנְטוֹמוֹלוֹג אֲבָל אֶמְפַּתְיָה לְיִסּוּרִים,

כְּאֵבִים שֶׁל נִטְרָפִים, חַי חַי, מִין סֶרֶט לָבָן נוֹרָא.

אֵינֶנִּי צִמְחוֹנִית, אֲנִי שׁוֹקֶלֶת לְהַפְחִית אֶת מַאַכְלֵי הַבָּשָׂר עַד

שֶׁיֵּעָלְמוּ מֵהַמְקָרֵר שֶׁלִּי מֵהַשֻּׁלְחָן שֶׁלִּי.

נַחֲזור לְעִנְיָנֵנוּ – הַנְּמָלָה כְּבָר חֲצִי גּוּף בְּתוֹךְ הַלֶּסֶת הַלּוֹחֶצֶת

נֶעֱלֶמֶת בְּעומֶק הַחוֹל בַּשּׁוּחָה, זֶה עָצוּב?

לא בְּהֶכְרֵחַ, לא מַמָּשׁ. הוּא מַמָּשׁ מְלַקֵּק אֶת הַלֶּסֶת שֶׁלּוֹ מִתַּעֲנוּג

לָמָּה לא מַגִּיעַ לוֹ לֵהָנוֹת?

מִסְכֵּן כָּזֶה חַיִּים דַּלִּים בְּדִידוּת נוֹרָאִית סִכּוּיִים אַפְסִיִּים

לְפַרְנָסָה. טִיפּוּס דִּכְאוֹנִי, מַזָּל שֶׁלּוֹ – הִיא אֲבוּדָה. אָסוּר

לְהִתְעָרֵב. לִפְעָמִים קוֹרֶה שֶׁהִיא מְנַצַּחַת, נְמָלָה חֲזָקָה עַקְשָׁנִית

נְדִירָה. מִשּׁוּם מָה לִבִּי נוֹטֶה לַצַּד שֶׁלָּהּ, הִיא הַקָּרְבָּן בְּד"כ

וַאֲנִי בְּעַד הַחַלָּשִׁים, לָמָּה?

הַאִם הַנְּמָלָה > מֵהָאֲרִי נָמָל וְאוּלַי הַנְּמָלָה = לָאֲרִי נָמָל אוֹ

הַהֵפֶךְ: הָאֲרִי נָמָל > מִמֶּנָּה כִּי הוּא כָּלוּא בַּחוֹל וְהִיא חָפְשִׁית.

אֲנִי בְּעַד הַחַלָּשׁ הַנִּטְרָף,

הַבְּעַד שֶׁלִּי מְמַלֵּא חִסָּרוֹן קִיּוּמִי כָּזֶה שֶׁמֵּעִיד עַל מֶחְדָּל רִגְעִי

חוסֶר סִימֶטְרִיָּה – לָאו דַּוְקָא

הַבְּעַד שֶׁלִּי מְמַלֵּא אוֹתוֹ, מְנַסֶּה לְתַקֵּן אוֹתוֹ

הַאִם זֶה טוֹב

5.8.05

(מאמר תשובה לח"כ אחמד טיבי: רוח אנסטסיה בבג"ץ)

מר טיבי היקר, כותב שורות אלו רואה עצמו כציוני אדוק, כפטריוט ישראלי וכחבר בתנועת הלאומיות העברית על פי רוחו של זאב ז׳בוטינסקי. דווקא משום כך החיצים אותם ירית במאמרך בעניין הדחייה של בג״ץ את העתירה לאפשר  איחוד משפחות לפי חוק האזרחות, פגעו בליבי ומצאו להם אוזן קשבת.

לצורך הקדמה אבהיר כי, אינני סבור שאתה ידידה של התנועה הציונית או שתהפוך להיות כזה בעתיד, אבל ברור לי כי ההכרה הבסיסית בעובדה שלעולם נגזר על עמינו לחיות בצוותא בארץ הזו, מצויה כבר עמוק בתודעתך. שנינו יודעים היום כי אין כל דרך לגרום לכך שאחד מעמינו יחדל מלהתקיים כאן בלא להיות בלתי מוסרי, בלתי אנושי, או ללא גרימת חוסר צדק משווע אשר כל הרואה עצמו בן תרבות ראוי שיתנגד לו.

