הצטרפו לאיגרת השבועית

מתי הוא הזמן הנכון ביותר ליצירה? בהנחה שאין אנו שרויים במצב של התנגדות, עכשיו הוא הזמן.


האיגרת השבועית

יום ה', 2012 . 2 . 2

היטלר
וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון
מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ו', 10.2.2012, 14:00

מוצ"ש, 11.2.2012, 20:30

מוצ"ש, 25.2.2012, 20:30

מוצ"ש, 3.3.2012, 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

-------
העלמה והמוות

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

מבית היוצר של קבוצת אורתו-דה

יום ו', 3.2.2012, 14:00

יום א', 5.2.2011, 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

---------------------

לימודי משחק ובימוי
קורסים שנתיים מרוכזים
בתיאטרון החדר
טל', 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע באתר החדר: כאן

--------------

ייעוץ אישי:  
טל': 03-5171818, דוא"ל

מידע נוסף כאן
--------------

יש לך קטע? שלח/י אותו אלינו לאיגרת

--------------
לתגובות

--------------
אירועים בתיאטרון החדר
--------------

סרטוני החדר ביוטיוב

--------------
לאיגרות קודמות


באיגרת זו:

•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: נתן: המציאות והדמיון
•   יואב איתמר: ספינקס
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: קשה לומר דבר טוב
•   פרשת השבוע: 16. בשלח: שמות י"ג 17 - י"ז
•   אסנת ראם: לֵךְ לְךָ
•   מאיה בז'ראנו: אושר
•   סמדר שרת: שינה אחרת
•   שושנה ויג ובלפור חקק: השמות שמורים במערכת
•   רנה לי: שְנוֹת צָהֳרַיִם
•   בילי לרנר: לְכִי תִּדְפְּקִי עַל חוֹמוֹת הַתּוהוּ
•   יואב בלום: חוק ז'בוטינסקי 2012
•   רינה בשן: יונה ועיט
•   אבישי מתיה: מיכל
•   תיאודור ממליץ: ימים נוראים
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח הודעות
•   הכתובת על הדיר: עיון קצר

אמיר אוריין אינו אדם צעיר ומדינת ישראל אינה מדינה צעירה. ככל שאנו רוצים לראות את עצמנו כפי שהיינו פעם, ופעם היינו צעירים ויפים, לא רק בעיני עצמנו, אנחנו היום מדינה בעלת ניסיון. להיות בעל ניסיון פירושו לא רק ללמוד, לא רק להסתכל אל העבר בשמץ, או ביותר משמץ של אירוניה, אלא  גם להנחיל אותו לדורות הבאים, שהיום, אם הם הולכים בכלל להצגות תיאטרון, הם בני גיל העשרה, או אולי נמצאים בשנות העשרים או השלושים לחייהם.

 

וכאן הפרדוקס. הצעירים אינם רוצים ללמוד. כלומר הם רוצים, או אפילו רוצים מאוד ללמוד, אבל הניסיון צריך לעבור דרכם. דרך המסננת האישית שלהם. הרי הם כתינוק בין שנתיים ושלוש וארבע הצועק אל הוריו: לבד!  לבד! הרי הם כצעיר בגיל ההתבגרות שלו לפני מסע אל העולם. מה לנו כי נלין עליהם? אנחנו לא היינו כאלה?

 

ומה יש לנו? יש  לנו מדינה שיכורת כוח. יש לנו עבר מפואר (וכמה קטסטרופות), יש לנו קשר ישיר עם הבורא עצמו שבחר בנו. יש לנו טקסטים מפוארים שאנו דבקים בהם, ואנחנו מתייחסים לטעויות שחלו בטקסטים הללו, או לאי הגשמתם כאל תאונה מקרית כאילו בסוף הדרך מצפה לנו פגישה עם המשיח, עם דוד המלך, או לפחות עם הפרס הגדול ב"הישרדות" או "האח הגדול".

 

יש לנו פוליטיקאים שיכורי כוח. אנשים שלא למדו מן העבר. אנשים שהמושגים "היבריס" ועונשו אינם נהירים להם. או אולי הם נהירים והפוליטיקאים רק מעמידי פנים. אם כך, ראוי שנעמידם על העונש הפרטי שלהם. במדינה דמוקרטית העונש הוא בקלפי. ואם ביתיים הבוחרים, במקצתם, בחלקם הקטן או הגדול, מתו מסיבות שאינן טבעיות, אין על כך עונש.

 

בנסיבות הללו מגיע "היטלר" של אמיר אוריין אל הבמה. היטלר מבקש שיהרגו אותו. הדיקטאטור מבקש שנהרוג אותו. כדבריו, זכינו באפשרות לבצע זאת בזכות עצמנו. הכוח, שהוא הדבר היחיד המצדיק את הפעלתו, מצוי היום בְּידיים שלנו. שקיימת, בַּמְּצִיאוּת או כתחבולה תיאטרלית, תוכנית שטנית שבעקבות הפעלת הכוח הזה יקום עלינו כל העולם אין הדבר מְשַׁנֶּה את העובדות. אנחנו, כמונו כהיטלר, מאמינים בכוח. בראשית היה המעשה. 

 

המחזה ראשיתו ב-1986. אנחנו היום ב-2012. דבר לא נִשְׁתַּנָּה.

 

לכו לראות את היטלר. לכו לראות את אמיר אוריין. הַמְּצִיאוּת וְהַדִּמְיוֹן. הדמיון יישאר, לאחר ההצגה, הדמיון שלכם.

 

נתן

(מבקר ספרות ותיאטרון)

(השם המלא שמור במערכת, לפי בקשת הכותב)

קישור קבוע

אָבִי כְּפֶסֶל הַסְּפִינְקְס -

חִידַת יָמָיו וְצַלְּקוֹתָיו,

דְּמָמָה.

