(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)
למתפנקת
בתוך ענן האנטיביוטיקה,
את ודאי קודחת מחום עכשיו, ישֵנה עם נעליים וגרביים, כי את חוששת להצטנן. את משוכנעת שאם אבוא, רק אושיט לך יד ותצאי מיד מתוך קרקעית הים זרועת הקונכיות והווירוסים אל השמש, שֶכּולה ויטמינים, וחוּמהּ הוא חום האהבה.
את משׂתרעת על המיטה עכשיו, מתמכרת להזיות. מודדת חום מדי פעם. כתמיד את תזזיתית, דמיונאית, חולמת חלומות. 'מה פתאום', את אומרת, אני לא חולמנית, אני תמיד עם שתי רגליים על הקרקע'. בינתיים כרגע את עם שתי רגלייך במיטה. ובדיוק כשרציתי כרגע לומר לך מילה, נרדמת ונעלמת בערפילי חלום.
ממרחק אני עומד ליד מיטתך. את שקועה עמוק בשנתך. רגעים כאלה של חלום לוכדים את השראתי, וברגע זה ממש החלום שלך לָכד את מחשבתי כמו כוכב ים ברשת.
אני מנסה אז ללחוש לך משהו, ואת מגיבה בנחירה קלה.
הי ילדונת, במקום לענות לי את נוחרת. ועכשיו את גם מַפנה גבּך אליי.
מה קורה לך?
הגעתי ממרחקים על כנפי הדמיון למזוג לך יין אדום, יין בוהק שמעיר את הגוף מתרדמתו ושׂם לו מזור. ואַתְ? מסתובבת. - - - -
אני עובר את קו הגבול של המרצפות ונוגע בראשךְ.
בדיוק אז אַת נעלֶמֶת.
הגיע הזמן להתעורר, בת...
שלך
...
אהובי,
איני יודעת אם זה המכתב החשוב ביותר שאכתוב כאן. בדרכי במדרגות הבית רציתי לכתוב אליך. התיישבתי על הכורסה מנסָה להגיע לשורשן של המילים. כעת אני מחזיקה בשׂערות ראשן של האותיות ומנסה להכתיב להן מה שיש בי לומר לך. בא לי לזעוק את הזעקה הזאת שאתה שומעַ לפעמים והיא אינה יוצאת כעת. הדף מעבר למסך ואיני יכולה לגעת בו, איני יכולה לגעת בךָ. האם אנו בקשר אמיתי או בקשר וירטואלי? האם הכול חזוי מראש והרשות נתונה. מה יקרה ומה קרה ומה יהיה.
אלוהים שונא אותנו. אלוהים מתעלל בנו. קללה זו שבה קוללנו, כותבת לאה גולדברג. זו הקללה שלה וזו הקללה שלנו. זעקת החיים שלי אינה נשמעת, היא נכתבת כעת. זעקת החיים שלי מתחננת לצאת ואינה יוצאת. בציור של מונק הדמות זועקת שחור על גבי לבן ואני לא מצליחה לצעוק.
כעת אני מותשת ואיני יודעת האם הסֵפר הזה ישיג את מטרתו. אנו מתרחקים או מתקרבים, האם כשאנו חופרים משני צידי המנהרה, כפי שהצגת אותה באחד ממכתביך, האם באמת נמצא את נקודת המפגש בינינו.
כמה מוזר, בפעם האחרונה שנפגשנו היינו יחד באיזה חלום מטורף. לא יכולנו להסביר מה היה בחלום הזה. אתה כל הזמן אומר לי שאנו חולמים. ואכן אנו נפגשים ברכבות נוסעות, עולים בתחנה נידחת ויורדים כעבור כמה שעות בתחנה נידחת אחרת. המקום שלנו אינו שלנו. אנו בתנועה בעת הפגישה שלנו.
אני משתדלת להתגבר על הגעגועים אליךָ. אני משתדלת לנתק עצמי ממך. אני שונאת את רגע הפרידה ולכן אני נמנעת גם מן החלום איתך. יודעת שזה מייסר אותך ולמדת לחיות עם האַין הזה שנוצר בין חלום לחלום. לא תוכל לנחם אותי, אני חלום מתפורר. גם כשאני כותבת, אני מנסה להתנתק ממך. אולי אלה מכתבי פרידה. חשבת על כך? היינו בשיא החלום. היינו בשיא הקִרְבה וכעת אנו בירידה. גולשים אט אט עד לתחתית. נישאר על תחתית נחל אכזב. לא תוכל לגעת בי, לא אוכל לגעת בך. כל החיים הם זרימה, כעת אנו זורמים רחוק האחד מן השני. זורמים ממקומות שונים מרוחקים, מנוגדים.
איני רואה כיצד אני באה אליך. שונאת את הרגע הזה שעליי להינתק ממך. ולכן אני מוחקת אותך מעליי. מוחקת ומוחקת. אמור לי מדוע אנו כותבים מחדש. זה לא עוזר לי. פשוט לא עוזר לי.
אתה אומר לי שהחלום שלנו הוא המציאות. זה עלוב. אהובי, עלוב מאוד. זו אהבה של נוחות. חצי אהבה. אהבה שלמה אף פעם לא מתקיימת. תמיד נשארים בהרגשה הזאת שהיא אינה מושלמת. החלקים בה תמיד חסרים. לא תוכל להרגיע אותי. גם בקרבתי וגם ממרחקי. מה יהיה. עצוב לי כעת. האם כתבתי זאת לפני כן?
שלך
...
