האיגרת השבועית

שלום אמיר,
רציתי לשתף אותך במחשבה שהחלה להתרקם אצלי במהלך ההצגה והתגבשה לה בשעות שאחרי:
מאוד שימח אותי שההצגה עסקה בדמות של היטלר דרך העיניים של העם היהודי (או "העם הישראלי" כמו שהוא קורא לו) ואיך שהמיתוס שלו מפעיל אותנו היום. אני מוצאת שזה נושא חשוב ורלבנטי מאוד לפתוח ולבדוק, כמדינה וחברה, 70 שנה אחרי, וכאינדיבידואלים ישראלים שגדלו על המורשת של "משואה לתקומה/גבורה".

חלק גדול בהתבגרות של אנשים ושל חברות הוא לראות את הכאב וחוסר האונים של העבר שממנו באנו, ולגדול ממנו אל תוך משהו חדש שאנחנו בוחרים, לא עוד כקורבנות של מציאות שהייתה ונגמרה, אלא כאנשים חזקים וחופשיים ללכת בדרכים אחרות.

כשהיטלר שלך ביקש שנהרוג אותו, האינסטינקט הראשוני שלי היה לומר לו: "בחיים לא!, הלוואי שתחיה חיי סבל וכאב וחולי לנצח נצחים!"

אבל כשהבנתי שהבקשה שלו הייתה שנהרוג את המיתוס הקורבני שלנו בדמותו, הייתי מוכנה לשלוף את האקדח מיד, לירות בזיכרון האב החורג הזוועתי הזה של מדינת היהודים, שנתבגר כבר, שנפסיק לראות בכולם מסביבנו את דמותו האימתנית שהרגה בנו ושרצתה להכחיד אותנו, שנפסיק לראות בעצמנו את המוני החלשים והרעבים והמעונים שמובלים כצאן לטבח. כי אנחנו כבר לא כאלה.

הזווית שבחרת להיטלר שלך שימחה אותי גם כי העיסוק בשאלות של "מה גורם לסוציופת/רוצח המונים להיות כזה?" והניסיונות לקבל הסבר הגיוני שיניח את הדעת, נראים בעיניי לא רלבנטיים ולא מעניינים.

כמה שנקלוט שסוציופתים הם זן אחר, כך נקלוט את הסכנה הטמונה בהם ונוכל להתגונן מפניהם ולא לתת להם להגיע לעמדות כאלה של כוח והשפעה עלינו. אני חושבת שאנשים נורמאליים ושפויים לא מסוגלים לתפוס התנהגויות כאלה, וכל מאמץ פסיכולוגיסטי לספק הסברים של סיבה ותוצאה רק מרחיק אותנו מהכאב על מה שהיה ומעכב את ההחלמה מהטראומה.

היום נותרנו רק אנחנו והזיכרון של השואה להחלים ממנו ולצאת לחיים חדשים.

תודה על החומר למחשבה שאתה נותן, על האכפתיות שלך כלפי עם ישראל והנחישות לטפל בפצעיו, ועל הכישרון והכריזמה הבלתי נלאים שלך!
(מאיה אלרון, שחקנית וזמרת)

("פנים אמיתיות",אמנון לוי, ערוץ 10)

בפרק מן הסדרה "פנים אמיתיות", הצוות של אמנון לוי משרטט את דמותה של יובל, נערה בת 23, הסובלת מהפרעת זהות דיסוציאטיבית. ציטוט מתוך הפתיח לתכנית: "יש לה 30 זהויות שונות.. בתוך הגוף של יובל חיות דמויות שמגיחות מדי פעם בלי שום התראה מוקדמת. פעם היא ילד בן ארבע, פעם היא גבר תוקפני, פעם היא נערה עיוורת שמנגנת בפסנתר, כשיובל עצמה לא יודעת לנגן, פעם היא פעוטה בת שלוש שבקושי יודעת לדבר".

שחקנית שצפתה בתכנית התקשרה בהתלהבות ואמרה ש"יובל היא שחקנית מצוינת ובמקום לטפל בה ולסלק את הדמויות שבתוכה, יש לעודד אותה לפתח את יכולותיה כשחקנית". ובכן, לאחר הצפייה בתכנית התשובה היא: לא.

על פי התכנית ששודרה, יובל עוברת טיפול פסיכו-תרפויטי, על מנת להירפא מההפרעה הטורדנית שהופכת את חייה לגיהינום והטיפול מוגדר כמוצלח. אם כן, מה גרם לאותה שחקנית להגיב כך. לכאורה, "משחקה" של יובל בגילום הדמויות, כפי שהופיעו בתכנית הוא אכן "טוב". כלומר טוב מבחינת האפיונים של הדמויות שהיא מציגה. אם כן, מדוע יש לסלק את ההפרעה? על מנת לענות על השאלה יש לצפות בתכנית.

במהלך הצפייה, נא לשים לב לתגובה האישית המתעוררת אצלך הצופה, לנוכח "הביצועים המוצלחים" של יובל בגילום הדמויות, ולהשוות תגובה זו לצילומי הקטעים שבהם מופיעה יובל בדמות עצמה. על בסיס הניסיון המצטבר בצפייה בהתנהגותם של שחקנים ובני אדם אחרים, אני יכול להעיד רק על עצמי, ואני משוכנע שצופים אחרים יכולים להעיד על כך, ע"פ החוויה האישית שלהם.

