"משבר בשיחות", הודיע הקריין. כתב הטלוויזיה עצר אותי ברחוב ושאל לדעתי. הייתי בדרך אלייך, אבל לא היית בבית. "אני מודאג", הודעתי לאומה, "עקב המשבר ביחסים". פתחת טלוויזיה וראית אותי מופיע. צלצלת לומר שאני נראה טוב, ואולי ניפגש פעם לקפה. הצעתי תה, ואת התחלת להתווכח על הטעם, הסוג, הצבע, החברה. כמה נמאס לי ממך. בלילה צללתי מהמזח בנמל לחפש את עצמי. היה חושך מצרים. איבדתי את הכרטיסים לטאבה. פיתחתי משבר אמון עם העולם סביבי. נזכרתי באימא ואבא, בסבא וסבתא, חקרתי את שורשי העץ המשפחתי ותפסתי לוקוס. הפסיכולוג הופיע בחלום והציע טיפול משותף: את, אני והלוקוס. את שתקת כמו דג. אני שתיתי הרבה מים, כי זה טוב לחקלאות. הלוקוס התגלה כטיפוס חלקלק.

התעוררתי מזיע. פתחתי רדיו ושמעתי את ג'ון לנון מכריז שהחיים הם משבר אחד ארוך, והוא מעדיף לישון עם יוקו. גם אני מעדיף לישון. התנגבתי וחזרתי למיטה להרהר במצב שנהיה לנו כאן. אחרי חמש דקות אימא שלך התקשרה ושאלה אם אנחנו באים לצהריים. שאלתי אותה מה השעה, והיא אמרה שכבר ערב, אבל אולי בכל זאת. הצצתי לכיוון שלך, ואת הסתובבת לצד השני. אני בהיתי בתקרה. אימא שלך הדליקה את התנור ושמה מכונה.

בגיל 12 הבנתי שלעולם לא אהיה כוכב כדורגל. בגיל 22 החלטתי לא ללמוד משחק. בגיל 32 הפסקתי לחלום על מופע בפארק. ועכשיו, בגיל 42, אני נטול ספקות, חסר עכבות, ללא משימות, מחשב את משבר גיל הארבעים ומתנגב בעורה שלך, שמתקפד, מתפורר ונאטם אלי. החלומות שברו את הלילה, והימים ברורים וריקים.

בגיל 13 התחלתי לחשוש מהמוות, בגיל 23 סבא שלי מת, בגיל 33 שוב ניצלתי מאיידס, ועוד מעט, בגיל 43, יגיע אירוע מוחי קל אך עוקצני. באהבה, אמרת לי, כמו באהבה. הלב לא לוקח שבויים, ולפעמים גם הוא מתקפל ונסוג. אז בשביל מה להישאר בחיים? "בשביל הילדים", הזכרת לי. אה. הם בדיוק יצאו לטיול שנתי, נוהמים מול המחשב, נוהמים בטלפון, נוהמים בכיתה, נוהמים עלייך. איתי הם בכלל לא מדברים. אוויר. כלום. טוב לי בתור כלום. סוף סוף אני מממש את עצמי.

המראתי למסגד בדרום זאיר, טיפסתי על מצוקים בסיני, שחיתי בנהר האמזונס, ליטפתי נזירים דוממים בנפאל, ושתקתי שישה חודשים. למה? בגלל הדלאי למה. עם חוט אדום על היד, וצלקת בבית השחי, חייכתי לדיילת בדרך לארץ מולדת, מדינת היהודים, 30 יום מילואים ממתינים לי כבר שבוע, ואין להם זמן בשבילי, תעלה על אל"ף, יש תרגיל מוצנח בדרום, עבור. עברתי לנוח, אספתי כוח, ואני בודק כל שעה את מצב המראה בחדר. שערות לבנות מתעשתות, נקודת חן סרטנית מתפתחת, כרס קטנה אך עקבית, אישה קטנה אך נקבית, קרניים אולטרא-סגוליות מנצלות את החור באוזון. למה להתווכח?

בבית האבות סידרתי לנו שני מקומות, בבית הקברות כורים לנו דירה ממוזגת. אני, במקומך, הייתי נשאר לבד. מחפש בירחוני אופנה מתכוני חג לאלף הבא. או יורד למכולת להביא חבילת חמאה. בינתיים, התקרה מתקרבת בצעדי ענק. הקירות דורשים יחס אישי. ביתי. המראה מנמנמת.

בגיל 42 החיים לא נראים בכלל. זה מין גיל כזה שלא פונה בצומת, ממתין להוראה מגבוה, אבל כל הרמזורים צהובים, מהבהבים בעצלתיים. אני מנסה לעבור ונתקל באבטיח עם סוס, שמנסה למכור לי תותים ישנים בחצי מחיר. קניתי חצי קילו, רק בשביל שיהיה משהו להכניס למקרר. הוא שובת כבר שבועיים, החלטנו לאכול משהו בחוץ, או להזמין טייק-אוויי אינדיאני, עם הרבה נוצות וריקוד גשם. ניגבתי את טיפות המים המיותרות מהחסה, מזון מומלץ לגיל הגוסס. שנים אכזריות ממתינות מעבר לסיבוב. הרמזור, אגב, עוד כתום, כי כבר ערב. השקיעה מופיעה על גבי דיסק, 50 אחוז הנחה למביאי תלושים. אנחנו אנשים תלושים, את מבינה. אני תולש אותך, ואת מסירה את פני מלוח השנה, דגם 1966, בז' עם ורוד בצדדים. תוצרת אמריקה. אמריקה בצבעים.