 

אֶת כָּל אַהֲבָתוֹ טָמַן

בִּשְׁתִיקָתוֹ, בְּחִבּוּקָיו,

וּבַכְּרִיכִים שֶׁהֵכִין לִי

עַד הָאוּנִיבֶרְסִיטָה,

עַד שֶׁהַשְׁלַכְּתִים מִבּוּשָׁה.

 

כְּשֶׁאֲנִי מִתְקַשֵּׁר הַבַּיְתָה,

הוּא רַק הֵד שְׁאֵלוֹתָיו

הַחוֹזְרוֹת, קְּבוּעוֹת כִּתְפִלָּה.

 

הַאִם אֵי פַּעַם אֶגַּע בְּשׁוּלֵי אַדַּרְתּוֹ?

נִּרְאֶה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֵדַע.

קישור קבוע

לעיתים נדמה שכביכול העולם כולו סובב על ביקורת הזולת. לכאורה, את הטוב אנו מקבלים כמובן מאליו ולא מתייחסים אליו כראוי לציון, ואילו את הרע אנו מציינים בגאווה. אין הכוונה כאן לביקורת חברתית שהיא כשלעצמה חיונית בכל מקרה, אלא ליחסי אנוש שבין אדם לזולתו. יש בינינו החוששים שאם יאמרו מחמאה לזולתם, זולת זה עלול לחשוב לעצמו: "אם אני כל כך טוב ויפה כפי שהוא אומר, אז מיד אני מעלה את המחיר שלי או מציב דרישה שלא יוכל לסרב לה", וכיוצ"ב, ואז אותו מחמיא מזדמן רואה עצמו יוצא נפסד, מוכה וחבול רחמנא ליצלן.

ויש כאלה שאמירת מחמאה היא בשבילם חוויה טראומטית. הם מגמגמים אותה, מסמיקים, רועדים, דברים נופלים להם מהידיים ואז הם מסיימים את המחמאה במבוכה, עד שמתעשתים ובאנחת רווחה פולטים דבר ביקורת ונרגעים.

חנוך לוין ז"ל, יירשם בתולדות התיאטרון כמי שתיעד את החוויה הישראלית כמעגל-רשע של משפילים ומושפלים. התיעוד הגרוטסקי הזה אולי הוא מרמז על פגם תודעתי כלשהו, שערש קיומו בטראומה היסטורית עתיקה, ומאז הוא מלווה אותנו להרע.

מחמאה מלמדת על האומר אותה, כך גם דבר ביקורת. מכירים את המקרה הקלאסי: מישהו נדרש להגיב על יצירה של אמן, אין לו דבר לומר, אבל יש לו משפט מפתח שגור: "מה שהיה חסר לי...".

ביקורת מעוררת התנגדות, ויכוח עקר, והיא מזמנת ביקורת נגדית. מחמאה מרחיבה דעתו של אדם ויוצרת מרחב נוח לדיאלוג. הפולט דברי ביקורת רואה את עצמו בלבד. המחמיא רואה גם את זולתו.

צריך ללמד עצמנו להחמיא לזולתנו מבלי להוסיף למחמאה דבר ביקורת. הלימוד הזה בונה אישיות בטוחה בעצמה, נוחה לעצמה ולזולתה.

בעיני רוחי אני שומע עתה תגובות חסרות נחת ודברי תוכחה של קוראים אחדים המבקשים ללמד אותי את הכרחיותה של הביקורת, או בלשונם, "הביקורת הבונה". כן, מוכרים לי טיעונים רבים כאלה. תנוח דעתם, יש תשובה טובה לכל טיעון כזה, אבל האם הם באמת סותרים את הנאמר כאן? ואפשר בפשטות:

אם יש לך מחמאה לזולתך – אמור לו אותה עכשיו.
אם אין לך מחמאה, חפש אחת ואמור אותה עכשיו.

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

16. בשלח: שמות י"ג 17 - י"ז

"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר אלהים פן-ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

 

כאמור, משה אינו מוליך את העם ישירות אל הארץ המובטחת, דרך ארץ פלשתים, שהיא דרך-הים הקצרה, "כי קרוב הוא", אלא דרך המדבר, הדרך הארוכה. מדוע? הרי יכלו לעבור בדרך-הים, ובתוך זמן קצר היו מוצאים עצמם בארץ כנען. לכאורה אפשר היה לתכנן מבצעי היערכות זריזים, ארגון צבא וכל כיוצא בזה, ולפרוץ אל הארץ בדרך הקצרה.

 

אבל העם עדיין אינו מוכן לכניסה אל הארץ. הוא זקוק לדרך הארוכה. לא הפלשתים היושבים בדרך-הים הקצרה, הם הגורם המונע מלהגיע אל הארץ המובטחת. תודעתם של העברים עדיין אינה מוכנה לגאולה. יש אומרים כי העם היוצא ממצרים עדיין אינו אוּמת מלחמות מיומנה, כפי שתהיה לאחר ארבעים שנה במדבר. מספר השנים הנקוב הוא סמלי והוא מסמן של "הרבה מאד זמן". דור המדבר ימות והדור הבא הוא זה שידע נדודים וסבל ואת הדור הזה אפשר לחנך להיות מכונת מלחמה שתכבוש את הארץ המובטחת.

 

הרי לכם פרדוכס הארץ המובטחת: מצד אחד היא מגלמת את הגאולה השלמה של העם. מצד שני גאולה זו מתוארת במונחים של כיבוש ורצח עמים. על כן לא תהיה זו גאולה שלמה, אלא מסכת נמשכת של סיפורי תקומה ונפילה, עדות לחולשת הדעת של האדם.