חבריי ואני חונכנו על ברכיי הכרתו של ז'בוטינסקי כי ״כאן ירווה לו משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני״. לא זו בלבד שז'בוטינסקי האמין באפשרות של בני שלוש הדתות לחיות כאן באושר ובשפע, יותר מכך שים נא לב, ח"כ טיבי, לסדר שהוא בחר: הראשון הוא בן ערב, אחריו בן נצרת ורק אחריהם – בני. רצה ז'בוטינסקי לומר בכך כי בניו, בני העם היהודי, יוכלו ליהנות משפע ומאושר, רק אם אלה יהיו מנת חלקם גם של בני ערב ושל בני נצרת.

היש הומאניות גדולה מזו? אין! האושר והרווחה של עמינו כרוכים זה בזה. זו שותפות הגורל של שני העמים. לעמינו יש זכויות שחייבות לגור בכפיפה אחת ובהרמוניה. לעמי זכות מוחלטת ונצחית שאיננה ניתנת לערעור על הארץ הזו, וזכות זו שמורה אף לעמך. יתכן שאם הייתה בידי כל אחד מאיתנו האפשרות לבחור, לא היינו בוחרים בחתונה כזו, אך מרגע ש"חתונה קתולית" זו היא עובדה מוגמרת, לא נוכל להיפרד לנצח.

אני וחבריי (נכון, לא כולם) פונים אל בני עמנו בשפתנו, ואומרים להם חזור והדגש כי החיים בארץ בצוותא עם הערבים אינם אופציה, אלא זוהי גזירת גורל לנצח. ככל שנשכיל להבין זאת, נוכל להפיק ממנה את המיטב, וככל שנשכיל להפנים כי גזירת גורל זו אינה עתידה להשתנות, נלמד לחיות עימה.

כך בדיוק אני מבקש ממך ומחבריך לעשות. פנו אל בני עמכם בשפתכם, לכו אליהם ביושר ובאומץ ואמרו להם אותו משפט בשינוי קל: החליפו נא את המילה יהודים בערבים, ולהיפך. ביום בו המנהיגות והאינטליגנציה הערבית תנהג אף היא כך, באותו יום ממש נשמע כולנו את פעמוני השלום, האם תעמדו באתגר גורלי זה?

אחריות גדולה, ח"כ טיבי, מוטלת על כתפינו, שהרי שתי בנותיך המקסימות ושלושת ילדיי המקסימים יהיו אלה שייהנו או יסבלו ממעשינו. למענם ולמען האמונה ברוח האנושית, חובה על כולנו שלא להרפות ממלחמה קדושה זו על הזכות של שנינו להתקיים כאן, על הזכות של שנינו לשפע ולאושר ועל הזכות של שנינו לצדק ולשוויון.

שלך,

יואב

(יואב בלום, פובליציסט, חבר הליכוד, איש תיאטרון החדר)

"הָרִקְמָה הָאֱנוֹשִׁית הַחַיָּה

יוֹדַעַת לְהַטְמִיעַ בָּהּ גּוּפִים.

לִקְרום עוֹר וְגִידִים סְבִיבָם.

כָּכָה כּוֹאֵב פָּחוֹת."

רִקְמַת הַמּוֹחַ הַחַיָּה,

יוֹדַעַת לְהַטְמִיעַ בָּהּ אֲהָבוֹת,

לִמְחוק וּלְהַשְׁכִּיחַ אוֹתָן.

כָּכָה כּוֹאֵב פָּחוֹת.

וְרַק הַצִּפּורֶן וְהַשֵּׂעָר,

אֲשֶׁר הֵם מִמֵּילָא מֵתִים

מוֹצִיאִים מֵהַגּוּף אֶת

הָרַעַל שֶׁנּוֹתָר.

וּמַה - גַּם הַקְּמָטִים.