בשעה שמופיעה דמות מתוך גלריית הדמויות של יובל, אכן אפשר להתרשם מניקיון הביצוע והדיוק שבגילום הדמות. ואכן אותה שחקנית שהגיבה על התכנית ציינה תכונות אלו בביצועים של יובל. אבל בעת ובעונה אחת מתעוררת תחושה לא נעימה של הטרדה, אי נוחות מסוימת, שמלווה את הצפייה בגילום הדמות. על מנת להגדיר את ביצועיה של יובל בדמויות השונות כ"טוב", על הצופה להפריד בין תחושותיו לבין מחשבותיו. המחשבה קובעת שהביצוע הוא "טוב" אבל התחושה היא של עקרות רגשית ואפילו זיוף. לא במקרה מציינים בתכנית שבמקרה אחד, כאשר שוטר נקלע למקום שבו יובל גילמה את הילד בן הארבע, ויובל דיברה אליו, השוטר החליט שהיא לועגת ומתגרה בו ורצה לאסור אותה. ככל הנראה גם הוא חש באותה עקרות רגשית. לא במקרה.

לעומת זאת כאשר יובל מופיעה בדמות עצמה, וזוהי נערה אינטליגנטית ומרתקת בפני עצמה, הלב הולך שבי אחריה. כשהיא בוכה אתה בוכה איתה, כשהיא צוחקת אתה צוחק איתה. יובל יודעת על קיומן של הדמויות אבל אינה זוכרת שאכן הופיעו. בעקבות הטיפול נוצר קשר בינה לבין הדמויות כחלק מתהליך ההחלמה.

כל זה נאמר כאן על מנת להגדיר את התנהגותה של יובל לשיטתנו: יובל עברה בילדותה טראומה קשה ביותר. היום, כאשר מופיע במציאות גירוי כלשהו, שעלול להזכיר את הטראומה, אפילו באופן אסוציאטיבי, מיד מופיעה דמות שמוחקת מהכרתה את הזיכרון וממלאה אותה ב"דמות". זהו אמצעי הגנה מפני זיכרון טראומטי. מצב זה אנו מכנים בשם: התנגדות. ("המעגל הפתוח" עמ' 360). במצב הזה נוצר נתק בין עולמו הרגשי של האדם או של היוצר, לבין פעולותיו. הוא ממשיך לפעול ע"פ המשימה המוטלת עליו אבל הוא מגדיר את החוויה שלו ברגעים אלו בביטוי הנפוץ: "המשכתי לעשות את הדברים אבל הרגשתי לא מחובר". ההבדל בין מי שאינו סובל מההפרעה, לבין מי שסובל ממנה הוא שהסובל מתנתק מכל מרכיבי החוויה האישית הקיימת: תחושה, תמונה מחשבה ורגש, ומציב במקומם חוויה חלופית.

בתיאטרון, כאשר יוצר על הבמה נכנס למצב זה, הצופים מגיבים בתסכול, חוסר סבלנות, חוסר מיקוד, עייפות ולעיתים בנפילה אל תוך שינה מתוקה. התגובות הללו הן שיקוף של מצבו האישי של היוצר והקהל בדרך כלל אינו מודע לסיבותיה של החוויה שלו ונוטה להאשים גורמים חיצוניים. מדוע פועל קהל באופן הזה? זהו נושא לדיון נפרד, שבעיקרו עוסק בתהליך של הזדהות.

מה שנותר לקבוע, לאחר הצפייה בתכנית הוא שיובל עצמה היא אישיות זורמת, כובשת, מרגשת, מרתקת ומאתגרת, פתוחה לעצמה ולעולם ואילו הדמויות שלה הן ביטוי למצב של התנגדות. ככול שנתפעל מהביצועים של הדמויות, כך עלינו לציין שמדובר במצב של חולי שיש להירפא ממנו.

כך גם אצל אדם-יוצר שאינו סובל מההפרעה המסוימת הזאת. אצלו, כמו אצל בני אדם ככלל, מצבי התנגדות הם תגובה הגנתית מפני הצפת יתר של גירויים, טראומה או התשה נפשית אחרת. יוצר שיטתי מודע לתופעה, מאומן בהגדרתה ובטיפול בה בקלות יחסית ובמהירות, לרווחתו ולרווחת הקהל שלו.

הָלַכְתִּי אַחֲרֵי זְנָבוֹ שֶׁל סְנָאִי

שֶׁנֶּעֱלַם בְּתוֹךְ סִבְכֵי הַיַּעַר,

שַׂעֲרוֹתָיו הָאֲפורוֹת אֲדַמְדַּמּוֹת

כְּקֶשֶׁת מְקַפֶּצֶת עַל הַדֶּרֶךְ.

יָשַׁבְתִּי עַל כִּסֵּא בְּמִרְפֶּסֶת הָעֵץ

מֻקֶּפֶת בְּתִימְרוֹת הָעֲנָפִים

מְטַפְטְפִים זֵעָה חַמָּה שֶׁל גֶּשֶׁם,

סוּפָה קֵיצִית.

הָיִיתִי נוֹכַחַת

הָיִיתִי נֶעְדֶּרֶת

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

15. בּא: שמות י' - י"ג 16

...וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלושִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יהוה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות י"ב, 41).

מה ניתן ללמוד משיעור הזמן הזה? פרופסור ישראל קנוהל מתבסס על התנ"ך ועל ממצאים ארכיאולוגיים ומנסה לקרוא רובד נוסף דרך הכתוב בתנ"ך. בספרו "מאין באנו" הוא טוען כי עם ישראל התגבש במאה ה-12 לפנה"ס, מתוך שלוש קבוצות אתניות קרובות, והתורה מציגה שילוב של אמונות מתוך שלוש הקבוצות הללו.

א. הקבוצה הראשונה הייתה קבוצת ההיקסוס, שהורכבה מעבדים כנענים שהתערו במצרים ושלטו בה במשך כמאה שנים החל מ-1638 לפנה"ס. קבוצה זו הוגלתה וגורשה ממצרים במאה ה-15 לפנה"ס, אחרי נפילת שושלת היקסוס ומקבוצה זו הגיעו הסיפורים על גדולתו של יוסף וחווית הגירוש ממצרים. בתקופה זו גם מתוארים גם תופעות אקלימיות יוצאות דופן בתיעוד מצרי כמו פפירוס איפוור שבו היאור הפך לדם וכדומה. לדבריו גם יוסף בן מתתיהו מקשר בין יציאת מצרים לקבוצת ההיקסוס.