כאמור, המכשול הגדול שבפניו ניצב משה היא העבדות הספוגה בהווייתם של העברים, עצלות הגוף והנפש, השאננות והאדישות, חוסר האונים, הייאוש השקט וההשלמה עם מצב העבדות. עבדות אינה רק עוני ומחסור ועבודת כפייה. כאן מושג העבדות מתייחס לא רק לדלות החומר, אלא לדלות הנפש ולרדידות המחשבה, לקבלת דין הדיכוי עם הכחשה של עצם קיומו, עד לאי-מוּדעוּת על עצם קיומו. זו תופעה חוזרת ונשנית בתורה, שהעברים מתגעגעים "לסיר הבשר" המצרי, "בשר" במקרא הוא סמל לעושר: כִּי יַרְחִיב ה' אֱלוהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אוכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכול בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תּאכַל בָּשָׂר (דברים, יב 20). בשר הוא גם החומר המרגיע והמנוון את הנפש. יש לשער שמעולם לא היה לעברים "סיר בשר" במצרים, אם כן, מהי השתוקקות זו לאשליית הבשר?

 

העבדות יכולה להיות מסגרת מספקת, שבתוכה מתקיימים חיי שגרה נוחים ככל האפשר, שעה שהשלטון דואג לספק לעבדיו לחם ושעשועים, חידונים טלוויזיוניים והגרלות לוטו, טוטו, ושאר צורות של הסחת-הדעת, כדי להשכיח מהם את מצבם הממשי.

 

חווית העבדות לימדה את העברים להיות סבילים ואדישים לגורלם. היא חינכה אותם לתפיסה פסימית של החיים: מה שהיה הוא שיהיה, ועדיף לשמר את הקיים מאשר להיאבק על עתיד, שהוא מבחינתם, עדיין בגדר של לא ידוע. על העם הזה לעבור מהפכה כוללת בדפוסי החשיבה, באמונות, בדעות ובאורח החיים. זהו תהליך של התבגרות, זרוע בקשיים ובהצלחות, התקדמות ונסיגה, התנערות מהנסיגה והליכה קדימה. כשמדובר בחוויה האנושית אין קיצורי דרך. אלה עלולים למוטט את האדם אל מול הקושי הראשון הניצב לפניו.

שוו בנפשכם איזה תהליך ארוך ומורכב חייב לעבור יהודי ישראלי, אשר משחר ילדותו לימדו אותו מנהיגיו תערובת של רעיונות בדבר ההכרח להיבדל מדינית ותרבותית מסביבתו, יחד עם הפחדה חוזרת ונשנית על עצם קיומו, שנאת הזר באשר הוא "גוי", פירוש מתנשא של רעיון "עם הסגולה", סיסמאות ריקות מתוכן של הצורך בשלום יחד עם מלחמות יזומות חוזרות ונשנות. ישראלי זה, ככל שהוא חש את עצמו צודק, שונה ונעלה מזולתו, הוא עבד נרצע לדיכוי הולך ונמשך של חינוך עבדים.

 

הדור שיצא ממצרים הוא דור-עבדים בגוף ובנפש. דור זה ימות במדבר, אבל בניו יזכו להיכנס אל הארץ המובטחת.

 

כדי לממש את העצמאות החברתית, תחילה יש להיפרד מהעבדות. גדולתו של משה הייתה בהבנתו את תהליך ההתבגרות, שאינו בא במפץ אחד גדול או במעשה נסים אלוהי, אלא בעבודה מפרכת ובגיבוש הזהות האישית והחברתית. הוא יוליך אותם במדבר ארבעים שנה. כדי ליצור תודעה חופשית מדיכוי על העם להתרחק, במקום ובזמן, מן העבר, ולהכין את הנפש לקראת העתיד.

קישור קבוע

לֵךְ מֵאַרְצְךָ,

אַל תַּבֵּט אָחוֹר

 

צֵא אֶל הַמִּדְבָּר,

אֶל אוֹר שׂוֹרֵף וּמְחַטֵא קְצוֹת-

עֲצָבִים דְרוּכִים

 

מְצָא פִּנָּה שְׁקֵטָה,

בְּאֵר-מַיִם, תְּאֵנָה,

לְאִּשָּׁה, וְיַלְדָּה

מִסְתּוֹפֶפֶת בְּצִלָּה.

קישור קבוע

פִּתְאום

אֵינִי רוֹצָה לְהַלְשִׁין אוֹתָהּ –

הַמְּצִיאוּת נִדְמֵית בִּלְתִּי נְגִישָׁה

מֵרוב יופִי, מֻקֶּפֶת בְּהוּלָה בְּזָהָב זוֹרֵם לְלא הֶרֶף

כָּל נְגִיעָה תַּחְתּוךְ וְתָטִיל בָּהּ דּופִי שֶׁל מֵמַד אַחֵר.

 

שֶׁמֶשׁ שַׁבָּת הִפְצִיעָה בֵּין עַרְבַּיִם,

מֵיטִיבָה לְהִתְפַּזֵּר עַל שֻׁלְחֲנוֹת הַמִּסְעָדָה הַסּוֹאֶנֶת

וְעָלֵינוּ, שֶׁנִּמְצֵאנוּ בָּהּ – שָׁלוש בַּשָּׁלוש הַמֻּשְׁלָם,

שֶׁלּא רָאִינוּ מִלְּבַדּוֹ כְּלוּם

מִמֶּנּוּ הִפְלַגְנוּ לְעוֹלָמוֹת פִּי שָׁלוש, שֶׁהִתְעַרְבְּלוּ

בָּאוֹר, בָּרֵיחַ, בַּזְּמַן

מֶשִׁי, צֶמֶר וְכֻתְנָה

וּבְתוֹךְ זֶה הָאושֶר שֶׁחָלַקְנוּ בֵּינֵינוּ

מֻנָּח עַל הַשֻּׁלְחָן בִּלְתִּי נִרְאֶה

חוֹלֵף וּמַקִּיף אוֹתָנוּ בִּמְצוּלוֹתָיו

וְאַף כִּי הָיִינוּ עִלָּתוֹ

לא זִהִינוּ אוֹתוֹ –

הוּא הָיָה הַמְּצִיאוּת.