לָךְ,

 אבודה במצעד הקיום האנושי,

 הרי אמרתי לך שבמסע ספרותי מחפשים כל הזמן אבֵדות ואת לגלגתְ על כך. והנה אתְ מזדהה כאבֵדה, כאבוּדה, וזה מחייב אותי לשמש כוח חִילוץ.

 אתְ מבקשת חדַר מסתור שבו נמצאת הגאולה. את רואה בעיני רוחך "המון אבנים גדולות חוסמות אותה". את אומרת מבועתת: "איני רואה את פתחו של החדר".

 והרי הפיתרון תמיד נמצא בדמיון.

 אל החדר הנסתר קשה באמת להגיע. דלתו נעולה, ומן הדלת משתלשל חבל שמגיע עד אלייך. את יכולה בניד כתף בעודֵך מתחת לשמיכה למשוך את החבל, וכמו מעשה קסם הדלת תיפתח. מתברר אז: אל הדלת הנסתרת מובילות מדרגות. בניד כתף שלך כל האבנים החוסמות מידרדרות אל האַין ונעלמות.

 אם אתְ מחפשת אוצרות, תוכלי לצייר לך עכשיו את מפת המטמון, כמו בספרי הילדים. הרחק הרחק נמצא החדר, ובמשיכת חבל אחת דלתו נפתחת.

 ושָם המטמון.

 שלך

אהובי בחלום,

שלום לך

 כבר הבוקר כתבתי לך הודעה במכשיר הנייד. רציתי לענות לך. הרגשתי צורך לכתוב וכתבתי אליך. אני עייפה. קצת חלשה. מקוררת. משהו בי אינו כתמול שלשום. כשמתנכלים אליך אתה מוחלש. אתמול שלחת לי הודעה מוזרה. האותיות קפצו אחרת. יצאה הודעה "מתנכלים ל..." ולא הבנתי כיצד חזית שמתנכלים לי.

 אהובי בחלום, כמה צר שאינך יכול להושיע אותי במציאות. יכולת להושיט לי יד עוד לפני המון שנים. לפעמים אני יודעת שעדיף כך, ולפעמים עדיף אחרת. מכתביי אינם כתמול שלשום. איני יודעת אם אלה מכתבים או יומן. כתבת לי, זהו יומן.

 איני יודעת מה לכתוב. אתה מזמין אותי להיכנס אל תוך החלום ואיני יכולה למשוך את החוט.

 אני עייפה מאוד.

 אלך לנוח.

 שלך

כמה אהבה בגני

כמה אהבה

גני ערוגות ערוגות

עצים עתיקים בגני

לוחשי סוד

מתייחדים עם שירת הציפורים.

פנקס. מעבר החצייה. שבע ורבע בערב.

הסוודר משמאל צוהלת לטלפון, מכנסי הטרנינג הכתומים לשים את ישבנה העובר בסך, מעסים אותו בכפתורי כותנה, אלה שהחליפו את ידיו הפולשות, הדוחקות, המפנות את שפתותיה לזכרותו.

ירוק.

(אבישי, מתיה, סופר, משורר, מאמן. מתוך ספר בכתובים שעומד לצאת לאור בקרוב)

בִּנְעוּרַי הָרְחוֹקִים, עַל מִדְרָכָה

צָרָה, בְּאֶמְצַע הַקִיבּוּץ, פְּגָשָׁנִי

פַּעַם אַבָּא קוֹבְנֶר הַמְּשׁוֹרֵר:

"נוּ, מָרָה-שְׁחוֹירְנִי'ק שֶׁכְּמוֹתְךָ"

נָזַף בִּי וְהֵישִׁיר אֶל תוֹךְ

עֵינַי "צָרִיךְ לִחְיוֹת בָּחוּר!".

וַאֲנִי, לְעֵת כְּנִיעוֹתַי לְמָרָתִי הַשְּׁחוֹרָה,

שָׂרָתִי הַחֲשׁוּכָה, מְשַׁנֵּן לְעַצְמִי

וּמְנַגֵן בְּקוֹלוֹ שֶׁלוֹ הָרָחוֹק :

"מָרָה-שְׁחוֹירְנִי'ק, צָרִיךְ לִחְיוֹת!"