ב. מיתוס אברהם אבינו ושליחתו לארץ כנען הגיע לטענת קנוהל מקבוצה שהיגרה במאה ה-13 לפנה"ס לארץ ישראל ממיתני אחרי תבוסתם לשלמנאסר הראשון.

ג. קבוצה שלישית היו עבדים שברחו ממצרים, והם האחראים על מיתוס עבדות מצרים, בניית הערים פיתום ורעמסס, וחוויית הבריחה ממצרים. לפי קנוהל, הקבוצה השלישית, העפירו (או חבירו) שברחו ממצרים בשנת 1208 לפנה"ס בימי פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני שבנה את העיר רעמסס, הם אלו שהביאו אתם את האמונה באל אחד, המונותאיזם. מיסודה של האתניזם של אחנתון. בדרכם לכנען עברו העפירו במדין ומשם קיבלו את יהוה כשם האל ואת המנהג לא ליצג את האלוהים בפסל או תמונה.

על פי חישובו של קנוהל מימי עליית ההיקסוס עד בריחת העפירו עברו בדיוק 430 שנה כמתואר בספר שמות י"ב 41.  

עכשיו

כשאלוהים מזיע

והעננים צפים בחוסר שקט מופתי,

אני כורתת ברית

בין בתרי לבבי

ומאחה אותם בדבק פיוטי.

(מתוך "עכשיו כשאלוהים מזיע". הוצאת ירון גולן, 1992)

חָזְרוּ הַיָּמִים הַטּוֹבִים

הַגּוּף רוֹצֶה לַעֲבוד

וְהַמּוֹחַ לִכְתֹּב שִׁירִים.

מַמָּשׁ כְּמוֹ הַנְּעוּרִים,

כשֶׁהָיִיתָ קָם

וּמִתְבַּלְבֵּל מִזִּקְפַּת הַבּוֹקֶר.

אֲנִי מַבִּיטָה בְּעֵינֵי הַדָּג (שֶׁלִּי? שֶׁלְּךָ?)

מִתְחַקָּה אַחַר מֵימִיּוּת הַמַּבָּע.      

בָּרִיק שֶׁבֵּינֵינוּ, מַבְלִיחַ בָּרָק שָׁחוֹר

(עֵינֵי אִמִּי? עֵינֵי אִמְּךָ?) -

הֲרֵי אַתְּ אֲשֵׁמָה לִי,

הֵן בִּגְלָלֵךְ אֵינִי מַרְגִישׁ - -

כַּנְפֵי גַּבּוֹתֶיךָ מוֹתְחוֹת אֶת   

פְּנֵי 'יֵשׁוּ עַל הַצְלָב' שֶׁלְּךָ, בְּמַאֲמָץ עֶלְיוֹן

לְהַפְרִיחַ קַמְצוּץ שֶׁל         

תְּשׁוּקָה.

עוֹד מְעַט אֶפְקָע.

(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

למתפנקת

בתוך ענן האנטיביוטיקה,

 את ודאי קודחת מחום עכשיו, ישֵנה עם נעליים וגרביים, כי את חוששת להצטנן. את משוכנעת שאם אבוא, רק אושיט לך יד ותצאי מיד מתוך קרקעית הים זרועת הקונכיות והווירוסים אל השמש, שֶכּולה ויטמינים, וחוּמהּ הוא חום האהבה.

 את משׂתרעת על המיטה עכשיו, מתמכרת להזיות. מודדת חום מדי פעם. כתמיד את תזזיתית, דמיונאית, חולמת חלומות. 'מה פתאום', את אומרת, אני לא חולמנית, אני תמיד עם שתי רגליים על הקרקע'. בינתיים כרגע את עם שתי רגלייך במיטה. ובדיוק כשרציתי כרגע לומר לך מילה, נרדמת ונעלמת בערפילי חלום.

 ממרחק אני עומד ליד מיטתך. את שקועה עמוק בשנתך. רגעים כאלה של חלום לוכדים את השראתי, וברגע זה ממש החלום שלך לָכד את מחשבתי כמו כוכב ים ברשת.

 אני מנסה אז ללחוש לך משהו, ואת מגיבה בנחירה קלה.

 הי ילדונת, במקום לענות לי את נוחרת. ועכשיו את גם מַפנה גבּך אליי.

 מה קורה לך?

 הגעתי ממרחקים על כנפי הדמיון למזוג לך יין אדום, יין בוהק שמעיר את הגוף מתרדמתו ושׂם לו מזור. ואַתְ? מסתובבת. - -  - -

אני עובר את קו הגבול של המרצפות ונוגע בראשךְ.

 בדיוק אז אַת נעלֶמֶת.

 הגיע הזמן להתעורר, בת...

 שלך

...

אהובי,

 איני יודעת אם זה המכתב החשוב ביותר שאכתוב כאן. בדרכי במדרגות הבית רציתי לכתוב אליך. התיישבתי על הכורסה מנסָה להגיע לשורשן של המילים. כעת אני מחזיקה בשׂערות ראשן של האותיות ומנסה להכתיב להן מה שיש בי לומר לך. בא לי לזעוק את הזעקה הזאת שאתה שומעַ לפעמים והיא אינה יוצאת כעת. הדף מעבר למסך ואיני יכולה לגעת בו, איני יכולה לגעת בךָ. האם אנו בקשר אמיתי או בקשר וירטואלי? האם הכול חזוי מראש והרשות נתונה. מה יקרה ומה קרה ומה יהיה.