קישור קבוע

זאת שינה אחרת,

זאת לא אותה שינה,

הבהירות האכזרית עוד לפניך,

את לובשת בחלום את השמלה.

 

הליצן שאת אוהבת

הצליח להצחיק מאד,

ואת היית יפה ומאושרת

יכולת לבחור את כל המקצועות.

 

אמרת שגם כתבת וגם ביימת

ואת בעצם דוגמנית,

והיא צילמה אותך ושוב צילמה

והתעוררת אישה אחרת בתכלית.

(מתוך "עכשיו כשאלוהים מזיע". הוצאת ירון גולן, 1992)

קישור קבוע
(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

...

לעצובה

שלום.

 עכשיו את הולכת על קרקע נודדת. אינך בביתך וגם אינך איתי. את מנקרת את האדמה שעליה את דורכת עד זוב עפר. את רוצה תשובות ברורות מה קורה לך.

 את מחפשת את התשובה בספר דברי ימינו, והדפים מוכי עיוורון. אינם נותנים תשובות, רק חשכות מתוקות. את מרגישה שאת מגיעה עד אובדן. אולי השריקות מבשרות שהסער קרב, שהקירות ייפלו והחלונות יתרסקו במפץ עז.

 מה אומַר לך ילדה, כשאת עצובה?

 את קצרת רוח כי את מבקשת גאולה מיידית, אינך יכולה לשאת כמוסות של אושר שהן חלקיות. את רוצה להרוות צימאונך כל הזמן, לשבור רעבונך כל הזמן, להפיל את כל הקירות כדי לבנות ארמון אמיתי. ארמון גדול שאינו ארמון חד פעמי. שהאפלות המתוקות בו נמשכות עד נצח.

 האם הכול גווע סביבי, את שואלת.

 בתוך תוכך לא רוצָה שהכול יגווע ותישארי עם האַין, עם החורבות והקוצים.

 והיקום מתבונן בך ואינו יודע איך ללכת אלייך ולחבקך. גם בעיצבונך. אור פנייך נוסך זוהר על הכול סביבך. גם בעצב יש בך אור רב.

 את הולכת מן המיטה לארון, פותחת דלתות וסוגרת מגירות. גם שם אין תשובה לך.

 את צועדת וסופרת מרצפות, אולי תגלי תוך כדי השיטוט את התשובה ותמצאי את אושרך.

 אני יודע שאת זועקת. שאת מחפשת מרפא. אולי את מחפשת נס.

 אני שומע זעקתך, יודע שלא אוכל לשנות סדרי עולם ולחולל נס.

 אך גם אינני יכול לעזבך לנפשך.

 אני קָרֵב אלייך, ומושיט לך יד...

 ידי בידֵךְ.

 ואת קמה.

 שלך

...

לךָ,

 מכתב אחר הבכי. אני יכולה לומר שהבוקר עלה. אתמול כשקראתי במכתבך דָמעתי. איני יכולה לזכור מה בדיוק קרה. משפט אחד או כמה משפטים אמרו במילים את כל מה שיכולתָ לומר ואמרת, זה מה שיש. אין לָךְ ברירה. אַת חייבת להישאר.

 ואני חשבתי לא אוכל לכתוב אליך. מה כבר אוכל לכתוב אליך. מה כבר אני יכולה לעשות.

 אתמול בלילה חלמתי על תיקון חצות. ראיתי את קבוצת המתפללים ליד קבר דויד. עברנו ביניהם. אחת לפנות בוקר. טיילנו בין מבנים באפלת הלילה. וראיתי תמונות מסתוריות שעלו לפתע מן הזיכרון. טיילנו יחד כל הלילה, עד לכותל המערבי הגענו. תוכל לשרטט את הדרך על מפה הנמצאת בראשך כי אתה מיטיב להכיר את סמטאות העיר.

 פעם חשבתי לעבור לגור בירושלים איתך. כן, זה היה מאוד אמיתי. רציתי כל כך להיות תושבת העיר. למצוא את הבית הזה, שאוכל לגור בו ונוכל להיות בקשר יומיומי. גם מצאנו את הבית הזה שבו תכין את ריבת רחל המשוררת. טיפלנו בנושאים. אף פעם לא הצלחתי לסיים משהו איתך יחד. שמת לב לזה? אף פעם לא הצלחנו להיות כל הזמן יחד. לא הצלחנו להקים פרויקט משותף. לא הצלחתי ללדת לך ילד אמיתי. גם כשכתבתי ספר ושיתפתי אותך, בסופו של דבר גנזתי ומחקתי.

 הפעם אני מאמינה שנסיים יחד. כשנגיע לסיום, נוכל לומר שבנינו את השלם.

 שלך

...

