לָךְ,
אבודה במצעד הקיום האנושי,
הרי אמרתי לך שבמסע ספרותי מחפשים כל הזמן אבֵדות ואת לגלגתְ על כך. והנה אתְ מזדהה כאבֵדה, כאבוּדה, וזה מחייב אותי לשמש כוח חִילוץ.
אתְ מבקשת חדַר מסתור שבו נמצאת הגאולה. את רואה בעיני רוחך "המון אבנים גדולות חוסמות אותה". את אומרת מבועתת: "איני רואה את פתחו של החדר".
והרי הפיתרון תמיד נמצא בדמיון.
אל החדר הנסתר קשה באמת להגיע. דלתו נעולה, ומן הדלת משתלשל חבל שמגיע עד אלייך. את יכולה בניד כתף בעודֵך מתחת לשמיכה למשוך את החבל, וכמו מעשה קסם הדלת תיפתח. מתברר אז: אל הדלת הנסתרת מובילות מדרגות. בניד כתף שלך כל האבנים החוסמות מידרדרות אל האַין ונעלמות.
אם אתְ מחפשת אוצרות, תוכלי לצייר לך עכשיו את מפת המטמון, כמו בספרי הילדים. הרחק הרחק נמצא החדר, ובמשיכת חבל אחת דלתו נפתחת.
ושָם המטמון.
שלך
אהובי בחלום,
שלום לך
כבר הבוקר כתבתי לך הודעה במכשיר הנייד. רציתי לענות לך. הרגשתי צורך לכתוב וכתבתי אליך. אני עייפה. קצת חלשה. מקוררת. משהו בי אינו כתמול שלשום. כשמתנכלים אליך אתה מוחלש. אתמול שלחת לי הודעה מוזרה. האותיות קפצו אחרת. יצאה הודעה "מתנכלים ל..." ולא הבנתי כיצד חזית שמתנכלים לי.
אהובי בחלום, כמה צר שאינך יכול להושיע אותי במציאות. יכולת להושיט לי יד עוד לפני המון שנים. לפעמים אני יודעת שעדיף כך, ולפעמים עדיף אחרת. מכתביי אינם כתמול שלשום. איני יודעת אם אלה מכתבים או יומן. כתבת לי, זהו יומן.
איני יודעת מה לכתוב. אתה מזמין אותי להיכנס אל תוך החלום ואיני יכולה למשוך את החוט.
אני עייפה מאוד.
אלך לנוח.
שלך