 אלוהים שונא אותנו. אלוהים מתעלל בנו. קללה זו שבה קוללנו, כותבת לאה גולדברג. זו הקללה שלה וזו הקללה שלנו. זעקת החיים שלי אינה נשמעת, היא נכתבת כעת. זעקת החיים שלי מתחננת לצאת ואינה יוצאת. בציור של מונק הדמות זועקת שחור על גבי לבן ואני לא מצליחה לצעוק.

 כעת אני מותשת ואיני יודעת האם הסֵפר הזה ישיג את מטרתו. אנו מתרחקים או מתקרבים, האם כשאנו חופרים משני צידי המנהרה, כפי שהצגת אותה באחד ממכתביך, האם באמת נמצא את נקודת המפגש בינינו.

 כמה מוזר, בפעם האחרונה שנפגשנו היינו יחד באיזה חלום מטורף. לא יכולנו להסביר מה היה בחלום הזה. אתה כל הזמן אומר לי שאנו חולמים. ואכן אנו נפגשים ברכבות נוסעות, עולים בתחנה נידחת ויורדים כעבור כמה שעות בתחנה נידחת אחרת. המקום שלנו אינו שלנו. אנו בתנועה בעת הפגישה שלנו.

 אני משתדלת להתגבר על הגעגועים אליךָ. אני משתדלת לנתק עצמי ממך. אני שונאת את רגע הפרידה ולכן אני נמנעת גם מן החלום איתך. יודעת שזה מייסר אותך ולמדת לחיות עם האַין הזה שנוצר בין חלום לחלום. לא תוכל לנחם אותי, אני חלום מתפורר. גם כשאני כותבת, אני מנסה להתנתק ממך. אולי אלה מכתבי פרידה. חשבת על כך? היינו בשיא החלום. היינו בשיא הקִרְבה וכעת אנו בירידה. גולשים אט אט עד לתחתית. נישאר על תחתית נחל אכזב. לא תוכל לגעת בי, לא אוכל לגעת בך. כל החיים הם זרימה, כעת אנו זורמים רחוק האחד מן השני. זורמים ממקומות שונים מרוחקים, מנוגדים.

 איני רואה כיצד אני באה אליך. שונאת את הרגע הזה שעליי להינתק ממך. ולכן אני מוחקת אותך מעליי. מוחקת ומוחקת. אמור לי מדוע אנו כותבים מחדש. זה לא עוזר לי. פשוט לא עוזר לי.

 אתה אומר לי שהחלום שלנו הוא המציאות. זה עלוב. אהובי, עלוב מאוד. זו אהבה של נוחות. חצי אהבה. אהבה שלמה אף פעם לא מתקיימת. תמיד נשארים בהרגשה הזאת שהיא אינה מושלמת. החלקים בה תמיד חסרים. לא תוכל להרגיע אותי. גם בקרבתי וגם ממרחקי. מה יהיה. עצוב לי כעת. האם כתבתי זאת לפני כן?

 שלך

...

(* קופליה (Coppélia), בלט קומי-סנטימנטלי. מוסיקה: ליאו דליב. ליברית: שארל נוטייה וארתור סן-לאון שגם יצר את הכוריאוגרפיה. הבלט מבוסס על הסיפור הקודר "איש החול" מאת א.ת.א. הופמן, אשר פורסם בשנת 1815. העלילה: דוקטור קופליו, ממציא מסתורי ושטני, המציא בובה מרקדת בגודל אדם. הבובה נראית כה אמיתית, עד שפרנץ, בן הכפר, מתאהב בה וזונח את אהובתו האמיתית, סוונילדה. כמעשה נקם מתלבשת סוונילדה כבובה, רוקדת והורסת את יצירותיו של קופליו)

יַקִּירִי,

כָּךְ שְׁנֵינוּ יַחַד אֲחוּזִים

בְּגוּמִי תַּחְתּוֹנִים וְרֻדִּים

עַל שִׁדָּתָהּ שֶׁל רַקְדָנִית

נָחִים שָׁנִים

יָמִים

דַּקּוֹת...

הִנֵּה תִּפְקוד הָרַקְדָנִית

אֶת שִׁדָּתָהּ הַמַּחְתַרְתִּית

בְּמִבְרַשְׁתָּהּ הַנּוֹצָתִית

תַּוִישׁ** אוֹתָנוּ לֶחָלָל!

רַגְלָהּ מוּרֶמֶת בִּקְלִּילוּת

פָּנֶיהָ קֻנְדָּסוֹת קוֹרְצוֹת

פְּנֵי נַעֲרָה מָצְאָה בֻּבָּה

וּשְׁמָהּ קוֹפֶּלְיָה.

**"תוויש" - זאת הטיה של מילת הסלנג "וִישׁ", שמקורה ביידיש.

"וִישְׁן" ביידיש פירושו לנגב, או בסגנון חברותי: "מאח א-ויש" - תרביץ ניגוב.

בסלנג עברי "בְּוויש אחד" פירושו בבת אחת, במחי יד אחת.

עשיתי הטיה "תוויש" לפועל שלא קיים - "תוויש אותנו לחלל" תנגב ותעיף אותנו לתוך החלל במכה אחת.  

"משבר בשיחות", הודיע הקריין. כתב הטלוויזיה עצר אותי ברחוב ושאל לדעתי. הייתי בדרך אלייך, אבל לא היית בבית. "אני מודאג", הודעתי לאומה, "עקב המשבר ביחסים". פתחת טלוויזיה וראית אותי מופיע. צלצלת לומר שאני נראה טוב, ואולי ניפגש פעם לקפה. הצעתי תה, ואת התחלת להתווכח על הטעם, הסוג, הצבע, החברה. כמה נמאס לי ממך. בלילה צללתי מהמזח בנמל לחפש את עצמי. היה חושך מצרים. איבדתי את הכרטיסים לטאבה. פיתחתי משבר אמון עם העולם סביבי. נזכרתי באימא ואבא, בסבא וסבתא, חקרתי את שורשי העץ המשפחתי ותפסתי לוקוס. הפסיכולוג הופיע בחלום והציע טיפול משותף: את, אני והלוקוס. את שתקת כמו דג. אני שתיתי הרבה מים, כי זה טוב לחקלאות. הלוקוס התגלה כטיפוס חלקלק.