(אלישע פורת, סופר, משורר, חוקר ספרות. מתוך ספר השירים החדש 'פחיתה', העומד לצאת לאור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד)

א. שלחופה בלי בית

כֹּלְכַּךְ פְּעוּרָה

כֹּלְכַּךְ פְּגִיעָה

רְכִיכָה שֶׁאִבְּדָה שִׁרְיוֹנָהּ

וּמָצְאָה אַהֲבָה

ב. שירה

לִגְזוֹז שְׂעָרוֹת

מִנְּחִירֵי הַזְּמַן

ג.

וְתָמִיד יִשָּׁאֲרוּ

הַפַּרְטִיטוֹת לְצֶ'לּוֹ שֶׁל בַּאךְ

גּוֹזְרוֹת וְשָׁווֹת בְּקוֹלָן הֶעָבֶה

מֵיתָרִים.

מכירים את התחושה הדבילית הזאת של לפתוח את האייקון של גוגל, ואז פשוט לשבת כמה שניות ולבהות במסך פתיחה של גוגל. לא פתחתי אותו בגלל סיבה מסוימת, אין לי באמת מה לחפש. רק לשבת שם, לבהות במסך הזה ולדעת שהכול פתוח, מכאן אני יכול ללכת לכל מקום שאני רוצה. הריק הזה שלפני גן-עדן וגיהינום. רק אות אחת, אות אחת שאני אקליד ויופיעו לפני אינספור אפשרויות.

אני מתפלא שעוד לא הומצאה מדיטציית גוגל. אני מתאר לעצמי שזה יקרה בקרוב, ואז זה יהיה סוחף, יהיו סדנאות, ריטריטים, אחד-על-אחד, קואוצ'ים, יו ניים איט. ובעצם למה לא? שהרי גוגל מייצג בצורה נפלאה ומדויקת את המיינד. כמו שאדם יושב למדיטציה ומתבונן באין מחשבה, בריק. ואז מחשבה מגיעה ולוקחת אותו למחוזות רחוקים, ואז הוא שוב מודע לשקט, לריק. מסך הפתיחה של גוגל הוא הריק הזה שבמיינד, השקט, הרגע שלפני ואחרי, המקום שאליו תמיד חוזרים. אני לחלוטין רואה אנשים יושבים מול מסך הפתיחה של גוגל למדיטציה עמוקה על הריק ועל אינסוף האפשרויות הלא ממומשות וכו'.

זה לא קרה עד היום רק בגלל כל מיני התניות שמחשב ומדיטציה לא הולכים ביחד. מדיטציה צריך לעשות בטבע, עם ציוץ הציפורים, קשת בענן, בריזה קלה אך לא חזקה מדי, נוף נעים ואולי גם קצת מוסיקה מרגיעה ברקע. כשההתניות האלה יחלפו להם מדיטציית גוגל תהפוך להיות מאוד פופולארית. בעצם למה לא? אדם היום חושב בצורת גוגל. כל מחשבה שמגיעה לראשו מיד מתגלגלת להקלדה בגוגל ומעיפה אותו לאתר זה או אחר, יותר ויותר אנשים לא יכולים להתבונן במיינד שלהם ככה סתם. הצורה המחשבתית הופכת להיות גוגלית טוטאלית ולכן רק מתבקש שהמדיטציה גם היא תהיה גוגלית.

