אמיר אוריין אינו אדם צעיר ומדינת ישראל אינה מדינה צעירה. ככל שאנו רוצים לראות את עצמנו כפי שהיינו פעם, ופעם היינו צעירים ויפים, לא רק בעיני עצמנו, אנחנו היום מדינה בעלת ניסיון. להיות בעל ניסיון פירושו לא רק ללמוד, לא רק להסתכל אל העבר בשמץ, או ביותר משמץ של אירוניה, אלא גם להנחיל אותו לדורות הבאים, שהיום, אם הם הולכים בכלל להצגות תיאטרון, הם בני גיל העשרה, או אולי נמצאים בשנות העשרים או השלושים לחייהם.
וכאן הפרדוקס. הצעירים אינם רוצים ללמוד. כלומר הם רוצים, או אפילו רוצים מאוד ללמוד, אבל הניסיון צריך לעבור דרכם. דרך המסננת האישית שלהם. הרי הם כתינוק בין שנתיים ושלוש וארבע הצועק אל הוריו: לבד! לבד! הרי הם כצעיר בגיל ההתבגרות שלו לפני מסע אל העולם. מה לנו כי נלין עליהם? אנחנו לא היינו כאלה?
ומה יש לנו? יש לנו מדינה שיכורת כוח. יש לנו עבר מפואר (וכמה קטסטרופות), יש לנו קשר ישיר עם הבורא עצמו שבחר בנו. יש לנו טקסטים מפוארים שאנו דבקים בהם, ואנחנו מתייחסים לטעויות שחלו בטקסטים הללו, או לאי הגשמתם כאל תאונה מקרית כאילו בסוף הדרך מצפה לנו פגישה עם המשיח, עם דוד המלך, או לפחות עם הפרס הגדול ב"הישרדות" או "האח הגדול".
יש לנו פוליטיקאים שיכורי כוח. אנשים שלא למדו מן העבר. אנשים שהמושגים "היבריס" ועונשו אינם נהירים להם. או אולי הם נהירים והפוליטיקאים רק מעמידי פנים. אם כך, ראוי שנעמידם על העונש הפרטי שלהם. במדינה דמוקרטית העונש הוא בקלפי. ואם ביתיים הבוחרים, במקצתם, בחלקם הקטן או הגדול, מתו מסיבות שאינן טבעיות, אין על כך עונש.
בנסיבות הללו מגיע "היטלר" של אמיר אוריין אל הבמה. היטלר מבקש שיהרגו אותו. הדיקטאטור מבקש שנהרוג אותו. כדבריו, זכינו באפשרות לבצע זאת בזכות עצמנו. הכוח, שהוא הדבר היחיד המצדיק את הפעלתו, מצוי היום בְּידיים שלנו. שקיימת, בַּמְּצִיאוּת או כתחבולה תיאטרלית, תוכנית שטנית שבעקבות הפעלת הכוח הזה יקום עלינו כל העולם אין הדבר מְשַׁנֶּה את העובדות. אנחנו, כמונו כהיטלר, מאמינים בכוח. בראשית היה המעשה.
המחזה ראשיתו ב-1986. אנחנו היום ב-2012. דבר לא נִשְׁתַּנָּה.
לכו לראות את היטלר. לכו לראות את אמיר אוריין. הַמְּצִיאוּת וְהַדִּמְיוֹן. הדמיון יישאר, לאחר ההצגה, הדמיון שלכם.
נתן
(מבקר ספרות ותיאטרון)
(השם המלא שמור במערכת, לפי בקשת הכותב)