התעוררתי מזיע. פתחתי רדיו ושמעתי את ג'ון לנון מכריז שהחיים הם משבר אחד ארוך, והוא מעדיף לישון עם יוקו. גם אני מעדיף לישון. התנגבתי וחזרתי למיטה להרהר במצב שנהיה לנו כאן. אחרי חמש דקות אימא שלך התקשרה ושאלה אם אנחנו באים לצהריים. שאלתי אותה מה השעה, והיא אמרה שכבר ערב, אבל אולי בכל זאת. הצצתי לכיוון שלך, ואת הסתובבת לצד השני. אני בהיתי בתקרה. אימא שלך הדליקה את התנור ושמה מכונה.

בגיל 12 הבנתי שלעולם לא אהיה כוכב כדורגל. בגיל 22 החלטתי לא ללמוד משחק. בגיל 32 הפסקתי לחלום על מופע בפארק. ועכשיו, בגיל 42, אני נטול ספקות, חסר עכבות, ללא משימות, מחשב את משבר גיל הארבעים ומתנגב בעורה שלך, שמתקפד, מתפורר ונאטם אלי. החלומות שברו את הלילה, והימים ברורים וריקים.

בגיל 13 התחלתי לחשוש מהמוות, בגיל 23 סבא שלי מת, בגיל 33 שוב ניצלתי מאיידס, ועוד מעט, בגיל 43, יגיע אירוע מוחי קל אך עוקצני. באהבה, אמרת לי, כמו באהבה. הלב לא לוקח שבויים, ולפעמים גם הוא מתקפל ונסוג. אז בשביל מה להישאר בחיים? "בשביל הילדים", הזכרת לי. אה. הם בדיוק יצאו לטיול שנתי, נוהמים מול המחשב, נוהמים בטלפון, נוהמים בכיתה, נוהמים עלייך. איתי הם בכלל לא מדברים. אוויר. כלום. טוב לי בתור כלום. סוף סוף אני מממש את עצמי.

המראתי למסגד בדרום זאיר, טיפסתי על מצוקים בסיני, שחיתי בנהר האמזונס, ליטפתי נזירים דוממים בנפאל, ושתקתי שישה חודשים. למה? בגלל הדלאי למה. עם חוט אדום על היד, וצלקת בבית השחי, חייכתי לדיילת בדרך לארץ מולדת, מדינת היהודים, 30 יום מילואים ממתינים לי כבר שבוע, ואין להם זמן בשבילי, תעלה על אל"ף, יש תרגיל מוצנח בדרום, עבור. עברתי לנוח, אספתי כוח, ואני בודק כל שעה את מצב המראה בחדר. שערות לבנות מתעשתות, נקודת חן סרטנית מתפתחת, כרס קטנה אך עקבית, אישה קטנה אך נקבית, קרניים אולטרא-סגוליות מנצלות את החור באוזון. למה להתווכח?

בבית האבות סידרתי לנו שני מקומות, בבית הקברות כורים לנו דירה ממוזגת. אני, במקומך, הייתי נשאר לבד. מחפש בירחוני אופנה מתכוני חג לאלף הבא. או יורד למכולת להביא חבילת חמאה. בינתיים, התקרה מתקרבת בצעדי ענק. הקירות דורשים יחס אישי. ביתי. המראה מנמנמת.

בגיל 42 החיים לא נראים בכלל. זה מין גיל כזה שלא פונה בצומת, ממתין להוראה מגבוה, אבל כל הרמזורים צהובים, מהבהבים בעצלתיים. אני מנסה לעבור ונתקל באבטיח עם סוס, שמנסה למכור לי תותים ישנים בחצי מחיר. קניתי חצי קילו, רק בשביל שיהיה משהו להכניס למקרר. הוא שובת כבר שבועיים, החלטנו לאכול משהו בחוץ, או להזמין טייק-אוויי אינדיאני, עם הרבה נוצות וריקוד גשם. ניגבתי את טיפות המים המיותרות מהחסה, מזון מומלץ לגיל הגוסס. שנים אכזריות ממתינות מעבר לסיבוב. הרמזור, אגב, עוד כתום, כי כבר ערב. השקיעה מופיעה על גבי דיסק, 50 אחוז הנחה למביאי תלושים. אנחנו אנשים תלושים, את מבינה. אני תולש אותך, ואת מסירה את פני מלוח השנה, דגם 1966, בז' עם ורוד בצדדים. תוצרת אמריקה. אמריקה בצבעים.

שני חוטי חשמל מזדקרים מהמרפסת. שתי שכנות רעבתניות מציצות מבעד לסורגים. אני משליך עיתון, טלפון מנותק, נעל בית ישנה, חתול נוהם, כלומר הילדים חזרו הביתה. יש לו פתאום חברה, בלי חצ'קונים, עם אבא ואימא, חופשת מולדת באוסטריה, הוא אפילו לא מבקש רשות, האופנוע נוהם, הוא נוהם, היא תנהם כל הלילה. הוא ירגיש כמו גבר.

אני זוכר, כשהייתי בן 16 הרגשתי כמו גבר. לקחתי לה את היד וניסיתי לדחוף את האצבעות שלי בין האצבעות שלה, והיא גם הסכימה. חזרתי הביתה כמו גדול. ולמחרת היא ברחה עם מישהו לנתניה. מה יש לעשות בנתניה? בפתח תקווה? בבת ים? באופקים? בתל אביב? בניו יורק סיטי?