יכול להיות שזה ייעשה בעיניים פקוחות לרווחה, או אולי לסירוגין, אולי יקראו לזה זן-גוגל כחלק מתורת הגוגליזם. וכמובן שבשלב מאוחר יותר גם יצאו כתבים (scriputures) כתבי-גוגליזם. לאחר שנים של מדיטציה גוגלית חכמי הגוגליזם יפרסמו ספרים קדושים בהם הם אומרים שגם הגוגל הוא רק אשליה, תופעה חולפת. כן, כן, גם הגוגל הוא רק עוד תופעה משתנה וחולפת בתוך האני הנצחי. אני חושב שדת הגוגל תהיה פחות ריטואלית משאר הדתות, יותר ממוקדת סדנאות וטכניקות ברוח התקופה. אני בהחלט רואה קבוצה של ארבעים, חמישים אנשי היי-טק נפגשים לסדנת זן-גוגל. יושבים במעגל איש-איש ולפטופו. כמה מילות פתיחה של הזן-גוגל מאסטר ואז כולם נכנסים למסך הפתיחה של גוגל ותרגול המדיטציה מתחיל. יכול להיות שהמורה יעבור בין התלמידים עם מקל לפי מסורות הזן השונות וייתן מכה קלה על ראשו של כל מי שהתפתה להקליד אותיות במסך הפתיחה או אפילו לגלוש לאתרים אחרים. האמת שעניין טפיחות הראש הוא קצת פרימיטיבי ולא הכרחי, שכן הגוגל נותן השתקפות מלאה של המיינד והראש האנושי. לכן, אין צורך במגע עם ראש האדם, לחיצה עדינה על עכבר המשתמש תחזיר אותו לגוגל ותיתן אותה השפעה בדיוק של המכה הקלאסית על הראש.

וייצאו ספרים...

איש בחולצה לבנה על הכריכה "How to transform the mind through google"

הודי יושב עם לפטופ על גדות הגנגס בהודו "Google meditation-the way to self realization"

בריטית עם משקפיים "Don't press the button - zen-google"

ואיך לא: "The complete manual- how to practice google meditation"

"או קיי, אז כולם מתבקשים להיכנס לעמוד החיפוש של גוגל, לקחת בעדינות את היד בחזרה אליכם ולהתבונן בעמוד ללא כל תנועה. במידה ונלחצה אות או נדדתם לאתר זה או אחר, לא נורא. לאט, ללא שפיטה עצמית, תחזרו לגוגל ותתחילו שוב. למתקדמים מביניכם - אפשר לנסות ולשלב יד ימין על העכבר ללא כל תנועה או לחיצה. המודעות כולה הולכת למסך הפתיחה הריק של גוגל... לשקט שלפני האתרים השונים... לריק..."

בתוך נהר הדעת
פיוט של רוחך
מרחיב את התנועות הישנות
שבחלל הנפש נחבטות
אל קיומים אחרים.

אתה מרגיש את זה
ברטט
התאים
תופסים את לב ליבם
של הדברים.

(דנה בנטוב, משוררת, מנחת יוגה)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

ביצוע וירטואוזי!  (חיה בראל, קול ישראל)

אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל. הוא כריזמטי, הולך עד הסוף ומחויב למה שהוא עושה  (יוני איתיאל, קול ישראל, מבקר תיאטרון).

תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!  (יואב איתמר, שחקן, מנחה, מבקר תיאטרון)

הייתי מהופנט!  (אלי הוז, במאי-יוצר, יועץ ומנחה קבוצות)

יהלום של יצירה!  (שני לרר, שחקנית ומנחה).

חוויה מדהימה!  (איריס הרפז, שחקנית ומוסיקאית)

עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי!  (רן בן עזרא, שחקן ומנחה)

הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק!  (הילה גלסר, מחזאית ושחקנית)

מדהים! הייתי מהופנטת.  (רותם זיו, שחקנית ומנחה)

יצירה מלאה עוצמה!  (דורית אבנט שחקנית ומנחה)

"היטלר" בחדר, הופך את הבטן!  (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)

מבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין... זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה  (ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת).

אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך "מפחידה" בעולמנו  (שושנה ויג, סופרת ומשוררת).

משחק וירטואוזי בהצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה!  (יוסי זיו, מנחה ושחקן)

מושלם!  (ערן שיין, שחקן)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.

המחזה מבוסס על דברים שכתב ואמר היטלר

ואלו עובדו יחד עם טקסטים מקוריים ליצירה מלאת הומור שחור, מצמררת וגרוטסקית.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ו', 20.1.2012, 14:00

יום ו', 10.2.2012, 14:00

מוצ"ש, 11.2.2012, 20:30

מוצ"ש, 25.2.2012, 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

(לקבלת התוכנייה)

--------------

העלמה והמוות

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שבהם המעונים נותרו בחיים.

באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה. את מעשיו הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום ו', 3.2.2012, 14:00

יום א', 5.2.2011, 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 27.01.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

נו-אקסיט

- מוצגת משנת 2002 ועד היום מרתקת ומסעירה.

בעקבות מחזהו הקלאסי של ז'אן פול סרטר.

תרגום ועיבוד: אמיר אוריין. בימוי: אבי גיבסון בראל ואמיר אוריין. 

משתתפים: שלי גורל, רותם זיו, אבי גיבסון בר-אל, עמירם שניר.

מוצ"ש, 28.1.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב

רק בהזמנה טלפונית. טל': 03-5171818.

לקבלת התוכניה ללחוץ כאן. פרטים נוספים ע': נו-אקסיט

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי.

אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה  מתלתליה.

עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש, 21.1.12, 20:30, תיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 תל-אביב, 057-7827000.

מוצ"ש, 4.2.12 בשעה 20:30, תיאטרון החדר, הרב קוק 8, תל אביב,

03-5171818, 0525284234.

מוצ"ש, 18.2.12, בשעה 20:30. בתיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 תל-אביב,

057-7827000.

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.

מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"

"'יומן היריון' - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.

תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

25.1.12, בשעה 20:30.  26.1.12, בשעה 21:00. 

8.2.12, בשעה 20:30.   9.2.12 בשעה 20:30.

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

קול קורא

למאמרים בנושאי תיאטרון ודרמה בחינוך ובקהילה

לחוברת מיוחדת בכתב עת שפיט בשפה העברית

עורכים: ד"ר נפתלי שם טוב, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' שפרה שינמן, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה

הקול קורא המוצג בזאת, נועד לאתגר את ציבור החוקרים, ותיקים כצעירים, להגיש עבודות מחקר או הגות שתראינה אור בגיליון מיוחד באחד מכתבי העת השפיטים שנצליח לעניין. מטרת האסופה היא להביא את פירות המחקר של חוקרים בישראל המנסחים תובנות בעלות משמעות בתחום התיאטרון והחינוך בארץ ובעולם.

לפרטים ולשאלות ניתן לפנות: naphtalysh@openu.ac.il

הצעות במייל לשלוח לנפתלי עד 4.3.2012

המרכז לתיאטרון של עכו מציג:

"אום מוחמד"
בכורה מאת סמדר יערון כלת פרס לנדאו.
26.1 + 2.2  |  ה' |   21:00     
מספר המקומות מוגבל ל-40 – ההצגה מתקיימת בבית בעיר העתיקה.                       
היצירה הראשונה בסדרה "עכו אהובתי". מפגש בין ראיון מצולם של סמדר יערון שמראיינת את חמדי מוסא (אום מוחמד) העכואית לבין האמנית שצופה בראיון בדמותה של קשישה שעוצבה בהשראת קרובות משפחה וחומרים אישיים של היוצרת.

"כתמים"

19.1  |  יום ה', 21:00  | סיפור אוטוביוגרפי-פנטסטי  מאת נדב פרידמן.
*ההצגה שהשתתפה בפסטיבל עכו האחרון
סיפורו של נדב פרידמן, יליד קיבוץ חולתה, שנפצע באורח קשה במבצע בשכם בעת שירותו הצבאי. בעוד הרופאים סברו כי לא יוכל ללכת, נלחם על שיקומו במשך שנה, עד שחזר לתפקוד מלא.

לפרטים נוספים: טובי דיקמן, המרכז לתיאטרון של עכו 054-589-7954. Acco.tc@gmail.com

ראש עקום מאת נאוה סמל

ספר חדש בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן

"מול הדפים המשורבטים האלה, אני שואל את עצמי האם לאחל לך, ילד שלי, לרשת מהוריך את מתנת האמנות, או שמא עדיף שתלך בתלם המשפחתי הבטוח ותרקח תרופות לחולים.

