הצטרפו לאיגרת השבועית

החלום הוא שיר לירי שכתבה אותו הנפש. החלום שואף להשיב את האיזון הנפשי. בתיאטרון החדר אנו עובדים גם עם חלומות ככלי ליצירה.


("פנים אמיתיות",אמנון לוי, ערוץ 10)

בפרק מן הסדרה "פנים אמיתיות", הצוות של אמנון לוי משרטט את דמותה של יובל, נערה בת 23, הסובלת מהפרעת זהות דיסוציאטיבית. ציטוט מתוך הפתיח לתכנית: "יש לה 30 זהויות שונות.. בתוך הגוף של יובל חיות דמויות שמגיחות מדי פעם בלי שום התראה מוקדמת. פעם היא ילד בן ארבע, פעם היא גבר תוקפני, פעם היא נערה עיוורת שמנגנת בפסנתר, כשיובל עצמה לא יודעת לנגן, פעם היא פעוטה בת שלוש שבקושי יודעת לדבר".

 

שחקנית שצפתה בתכנית התקשרה בהתלהבות ואמרה ש"יובל היא שחקנית מצוינת ובמקום לטפל בה ולסלק את הדמויות שבתוכה, יש לעודד אותה לפתח את יכולותיה כשחקנית". ובכן, לאחר הצפייה בתכנית התשובה היא: לא.

 

על פי התכנית ששודרה, יובל עוברת טיפול פסיכו-תרפויטי, על מנת להירפא מההפרעה הטורדנית שהופכת את חייה לגיהינום והטיפול מוגדר כמוצלח. אם כן, מה גרם לאותה שחקנית להגיב כך. לכאורה, "משחקה" של יובל בגילום הדמויות, כפי שהופיעו בתכנית הוא אכן "טוב". כלומר טוב מבחינת האפיונים של הדמויות שהיא מציגה. אם כן, מדוע יש לסלק את ההפרעה? על מנת לענות על השאלה יש לצפות בתכנית.

 

במהלך הצפייה, נא לשים לב לתגובה האישית המתעוררת אצלך הצופה, לנוכח "הביצועים המוצלחים" של יובל בגילום הדמויות, ולהשוות תגובה זו לצילומי הקטעים שבהם מופיעה יובל בדמות עצמה. על בסיס הניסיון המצטבר בצפייה בהתנהגותם של שחקנים ובני אדם אחרים, אני יכול להעיד רק על עצמי, ואני משוכנע שצופים אחרים יכולים להעיד על כך, ע"פ החוויה האישית שלהם.

 

בשעה שמופיעה דמות מתוך גלריית הדמויות של יובל, אכן אפשר להתרשם מניקיון הביצוע והדיוק שבגילום הדמות. ואכן אותה שחקנית שהגיבה על התכנית ציינה תכונות אלו בביצועים של יובל. אבל בעת ובעונה אחת מתעוררת תחושה לא נעימה של הטרדה, אי נוחות מסוימת, שמלווה את הצפייה בגילום הדמות. על מנת להגדיר את ביצועיה של יובל בדמויות השונות כ"טוב", על הצופה להפריד בין תחושותיו לבין מחשבותיו. המחשבה קובעת שהביצוע הוא "טוב" אבל התחושה היא של עקרות רגשית ואפילו זיוף. לא במקרה מציינים בתכנית שבמקרה אחד, כאשר שוטר נקלע למקום שבו יובל גילמה את הילד בן הארבע, ויובל דיברה אליו, השוטר החליט שהיא לועגת ומתגרה בו ורצה לאסור אותה. ככל הנראה גם הוא חש באותה עקרות רגשית. לא במקרה.

 

לעומת זאת כאשר יובל מופיעה בדמות עצמה, וזוהי נערה אינטליגנטית ומרתקת בפני עצמה, הלב הולך שבי אחריה. כשהיא בוכה אתה בוכה איתה, כשהיא צוחקת אתה צוחק איתה. יובל יודעת על קיומן של הדמויות אבל אינה זוכרת שאכן הופיעו. בעקבות הטיפול נוצר קשר בינה לבין הדמויות כחלק מתהליך ההחלמה.

 

כל זה נאמר כאן על מנת להגדיר את התנהגותה של יובל לשיטתנו: יובל עברה בילדותה טראומה קשה ביותר. היום, כאשר מופיע במציאות גירוי כלשהו, שעלול להזכיר את הטראומה, אפילו באופן אסוציאטיבי, מיד מופיעה דמות שמוחקת מהכרתה את הזיכרון וממלאה אותה ב"דמות". זהו אמצעי הגנה מפני זיכרון טראומטי. מצב זה אנו מכנים בשם: התנגדות. ("המעגל הפתוח" עמ' 360). במצב הזה נוצר נתק בין עולמו הרגשי של האדם או של היוצר, לבין פעולותיו. הוא ממשיך לפעול ע"פ המשימה המוטלת עליו אבל הוא מגדיר את החוויה שלו ברגעים אלו בביטוי הנפוץ: "המשכתי לעשות את הדברים אבל הרגשתי לא מחובר". ההבדל בין מי שאינו סובל מההפרעה, לבין מי שסובל ממנה הוא שהסובל מתנתק מכל מרכיבי החוויה האישית הקיימת: תחושה, תמונה מחשבה ורגש, ומציב במקומם חוויה חלופית.

 

בתיאטרון, כאשר יוצר על הבמה נכנס למצב זה, הצופים מגיבים בתסכול, חוסר סבלנות, חוסר מיקוד, עייפות ולעיתים בנפילה אל תוך שינה מתוקה. התגובות הללו הן שיקוף של מצבו האישי של היוצר והקהל בדרך כלל אינו מודע לסיבותיה של החוויה שלו ונוטה להאשים גורמים חיצוניים. מדוע פועל קהל באופן הזה? זהו נושא לדיון נפרד, שבעיקרו עוסק בתהליך של הזדהות.

 

מה שנותר לקבוע, לאחר הצפייה בתכנית הוא שיובל עצמה היא אישיות זורמת, כובשת, מרגשת, מרתקת ומאתגרת, פתוחה לעצמה ולעולם ואילו הדמויות שלה הן ביטוי למצב של התנגדות. ככול שנתפעל מהביצועים של הדמויות, כך עלינו לציין שמדובר במצב של חולי שיש להירפא ממנו.

 

כך גם אצל אדם-יוצר שאינו סובל מההפרעה המסוימת הזאת. אצלו, כמו אצל בני אדם ככלל, מצבי התנגדות הם תגובה הגנתית מפני הצפת יתר של גירויים, טראומה או התשה נפשית אחרת. יוצר שיטתי מודע לתופעה, מאומן בהגדרתה ובטיפול בה בקלות יחסית ובמהירות, לרווחתו ולרווחת הקהל שלו.

לאיגרת השבועית של 2012 . 1 . 26