אנשים זזים מרחוב לסמטה. לבית קפה, למספרה, לספריה, לבית, לספה, למיטה, לחלום, לפגישת ועד הבית, מבזיקים חיוך מעוות לשכן מהקומה הרביעית, למוסכניק מהשדרה החמישית, לאקסית מהכיתה השישית, נופלים מהמדרגה השביעית, ואף פעם לא יגיעו לגן העדן. מי בכלל רוצה? תני להגיע לגן מאיר, רוח מלטפת, אני רואה זוג גברים, זוג גבר ואישה, זוג כלבים, חתול וציפור קופצנית. אישה קופצנית משלימה עם ירכיים עבות, ארנק ריק ושפתון מיובש. היא בת 42, אני לא מתפלא. "את במשבר?", שואל הפסיכולוג ברדיו. "אני בשובר גלים" היא מסבירה, "אמרתי שלום לחיים, והם ענו לי בחזרה. אני נהנית מתקשורת טובה, אבל לא ברור לי עם מי. צלצל אלי כשיהיו התפתחויות".

אני מתפתח לכיוון הנכון. מפתח שרירים. מפתח קשרים. מפתח שבדי ביד, ברז מקולקל מבקש התייחסות, גם אני מבקש, והיא נענית. מחייכת לשרברב. תם השרברב הגדול. הסתיים הרופא בכחול. הוא הסיר את הטחול אחרי התאונה. "הייתה תאונה", אישר שלום חנוך, חתונה לבנה, מוזמנים יקרים, אם הייתי מבין מה מסתתר מאחורי השביס, אולי לא הייתי עובר את הכביש, אבל שתיתי המון יין, לא הסרתי ממך עין, ואם את אומרת כן, אז יאללה, נתחתן. הייתי בן 37, גיל טוב למעבר דירה, בירה, כירה. הגז נגמר. אשרי הגפרור שהדליק להבה. אלי אלי, שלא ייגמר לעולם, השורוק והחולם. נעשיתי משורר לעת בלות, אבל כשקראתי לך, עוד היית בהריון, והילד נהם בבטן, התעלם מאבא. "תביא לי משהו לשתות". חזרתי עם אורנז'דה. זה היה מזמן. לא הייתי מאושר, אבל הייתי מוכשר. סמכת עלי. התבטאת בזכותי. לחצת במקומות הנכונים. דיברת בשבילי בחלונות הגבוהים. ובאמת התקדמתי. עובדה, אנחנו כאן, באמצע השממה, יש משבר באומה, אני מרגיש את זה בלב, אבל יש עוד זמן עד גיל 43, אני סופר עד שלוש, שלום. התוכי עשה את שלו, התוכי לא יכול ללכת. הוא קבור בכלוב, כל כך עלוב. מעדיף ללכת לסרט, אבל המפתח אצלך, ואת עדיין ישנה, ממתינה לפתרון שבסוף החלום, אולי אולי את באה והולכת אלי. אז הלכתי לסרט. פסנתרן מגמגם מחבק את אבא, ושובר לי את הלב.

ואז, בחצות, אחרי הסרט, כשהתייאשתי, היא צלצלה לרדיו. "אני על השובר גלים. צלצל אלי כשיהיו התפתחויות".

התקשרתי. נקשרתי. הסרתי את המשקפיים כדי להיות עיוור. אני מעדיף להדחיק, זה בריא וגם אימא המליצה בחום. היא עדיין מאוכזבת. לא מימשתי את הפוטנציאל. וחבל.

(אבישי, מתיה, סופר, משורר, מאמן. מתוך ספר בכתובים שעומד לצאת לאור בקרוב)

שלום חברות וחברים,
בימים אלו זכה השחקן ז'אן דוז'ארדן בפרס גלובוס הזהב על משחקו בסרט "הארטיסט". יש אומרים כי הסרט בדרכו לזכייה באוסקר. יפה. בזכות מי, אתם שואלים, ואם אינכם שואלים, ראוי שתשאלו. לא. לא בזכותו של דוז'ארדן מפריס הפרסים, שהוא כשלעצמו שחקן מחונן, אלא בזכות אוגי. שום פרס לא ניתן לאוגי וזוהי הדרת כלבים בשיא שִׁפְלוּתָּה. תשפטו בעצמכם. להלן ציטוט מתוך Ynet:

"אוגי לא פצה פה, ולא נטר טינה. הוא לא מתעסק בדברים האלה. אוגי הוא כלב שלא נושך, ובסרט האילם בו הוא משתתף - גם כשהוא נובח, קולו לא נשמע. אבל אוגי התמים ורב הקסם לא צריך לקדם את עצמו - יש מי שעושה זאת בשבילו: מהמעריצים האנושיים הרבים שנוהרים אחריו ועד בכירים בהוליווד, וביניהם סטיבן שפילברג - כולם מבקשים לתת לאוגי מועמדות לאוסקר: "תנו לחיות לזכות". ואם זה יקרה, יש לדוז'ארדן סיבה טובה לחשוש, וגם לג'ורג' קלוני (שהתלונן בטקס על כך שאוגי גונב לו את ההצגה)".

במקום אחר במאמר טוען הבמאי שלא מגיע לאוגי פרס בגלל - שימו לב: הוא לא שחקן. הוא לא מרגיש וכל מה שהוא רוצה זה נקניקיות". שמעתם חוצפה כזאת? "לא מרגיש" אלעק. אנחנו הכלבים הגזע הכי מרגיש בעולם! "אם ישפילונו – לא נושפל? אם יעליבונו לא נעלב?" נעלבתי עד עומק נשמתי. עניין הנקניקיות זה סיפור אחר. אני שואל אתכם: זה פייר?!