קישור קבוע

אשָּה בִּשְנוֹת-הַצָּהֳרַיִם

מַכַּת-הַשֶּמֶש בְּקָדְקֳדָהּ

פְּלָגִים זוֹרֵם שֵכַר-דָּמָהּ

בְּכָל הַכִּוּוּנִים בְּבַת-אַהַת.‏

פָּנֶיהָ חֲצוּיוֹת

לְעֵבֶר בּוקֶר שֶׁהָיָה

וְאֶל עֶרֶב נוֹטֶה -

יָנוּסִית כָּזאת.‏

 

וְעוֹד רְגָעִים

שֶל הִשְתּוֹלְלוּת זַהֲרוּרִית

נְעורֶת נְגֹהוֹת נַעֲרִית.‏

מַשַּק שַׁפִּירִיּוֹת

רִפְרוּף שֶׁטֶּרֶם הָפַךְ פִּרְפּוּר.‏

וְעוֹד הַיּופִי וְהַיֵּש וְהָעוֹלָם

וְהַסִּכּוּי אוּלַי לְהִמָּלֵט

מִן הַפִּוּר -

 

אִשָּה בִּשְעַת-חֲצוֹת

כְּבָר בִּגְלִישָה

קִמְטֵי-עֲנָנִים בַּתְּכֶלֶת

צְדָעָיו ֹשֶל יוֹם מַאֲפִירִים

בִּשְֹעָרָהּ -

 

אַךְ עוֹד הַיְקוֹד והַתּוֹחֶלֶת

שֶׁטֶּרֶם הָפְכָה גַחֶלֶת.

 

אִשָּה אִשָּה לוֹחֲשָה

בִּשְׁעַת-הָאֶפֶס שֶׁלָּהּ

בְּקַו-הַמַּשְׁוֶה

מִתְבּוֹסֶסֶת בְּחַיֶּיהָ

וְכִידוֹנֵי-הַקְּטָבִים בִּלְבָבָהּ.‏

 

(רנה לי, משוררת, חוקרת ופרופסור לעברית. זהו שיר הפתיחה בספר "רשפים", 1980. נכלל בקובץ המקיף “והים אנה ילך?”, "כרמל", 2010)

קישור קבוע

לְכִי תִּדְפְּקִי

עַל חוֹמוֹת הַתּוהוּ

וְהַגֵּיהִנּוֹם

הָיָה כָּאן

וְאִישׁ עִם שֵׂעָר

לָבָן

הָיָה קוֹרֵא לִי

מְזַמֵּר שִׁיר עֶלְיוֹן

וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם

נִפְתָּחוֹת

וּמָטָר עַל הָאָרֶץ

וַאֲנִי הוֹלֶכֶת

בְּדֶרֶךְ לֹא דֶּרֶך

סוֹלֶלֶת

חֶרְמְשֵׁי אִישִׁי

וְהַיָּרֵחַ זוֹרֵחַ

 

וְכוֹכַב הַצָּפוֹן

מַצְבִּיעַ

עַל נְקֻדַּת הַנְחֹשֶׁת

וְהַבַּרְזֵל

וְאֵין אִישׁ

אוֹחֵז

צִפָּרְנֵי לִבִּי

רַק מַחֲמָדִים

וְטַעֲמֵי לָשׁוֹן

לִי

וְהָאַיִן

(בילי לרנר, משוררת)

קישור קבוע

יוגבלו ירושות טייקונים לעד 18 מיליון שקל. שאר כספם של הטייקונים שהגיע מן החברה, ישוב אליה לאחר לכתם. בבחינת: מן האזרחים באת, ואל האזרחים תשוב. ההצעה תבטל את היכולת של בני טייקונים להתבשם מעמלם של הוריהם, ותאלץ אותם להיות תחרותיים ויצירתיים בעצמם... (המשך המאמר כאן)

 

(יואב בלום, פובליציסט, חבר הליכוד, איש תיאטרון החדר)

קישור קבוע

אֲנִי פּוֹחֶדֶת

שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לִי 

זַר, אֲנִי פּוֹחֶדֶת.

שָׂחָה יָמִים אֲדֻמִּים תָּמִיד

עוֹנֶה בְּיָמִים שׁוֹחֲרֵי טֶרֶף.

גַּרְגֵּרי צִפֳּרִים מְפֻטָּמוֹת קוֹרְעוֹת

מָמִיתוֹת חַדְרֵי בֶּטֶן

לְבִיאָה אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ.

אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעוֹ.

יוֹנָה בְּסַן מַרְקוֹ

תִּקְפֹּץ לְחֵיקְךָ

עֲבוּרְךָ תִּרְקֹד

תִּסְפּוֹק כַּפַּיִם!

אַתָּה תִּפְרֹשׂ תָּעוּף

לְאֵי אָן

עַל גַּג קָתֶדְרָלָה אַתָּה

מְחַכֶּה לְגַרְגֵּר, מְנַקֵּר, הוֹמֶה 

מְגִיס כְּרוֹפֵא עַגְנוֹנִי 

מִנְיָן גַּרְגְּרִים פּוֹחֵחַ

שֶׁיַּקְבִּיל קַבֵּל עַם וְעֵדָה

אֶת שֶׁאֵין לְלַחְשֵׁש

אֲפִלּוּ בִּרְעָדָה

 

וְעַל מִשְׁכָּבִי בְּלֵילוֹת חִפַּשְׂתִּי

קישור קבוע

תקרא לי מיכל. שם משפחה? לא משנה. במקום ממנו אני באה, שם משפחה זה משהו שמושך אותך למטה. ואני רוצה לעוף למעלה, מעל לעננים.

תקרא לי מיכל. תקרע לי את הצורה.

 

(אבישי, מתיה, סופר, משורר, מאמן. מתוך ספר בכתובים שעומד לצאת לאור בקרוב)

קישור קבוע

שלום חברות וחברים,

קודם לכל: שמחתי לשמוע שהלברדור, מנחה העיוורים "זיפ", נמצא משוטט ליד קונדיטוריה, לאחר שאבד חמישה ימים. קונדיטוריה, אה? וואו. אני כל כך מבין אותו. ברוך שובך הביתה "זיפ"! מאחל לך שנים רבות של עבודת הנחיה מובחרת והרבה עוגות.

כידוע, אני לא צמחוני ממש אבל אוכל גם ירקות ופירות, עוגות, גלידה וכל דבר אכיל שתעלו בדעתכם. כמה מידידיי בני אנוש כבר העירו על כך הערות דאגניות. אין מקום לדאגה. בריאותי מצוינת. אבל השבוע נפלו עיניי על הקטע של אריק אלון. מיד ניכסתי אותו למדור שלי מטעמים מובנים. אולי גם אני אצמצם את תפריט הבשרים.

