שלום אמיר,
רציתי לשתף אותך במחשבה שהחלה להתרקם אצלי במהלך ההצגה והתגבשה לה בשעות שאחרי:
מאוד שימח אותי שההצגה עסקה בדמות של היטלר דרך העיניים של העם היהודי (או "העם הישראלי" כמו שהוא קורא לו) ואיך שהמיתוס שלו מפעיל אותנו היום. אני מוצאת שזה נושא חשוב ורלבנטי מאוד לפתוח ולבדוק, כמדינה וחברה, 70 שנה אחרי, וכאינדיבידואלים ישראלים שגדלו על המורשת של "משואה לתקומה/גבורה".

חלק גדול בהתבגרות של אנשים ושל חברות הוא לראות את הכאב וחוסר האונים של העבר שממנו באנו, ולגדול ממנו אל תוך משהו חדש שאנחנו בוחרים, לא עוד כקורבנות של מציאות שהייתה ונגמרה, אלא כאנשים חזקים וחופשיים ללכת בדרכים אחרות.

כשהיטלר שלך ביקש שנהרוג אותו, האינסטינקט הראשוני שלי היה לומר לו: "בחיים לא!, הלוואי שתחיה חיי סבל וכאב וחולי לנצח נצחים!"

אבל כשהבנתי שהבקשה שלו הייתה שנהרוג את המיתוס הקורבני שלנו בדמותו, הייתי מוכנה לשלוף את האקדח מיד, לירות בזיכרון האב החורג הזוועתי הזה של מדינת היהודים, שנתבגר כבר, שנפסיק לראות בכולם מסביבנו את דמותו האימתנית שהרגה בנו ושרצתה להכחיד אותנו, שנפסיק לראות בעצמנו את המוני החלשים והרעבים והמעונים שמובלים כצאן לטבח. כי אנחנו כבר לא כאלה.

הזווית שבחרת להיטלר שלך שימחה אותי גם כי העיסוק בשאלות של "מה גורם לסוציופת/רוצח המונים להיות כזה?" והניסיונות לקבל הסבר הגיוני שיניח את הדעת, נראים בעיניי לא רלבנטיים ולא מעניינים.

כמה שנקלוט שסוציופתים הם זן אחר, כך נקלוט את הסכנה הטמונה בהם ונוכל להתגונן מפניהם ולא לתת להם להגיע לעמדות כאלה של כוח והשפעה עלינו. אני חושבת שאנשים נורמאליים ושפויים לא מסוגלים לתפוס התנהגויות כאלה, וכל מאמץ פסיכולוגיסטי לספק הסברים של סיבה ותוצאה רק מרחיק אותנו מהכאב על מה שהיה ומעכב את ההחלמה מהטראומה.

היום נותרנו רק אנחנו והזיכרון של השואה להחלים ממנו ולצאת לחיים חדשים.

תודה על החומר למחשבה שאתה נותן, על האכפתיות שלך כלפי עם ישראל והנחישות לטפל בפצעיו, ועל הכישרון והכריזמה הבלתי נלאים שלך!
(מאיה אלרון, שחקנית וזמרת)