שלכם באהבה
תיאודור

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

ביצוע וירטואוזי!  (חיה בראל, קול ישראל)

אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל. הוא כריזמטי, הולך עד הסוף ומחויב למה שהוא עושה  (יוני איתיאל, קול ישראל, מבקר תיאטרון).

תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!  (יואב איתמר, שחקן, מנחה, מבקר תיאטרון)

הייתי מהופנט!  (אלי הוז, במאי-יוצר, יועץ ומנחה קבוצות)

יהלום של יצירה!  (שני לרר, שחקנית ומנחה).

חוויה מדהימה!  (איריס הרפז, שחקנית ומוסיקאית)

עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי!  (רן בן עזרא, שחקן ומנחה)

הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק!  (הילה גלסר, מחזאית ושחקנית)

מדהים! הייתי מהופנטת.  (רותם זיו, שחקנית ומנחה)

יצירה מלאה עוצמה!  (דורית אבנט שחקנית ומנחה)

"היטלר" בחדר, הופך את הבטן!  (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)

מבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין... זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה  (ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת).

אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך "מפחידה" בעולמנו  (שושנה ויג, סופרת ומשוררת).

משחק וירטואוזי בהצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה!  (יוסי זיו, מנחה ושחקן)

מושלם!  (ערן שיין, שחקן)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.

המחזה מבוסס על דברים שכתב ואמר היטלר

ואלו עובדו יחד עם טקסטים מקוריים ליצירה מלאת הומור שחור, מצמררת וגרוטסקית.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ו', 10.2.2012, 14:00

מוצ"ש, 11.2.2012, 20:30

מוצ"ש, 25.2.2012, 20:30

מוצ"ש, 3.3.2012, 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

(לקבלת התוכנייה)

--------------

העלמה והמוות

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שבהם המעונים נותרו בחיים.

באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה. את מעשיו הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום ו', 3.2.2012, 14:00

יום א', 5.2.2011, 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 27.01.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

נו-אקסיט

- מוצגת משנת 2002 ועד היום מרתקת ומסעירה.

בעקבות מחזהו הקלאסי של ז'אן פול סרטר.

תרגום ועיבוד: אמיר אוריין. בימוי: אבי גיבסון בראל ואמיר אוריין. 

משתתפים: שלי גורל, רותם זיו, אבי גיבסון בר-אל, עמירם שניר.

מוצ"ש, 28.1.2011, בשעה 20:30, בתיאטרון החדר, רחוב הרב קוק 8, תל אביב

רק בהזמנה טלפונית. טל': 03-5171818.

לקבלת התוכניה ללחוץ כאן. פרטים נוספים ע': נו-אקסיט

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי.

אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה  מתלתליה.

עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש, 4.2.12 בשעה 20:30, תיאטרון החדר, הרב קוק 8, תל אביב,

03-5171818, 0525284234.

מוצ"ש, 18.2.12, בשעה 20:30. בתיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 תל-אביב,

057-7827000.

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.

מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"

"'יומן היריון' - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.

תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

8.2.12, בשעה 20:30.   9.2.12 בשעה 20:30.

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

קול קורא

למאמרים בנושאי תיאטרון ודרמה בחינוך ובקהילה

לחוברת מיוחדת בכתב עת שפיט בשפה העברית

עורכים: ד"ר נפתלי שם טוב, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' שפרה שינמן, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה

הקול קורא המוצג בזאת, נועד לאתגר את ציבור החוקרים, ותיקים כצעירים, להגיש עבודות מחקר או הגות שתראינה אור בגיליון מיוחד באחד מכתבי העת השפיטים שנצליח לעניין. מטרת האסופה היא להביא את פירות המחקר של חוקרים בישראל המנסחים תובנות בעלות משמעות בתחום התיאטרון והחינוך בארץ ובעולם.

לפרטים ולשאלות ניתן לפנות: naphtalysh@openu.ac.il

הצעות במייל לשלוח לנפתלי עד 4.3.2012

המרכז לתיאטרון של עכו מציג:

"אום מוחמד"
בכורה מאת סמדר יערון כלת פרס לנדאו.
26.1 + 2.2  |  ה' |   21:00     
מספר המקומות מוגבל ל-40 – ההצגה מתקיימת בבית בעיר העתיקה.                        
היצירה הראשונה בסדרה "עכו אהובתי". מפגש בין ראיון מצולם של סמדר יערון שמראיינת את חמדי מוסא (אום מוחמד) העכואית לבין האמנית שצופה בראיון בדמותה של קשישה שעוצבה בהשראת קרובות משפחה וחומרים אישיים של היוצרת.

לפרטים נוספים: טובי דיקמן, המרכז לתיאטרון של עכו 054-589-7954. Acco.tc@gmail.com

יובל מסקין מעשן ומדבר - המופע המלא*

מופע יחיד לשני משתתפים ואורח.

"בימוי": רועי נווה. "משחק": יובל מסקין.

"אחד ממופעי התיאטרון המבדרים ביותר שניתן להעלות על הדעת... סיטואציות מוטרפות ...קרקס תיאטרלי אמיתי" (צבי גורן, הבמה).

אוסף של עשרות סיטואציות ורגעים שמעט מאוד שחקנים או בימאים, היו מציגים אותם יחד כמופע על הבמה. מאגר זה, מאפשר בעצם קרקע למופע שלא תוכנן מראש אף פעם. החומרים הללו הינם אופציות שניתן להשתמש בהם בעת הצורך. ביצירה זו אין עלילה ותהליך, אין מצב וקונפליקטים, אין דמות ויחסים, אין טקסט קבוע, אין רצון ומעצור, אבל יש לנו כוונה לנסות לעניין את הקהל, תוך שימוש בטבע האנושי והשעמום היומיומי.