 

אריק אלון: ימים נוראים

אנחנו אנשי המחתרת, אחרוני בני האדם החופשיים עלי אדמות, מעבירים את המסר הזה אליכם, אתם שאולי יום אחד תמצאו את הקלטת הזו.

 

חייזרים תקפו את כדור הארץ לפני חמש מאות עשרים ושניים ימים. במהרה נתברר כי הם ניזונים מבשר אדם. הם פעלו בשיטתיות אכזרית. הם לכדו מיליוני בני אדם ואחר כך מיליארדים ובתוך מספר חודשים רוב בני האדם על כדור הארץ נשבו ורוכזו במחנות ריכוז, ממתינים למותם בכלובים. בכל כלוב צר אדם אחד. הגברים הולכים לשחיטה ומפיקים מהם בשר בתצורות שונות, בשר אותו צורכים החייזרים בתאווה מתועבת. הנשים עוברות הפריה מלאכותית בכוח ולאחר הלידה החייזרים מפרידים את התינוקות מהאמהות וממיינים אותם. חלק ילכו ישר לשחיטה כי החייזרים רואים בבשר התינוקות מעדן. חלק יגדלו במחנות הריכוז, ניזונים בחומרים כימיים שהחייזרים מכינים כדיי להכביר את כמות הבשר. נשים שאינן מסוגלות עוד להוליד נשלחות לשחיטה או לשריפה, תלוי באיכות הבשר שלהן. את חלב האימהות שהיה אמור להיניק את התינוק שואבים החייזרים בכוח ומשתמשים בו ליצירה של מטבלים מיוחדים אותם הם צורכים ביחד עם הבשר. אלו ימים נוראים. העולם השתנה. האדם הפך מוצר תעשייתי שאיבריו מעובדים במפעלים ונמכרים כמוצרי מזון והלבשה להמוני חייזרים.

 

למרבה הפלא, החייזרים הם יצורים לא גדולים או חזקים במיוחד, הם אינם נראים מאיימים, אך שולטים בטכנולוגיה מתקדמת. כל צבאות העולם הובסו על ידיי הצבא שלהם בפחות משבוע. כל הניסיונות לתקשר או להוציא מהחייזרים זיק של הומאניות כשלו. טקסי תפילה המוניים רק העלו את זעמם של החייזרים. נראה כי החייזרים מזכירים את בני האדם בהתנהגותם ולעיתים הם נצפו כשהם רבים וכועסים או אף שמחים וצוחקים. אך נראה שאינם דוברים אף אחת מהשפות המדוברות המוכרות והם לוקים באטימות מוסרית למשמע זעקות הסבל הצורמות של בני האדם נשחטים או אמהות המאבדות את תינוקותיהן.

הקלטת הזו מביאה את מילותיה האחרונות של האנושות החופשית, זהו עידן חדש לאדם, התנגשות של צורות חיים שונות שינתה את מקומנו בשרשרת המזון של היקום והביאה מציאות משעבדת ובלתי אפשרית. הקלטת היא עדות לכך שעד לפני זמן מה, החיים על פני כדור הארץ היו טובים יותר. אלו היו ימיה של האנושות והמוסר האנושי.

הם מתקרבים. היו שלום.

(אריק אלון)

 

שלכם באהבה
תיאודור

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר

 

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

 

ביצוע וירטואוזי!  (חיה בראל, קול ישראל)

אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל. הוא כריזמטי, הולך עד הסוף ומחויב למה שהוא עושה  (יוני איתיאל, קול ישראל, מבקר תיאטרון).

תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!  (יואב איתמר, שחקן, מנחה, מבקר תיאטרון)

הייתי מהופנט!  (אלי הוז, במאי-יוצר, יועץ ומנחה קבוצות)

יהלום של יצירה!  (שני לרר, שחקנית ומנחה).

חוויה מדהימה!  (איריס הרפז, שחקנית ומוסיקאית)

עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי!  (רן בן עזרא, שחקן ומנחה)

הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק!  (הילה גלסר, מחזאית ושחקנית)

מדהים! הייתי מהופנטת.  (רותם זיו, שחקנית ומנחה)

יצירה מלאה עוצמה!  (דורית אבנט שחקנית ומנחה)

"היטלר" בחדר, הופך את הבטן!  (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)

מבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין... זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה  (ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת).

אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך "מפחידה" בעולמנו  (שושנה ויג, סופרת ומשוררת).

משחק וירטואוזי בהצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה!  (יוסי זיו, מנחה ושחקן)

מושלם!  (ערן שיין, שחקן)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

 

במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.

 

המחזה מבוסס על דברים שכתב ואמר היטלר

ואלו עובדו יחד עם טקסטים מקוריים ליצירה מלאת הומור שחור, מצמררת וגרוטסקית.

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ו', 10.2.2012, 14:00

מוצ"ש, 11.2.2012, 20:30

מוצ"ש, 25.2.2012, 20:30

מוצ"ש, 3.3.2012, 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

(לקבלת התוכנייה)

--------------

 

העלמה והמוות

 

 

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

 

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שבהם המעונים נותרו בחיים.

באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה. את מעשיו הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.

 

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום ו', 3.2.2012, 14:00

יום א', 5.2.2011, 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 24.02.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

 

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי.

אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה  מתלתליה.

עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

מוצ"ש, 4.2.12 בשעה 20:30, תיאטרון החדר, הרב קוק 8, תל אביב,

03-5171818, 0525284234.

מוצ"ש, 18.2.12, בשעה 20:30. בתיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 תל-אביב,

057-7827000.