שני חוטי חשמל מזדקרים מהמרפסת. שתי שכנות רעבתניות מציצות מבעד לסורגים. אני משליך עיתון, טלפון מנותק, נעל בית ישנה, חתול נוהם, כלומר הילדים חזרו הביתה. יש לו פתאום חברה, בלי חצ'קונים, עם אבא ואימא, חופשת מולדת באוסטריה, הוא אפילו לא מבקש רשות, האופנוע נוהם, הוא נוהם, היא תנהם כל הלילה. הוא ירגיש כמו גבר.

אני זוכר, כשהייתי בן 16 הרגשתי כמו גבר. לקחתי לה את היד וניסיתי לדחוף את האצבעות שלי בין האצבעות שלה, והיא גם הסכימה. חזרתי הביתה כמו גדול. ולמחרת היא ברחה עם מישהו לנתניה. מה יש לעשות בנתניה? בפתח תקווה? בבת ים? באופקים? בתל אביב? בניו יורק סיטי?

אנשים זזים מרחוב לסמטה. לבית קפה, למספרה, לספריה, לבית, לספה, למיטה, לחלום, לפגישת ועד הבית, מבזיקים חיוך מעוות לשכן מהקומה הרביעית, למוסכניק מהשדרה החמישית, לאקסית מהכיתה השישית, נופלים מהמדרגה השביעית, ואף פעם לא יגיעו לגן העדן. מי בכלל רוצה? תני להגיע לגן מאיר, רוח מלטפת, אני רואה זוג גברים, זוג גבר ואישה, זוג כלבים, חתול וציפור קופצנית. אישה קופצנית משלימה עם ירכיים עבות, ארנק ריק ושפתון מיובש. היא בת 42, אני לא מתפלא. "את במשבר?", שואל הפסיכולוג ברדיו. "אני בשובר גלים" היא מסבירה, "אמרתי שלום לחיים, והם ענו לי בחזרה. אני נהנית מתקשורת טובה, אבל לא ברור לי עם מי. צלצל אלי כשיהיו התפתחויות".

אני מתפתח לכיוון הנכון. מפתח שרירים. מפתח קשרים. מפתח שבדי ביד, ברז מקולקל מבקש התייחסות, גם אני מבקש, והיא נענית. מחייכת לשרברב. תם השרברב הגדול. הסתיים הרופא בכחול. הוא הסיר את הטחול אחרי התאונה. "הייתה תאונה", אישר שלום חנוך, חתונה לבנה, מוזמנים יקרים, אם הייתי מבין מה מסתתר מאחורי השביס, אולי לא הייתי עובר את הכביש, אבל שתיתי המון יין, לא הסרתי ממך עין, ואם את אומרת כן, אז יאללה, נתחתן. הייתי בן 37, גיל טוב למעבר דירה, בירה, כירה. הגז נגמר. אשרי הגפרור שהדליק להבה. אלי אלי, שלא ייגמר לעולם, השורוק והחולם. נעשיתי משורר לעת בלות, אבל כשקראתי לך, עוד היית בהריון, והילד נהם בבטן, התעלם מאבא. "תביא לי משהו לשתות". חזרתי עם אורנז'דה. זה היה מזמן. לא הייתי מאושר, אבל הייתי מוכשר. סמכת עלי. התבטאת בזכותי. לחצת במקומות הנכונים. דיברת בשבילי בחלונות הגבוהים. ובאמת התקדמתי. עובדה, אנחנו כאן, באמצע השממה, יש משבר באומה, אני מרגיש את זה בלב, אבל יש עוד זמן עד גיל 43, אני סופר עד שלוש, שלום. התוכי עשה את שלו, התוכי לא יכול ללכת. הוא קבור בכלוב, כל כך עלוב. מעדיף ללכת לסרט, אבל המפתח אצלך, ואת עדיין ישנה, ממתינה לפתרון שבסוף החלום, אולי אולי את באה והולכת אלי. אז הלכתי לסרט. פסנתרן מגמגם מחבק את אבא, ושובר לי את הלב.

ואז, בחצות, אחרי הסרט, כשהתייאשתי, היא צלצלה לרדיו. "אני על השובר גלים. צלצל אלי כשיהיו התפתחויות".

התקשרתי. נקשרתי. הסרתי את המשקפיים כדי להיות עיוור. אני מעדיף להדחיק, זה בריא וגם אימא המליצה בחום. היא עדיין מאוכזבת. לא מימשתי את הפוטנציאל. וחבל.

(אבישי, מתיה, סופר, משורר, מאמן. מתוך ספר בכתובים שעומד לצאת לאור בקרוב)