חלקים מהמופע הוצגו לראשונה בפסטיבל ניסוי 7 - ביכורי העיתים ובפסטיבל א-ז'אנר 8 תיאטרון תמונע.

7,14/2 - ת"א תמונע "האנגר" - 20:00 - 03-5611211, קוד הנחה 109 

8/3 - עכו - 21:00 - 04-9914222  

Fade

שני שחקנים אנונימיים, בני 30, מחליטים לערוך לעצמם ערב מחווה והצדעה חגיגי, שלאחריו הם יעזבו את הבמה לתמיד תוך סגירת חשבון עם עולם התרבות והבידור של מדינת ישראל. זוכת פרס השחקנים הטובים ביותר (פסטיבל עכו)

לפרטים נוספים: (כאן)

23-24/2 - ת"א תמונע - חמישי 20:00 - שישי 21:00 - 03-5611211 קוד הנחה לתמונע: 600

29/2 - מגדל העמק  - 20:30 - 04-6441747

1/3 - אריאל  - 20:30 - 052-2646938

31/5 - עכו - 21:00 - 04-9914222

אלי הוז - סיפור על הדרך

לכם ולחבריכם - מתאם זמנים עם מי שמעוניין (חברות, חוגים חברתיים וכד'). אשמח לבוא ולהעביר שעה-שעתיים בסיפורים ושיחה סביבם, (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.

טל': 050-560-6670. דוא"ל.

ימים יפים ולילות טובים ואהבה חמה - אלי.

http://www.youtube.com/watch?v=Drwlkx85Wmg

יעל נביא: ייעוץ אומנותי והנחייה בכתיבה

מחזה, תסריט, רומן, סיפור קצר. יש לך רעיון לספר? חומרים אישיים המחפשים במה? רוצה ללמוד איך לערוך ולעבד טקסט לתסריט או מחזה?

מחזאית, עורכת דרמטורגית, בימאית ותסריטאית, מעבירה פגישות ליווי מקצועי ושיעורים פרטניים בכתיבת טקסט. הנחיית תהליכי הכתיבה בימוי ועמידה מול קהל משלב הרעיון עד ליצירה המוגמרת.

לפרטים נוספים ולקביעת פגישה: 052-223-1555

חומרים ניתן לשלוח למייל: pisi@netvision.net.il

מחשבים - תיקון

שחר נגר: 050-764-8002

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח: (הדוא"ל שלנו)

"להיות עם טיפשי"
מאת: אסי דיין
לפי הסקרים יש פה חצי מיליון אידיוטים שעומדים להצביע למגיש החדשות, בנו של.., יפה התואר עם הרזומה של סלרי ששרת בעיתון "במחנה", כתב ספרי-מתח בניסיון להיות ריימונד צ'אנדלר, שיחק רע ברוח הסרט "שירת הסירנה", כתב את הסדרה האלמונית: "חדר מלחמה", כותב עמוד זהיר עבור משכורת שנגמרת בארבעה אפסים, ומגיש ישירות מן הטלפרומפטר את הכתבות המאוזנות היטב, של ערוץ 2, מבלי שאפילו אחת מעשרות הכתבות שמתחתיו, תעיר או תעורר את הצופים להגיב בחומרה, בצעקה, בשטנה או אהבה... וטרם שמענו ממנו איזו דעה על הסכסוך, על היריקות של החרדים, על רדיפת השמאל, על "ישראל ביתם"... אפילו מחיר הקוטג'... לא ימחקו את החיוך הניטראלי שנזהר לא לחרב את יופיו שחצי מיליון צופים יבחרו בו ב-"רשימת השרים בציבור" שהגברת עינת שרוף תלווה את 17 המנדטים שלו ב-"אנו נושאים לפידים" ועוד מסמר יתקע בארון הקבורה של הכמו-מדינה הזאת.

אז ככה, מרוב קנאה, ולמרות שלא יצא לי להגיש חדשות, או להיות יפה. אבל גם אני 'בנו של' ושיחקתי את סגנו של יהורם גאון ב"מבצע יונתן" וגם שרתתי בצנחנים וכתבתי את מרי הנפש והרמתי טיפה את המורל של העם ב-"גבעת חלפון" והייתי נאה ב-"בטיפול"... ככה שאני שוקל לרוץ עבור מנדט אחד שיסדר לי את החודשית+טלפונים, עיתונים וארוחות במזנון חינם ואולי אולי אבגוד ברשימתי ואצטרף ליאיר לפיד, במטרה ללמוד פיתוח קול ולשיר בציבור את "אני טמבל".
ואתם מוזמנים לתת קולכם לרשימתי ששמה יהיה: "תצ'להי"- תנו צ'אנס לאסי הפחות יפה.

בתודה מראש: אסי דיין. סמל ראשון במיל. בנו של משה דיין
היה יפה מאוד ב-"הוא הלך בשדות"
צופה קבוע ב"יומן השבוע" ומעריץ את המגיש
כתב את "שיר הפרייכה"
כתב וביים 18 סרטים רק כדי שתיהנו

שימו תצ'להי בקלפי, תעשו טובה, אני חנוק בלי גרוש!
-------------- -------------- --------------

שוטף פלוס

עם איתי יטוב (בוגר תיאטרון החדר)

בלוג סטירי בוידיאו, מתעדכן אחת לשבוע (כאן)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------

גרפיטי

ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר.

(היטלר במחזה "היטלר")

--------------

ניתן לך הזדמנות להתבטא, דוקטור.

אתה יכול להיות שקט. פשוט לא הייתי רוצה

להוריד את ה...מחסום, מהפה שלך,

כך קוראים לזה, לא?

(פאולינה במחזה "העלמה והמוות")