אנסמבל קוקייה: תחושת בטן

תיאטרון בתנועה, סוחף וססגוני. סיפורה של אישה היוצאת כנגד התפקידים החברתיים שהוטלו עליה כאישה. לידה, אמהות, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות, דימוי הגוף, שיפוץ הגוף ושאיפה לשלמות. בואו לגלות שלמות נשית אחרת ויחסים חדשים בין נשים. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.

בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. מחזה וכוריאוגרפיה: שרון שלומי.

משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תפאורה ותאורה: סיון יחזקאלי וענת בילו.

עיצוב תלבושות: לילך שדה ורותם בצלאל. עריכת סאונד: איתן בהר. מנהל הפקה: איתמר נצר. ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין – תיאטרון החדר.

יום ד', 15.2.12, בשעה 20:30, תיאטרון יפו - הערבי עברי, מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה, להזמנות: 03-5185540, 0545-335135.





















 

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.

מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"

יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.

תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

8.2.12, בשעה 20:30.   9.2.12 בשעה 20:30.

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704


ערב מאיר

לזכרו של אהובנו מאיר אלוני, יוצר, שחקן, רקדן, כוריאוגרף, מורה... ואדם נפלא!

שהלך מאתנו, כך לפתע, לפני שנתיים, והוא בן 57 בלבד!

בתכנית:

מירי אלוני שרה ומארחת אמנים וחברים

קטעי וידיאו ותמונות מחייו ויצירתו של מאיר אלוני, במה פתוחה, כיבוד קל.

כל הרוצה לקחת חלק בתכנית, נא להתקשר למירי אלוני: 054-680-5548

יום א’, 12.2.12, בשעה 20:00, בבית-תמי בגינת שיינקין, רחוב שיינקין, תל-אביב

(200 מטר מפינת אלנבי/שיינקין)

נוכחותכם תכבד את האירוע

בריאות ושמחה ממירי/אלונה אלוני

054-680-5548

077-4244469, alonimiri@gmail.com


ענתיקות ברחוב

בכל יום שישי, בשעה 13:30.
בכל שבוע במקום אחר בתל-אביב.
מופע ברחוב, למי שמוחו עדיין צלול.
השבוע המיקום הוא: שדרות בן גוריון פינת דיזינגוף.

בימוי: רינת מוסקונה. לפרטים: 050-795-4582.

 


פברואר במרכז לתיאטרון של עכו

אום מוחמד

יצירה חדשה מאת ובביצוע סמדר יערון. פרק ראשון מתוך הטרילוגיה "עכו אהובתי". העבודה מתרחשת בבית השחקנית בעכו העתיקה.

2.2 | יום ה' | 21:00

16.2 | יום ה' | 21:00

כתמים

מאת ובבימוי נדב פרידמן מתוך פסטיבל עכו האחרון. יצירה ביוגרפית – פנטסטית על זוגיות והלם קרב.

4.2 | מוצ"ש | 21:00

מות הדרוויש

יצירתה של סמדר יערון. תיאטרון מחול אימהי - מיליטנטי לשני רקדנים וצעצועי מלחמה

9.2 | יום ה' | 21:00

יום עכו - 23.2, יום ה'

יום מיוחד ומרוכז של יצירת תיאטרון ומחול חדשות של המרכז לתיאטרון של עכו והחממה למחול. הזדמנות ייחודית להתעדכן בשפת היצירה של המרכז לתיאטרון של עכו.

בתכנית:

אום מוחמד - 15:00

מות הדרוויש - 17:00

ברוך - 18:30

סדנא: ריקודים מקודשים עם ג'יוואן סנדר

במרכז לתיאטרון של עכו

2-3 במרץ | שישי - שבת | לפרטים ולהרשמה: 052-4862125             

חוני המעגל: "אחריי המבול"

סרטו של עוזי יהב. הקרנת טרום בכורה חגיגית בסנימטק ת"א

20.2 בשעה 22:00

המרכז לתיאטרון של עכו, 04-9914222. www.acco-tc.com    acco.tc@gmail.com

ויצמן 1, העיר העתיקה - עכו

יובל מסקין מעשן ומדבר - המופע המלא*

מופע יחיד לשני משתתפים ואורח.

"בימוי": רועי נווה. "משחק": יובל מסקין.

"אחד ממופעי התיאטרון המבדרים ביותר שניתן להעלות על הדעת... סיטואציות מוטרפות ...קרקס תיאטרלי אמיתי" (צבי גורן, הבמה).

אוסף של עשרות סיטואציות ורגעים שמעט מאוד שחקנים או בימאים, היו מציגים אותם יחד כמופע על הבמה. מאגר זה, מאפשר בעצם קרקע למופע שלא תוכנן מראש אף פעם. החומרים הללו הינם אופציות שניתן להשתמש בהם בעת הצורך. ביצירה זו אין עלילה ותהליך, אין מצב וקונפליקטים, אין דמות ויחסים, אין טקסט קבוע, אין רצון ומעצור, אבל יש לנו כוונה לנסות לעניין את הקהל, תוך שימוש בטבע האנושי והשעמום היומיומי.

חלקים מהמופע הוצגו לראשונה בפסטיבל ניסוי 7 - ביכורי העיתים ובפסטיבל א-ז'אנר 8 תיאטרון תמונע.