וכי איזה מרפא יכול אמן להעניק לגוסס, ואיזה מזור יכול המוזיקאי או הסופר להציע לפצוע שדמו שותת, או לבעל המום? יש הטוענים נגדנו האמנים, כי תרומתנו לעולם בטלה. לגבי דידם, האמן, שלא כמו האיכר, הרוקח, או המורה, הוא מיותר, שכן המלים והצלילים והמראות יכולים להתקיים גם בלעדינו. האם לאחל לך חיי אמן שנע במטוטלת בין אפסות ושפלות לבין שיכרון הטווס שהכול מכרכרים סביבו ומחמיאים לו על זנבו המפואר, או לקוות שהכישוף הזה כמוהו כקללה, ייחסך ממך?

מוטב שלא תשאל אותי ברגע זה. לו ניתנה לי הבחירה עכשיו, אין לי ספק במה הייתי בוחר..."

לפרטים: שרה ברהום, עדו פרץ - יחסי ציבור, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן 052-4207337

לרכישה באתר: צומת ספרים

אלי הוז - סיפור על הדרך

לכם ולחבריכם - מתאם זמנים עם מי שמעוניין (חברות, חוגים חברתיים וכד'). אשמח לבוא ולהעביר שעה-שעתיים בסיפורים ושיחה סביבם, (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.

טל': 050-560-6670. דוא"ל.

ימים יפים ולילות טובים ואהבה חמה - אלי.

יעל נביא: ייעוץ אומנותי והנחייה בכתיבה

מחזה, תסריט, רומן, סיפור קצר. יש לך רעיון לספר? חומרים אישיים המחפשים במה? רוצה ללמוד איך לערוך ולעבד טקסט לתסריט או מחזה?

מחזאית, עורכת דרמטורגית, בימאית ותסריטאית, מעבירה פגישות ליווי מקצועי ושיעורים פרטניים בכתיבת טקסט. הנחיית תהליכי הכתיבה בימוי ועמידה מול קהל משלב הרעיון עד ליצירה המוגמרת.

לפרטים נוספים ולקביעת פגישה: 052-223-1555

חומרים ניתן לשלוח למייל: pisi@netvision.net.il

דרושים צעצועים

יש לי תינוקי בן שלושה חודשים. איך שהזמן עובר. מחפשת עבורו בגדים צעצועים וכל מה שיש לכם בבית שקשור לתינוקות ואין לכם מה לעשות איתו, אני גרה בפתח תקווה.

המייל שלי , או בפלאפון : 054-622-0454

ויוי דורני

מחשבים - תיקון

שחר נגר: 050-764-8002

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח: (הדוא"ל שלנו)

הסינמטק החדש בתל אביב – שתי תגובות

1. בועז כהן: כמה מלים על בנינים וסרטים

לפני יומיים הלכתי לראות סרט בסינמטק תל אביב. המבנה המפלצתי והמכוער, שילוב של מתכת אדומה, זכוכית וקירות אפורים, הפיל עלי דיכאון (להמשך המאמר)

2. מתן שירם: מי בכלל רוצה לראות סרטים במקום כזה?

ממבט חטוף, סינמטק תל אביב נראה כמו מיצג של יצרנית הסרטן מרלבורו. מבט נוסף מותיר את הרושם שהאדריכל והפקידים שאישרו את הפרויקט, קיבלו השראה למבנה מרשת הפאסט פוד "ארומה". או מ"קנטאקי פרייד צ’יקן". או מתמרור "זהירות, צומת לפניך". לא במקרה אלו אותם צבעים (אדום ושחור הדומיננטיים, על רקע לבן). צבעים שהשילוב ביניהם הוא שילוב קליט וזכיר, כזה המשדר נוכחות או עוצמה, ושבמרבית המקרים מטרתו לסחוף המונים. כמו סחף של המון גרמני אל זרועות המפלגה הנאצית, למשל. כזה שנבחר כהולם ביותר עבור לוגו החינמון "ישראל היום" (להמשך המאמר)

-------------- -------------- --------------

רומן באימבאיב ז"ל: יש עתיד לשירה