7,14/2 - ת"א תמונע "האנגר" - 20:00 - 03-5611211, קוד הנחה 109 

8/3 - עכו - 21:00 - 04-9914222  

 

Fade

שני שחקנים אנונימיים, בני 30, מחליטים לערוך לעצמם ערב מחווה והצדעה חגיגי, שלאחריו הם יעזבו את הבמה לתמיד תוך סגירת חשבון עם עולם התרבות והבידור של מדינת ישראל. זוכת פרס השחקנים הטובים ביותר (פסטיבל עכו)

לפרטים נוספים: (כאן)

23-24/2 - ת"א תמונע - חמישי 20:00 - שישי 21:00 - 03-5611211 קוד הנחה לתמונע: 600

29/2 - מגדל העמק  - 20:30 - 04-6441747

1/3 - אריאל  - 20:30 - 052-2646938

31/5 - עכו - 21:00 - 04-9914222

 

אלי הוז - סיפור על הדרך

לכם ולחבריכם - מתאם זמנים עם מי שמעוניין (חברות, חוגים חברתיים וכד'). אשמח לבוא ולהעביר שעה-שעתיים בסיפורים ושיחה סביבם, (-: סמטת מזל אריה 18, יפו העתיקה.

טל': 050-560-6670. דוא"ל.

ימים יפים ולילות טובים ואהבה חמה - אלי.

http://www.youtube.com/watch?v=Drwlkx85Wmg

 

יעל נביא: ייעוץ אומנותי והנחייה בכתיבה

מחזה, תסריט, רומן, סיפור קצר. יש לך רעיון לספר? חומרים אישיים המחפשים במה? רוצה ללמוד איך לערוך ולעבד טקסט לתסריט או מחזה?

מחזאית, עורכת דרמטורגית, בימאית ותסריטאית, מעבירה פגישות ליווי מקצועי ושיעורים פרטניים בכתיבת טקסט. הנחיית תהליכי הכתיבה בימוי ועמידה מול קהל משלב הרעיון עד ליצירה המוגמרת.

לפרטים נוספים ולקביעת פגישה: 052-223-1555

חומרים ניתן לשלוח למייל: pisi@netvision.net.il

 

מחשבים - תיקון

שחר נגר: 050-764-8002

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

מי אמר את זה?!

מונטי פייטון נאצים, הדרת נשים, אנסטסיה מיכאלי

קבלו אזהרה: זו סאטירה נאצית עם נאצים בלי נעצים אבל עם כתוביות: אין בכוונת הסרטון להיות בגדר דבר מלבד סאטירה ואין לייחס לנאמר בו משמעויות אחרות וכו'. - ערן ורד





















-------------- -------------- --------------

קבלן ההצלחות

(27.12.2011, הארץ, מיכאל הנדלזלץ)

"...אם לנסח זאת בבוטות, בעבור התיאטרון הציבורי הבמאי הוא קבלן משנה, שמקבל לביצוע פרויקט מסוים. לעתים רחוקות יזכה הקבלן - כלומר הבמאי - להפיק את המחזה שהוא משתוקק באמת לביים: בדרך כלל התיאטרון ישלח לו טקסט שבכוונתו להעלות, כהצעת עבודה. במציאות הקיימת, אם במאי תיאטרון בישראל רוצה גם ליצור, גם להשתלב במיינסטרים וגם להתפרנס, היכולת שלו להגיד "לא" או להעמיד תנאים היא מוגבלת. לרוב מרווח הליהוק שלו מוגבל וכך גם התקציב לעיצוב, הכפוף לאפשרויות ניוד הצגה וכו'.

כל זה רק עד לעליית ההצגה לבמה. מאבק נוסף מחכה לבמאי אחרי שהיא נכנסת לרפרטואר: אין לו כמעט שליטה על מספר הפעמים שההצגה רצה בחודש; לפעמים הוא מגלה שנעשו שינויים בתפאורה או בתאורה כשההצגה יוצאת לאולמות חוץ, מבלי שהדבר נודע לו בזמן. לפעמים נכפה עליו להכניס שינויים בליהוק זמן קצר אחרי הבכורה. התיאטרון רואה בו שכיר, לא יוצר.

במציאות מוטת השיווק של התיאטרון הישראלי, מצפים מבמאי הנשכר לביים הפקה בתיאטרון הציבורי להיות "קבלן הצלחות". היכולת להתנסות, המוגבלת בתיאטרון הציבורי בכלל, מוגבלת במיוחד לבמאים השכירים. הצלחה לא מוחלטת, או כישלון חס וחלילה, יכולה לקבור קריירת בימוי או לעכב אותה. מטבע הדברים תיאטרונים ציבוריים, שהם מכונות הפקה, נוטים להעסיק במאים שהוכיחו כי ביכולתם להביא הפקה לפרמיירה, ולהביא קהל לאולם. המהססים, המתחבטים, המנסים, המעזים, וגם אלה שייתכן שהם בסך הכול מעמידי פנים - שיילכו לפרינג'...

...אנחנו מגיעים לתנאי השכר. זה שנים לא מעטות החוזה הסטנדרטי לבימוי בתיאטרון הציבורי כרוך בתשלום של כ-45 אלף שקלים, בעבור בימוי באולם גדול, ופחות באולם קטן. מעבר להצגה ה-50, הבמאי מקבל אחוז מסוים (קטן) מהכנסות הקופה. לא אתפלא אם האיגוד החדש יבקש לבטל את ההבחנה בין אולם גדול לקטן, מכיוון שמבחינת הבמאי, אין הבדל בכמות ההשקעה שלו בהצגה באולם גדול ובאולם קטן. אבל הדבר החשוב לענייננו הוא שהסכום שהזכרתי, שנראה במבט ראשון מכובד, הוא בעצם לא כל כך: זהו שכר על ארבעה-חמישה חודשי עבודה טוטאלית, שממנו יורדים אחוזים לסוכן ולמס הכנסה. לבמאי עובד שכבר נקלט במיינסטרים יש סיכוי לעבודת בימוי אחת (אם הוא בר מזל, עד שלוש, ליוצאי דופן שיודעים להתנהל ומשחק להם קלף משוגע) בשנה. עשו בעצמכם את החשבון. אגב, מנהלים אמנותיים של תיאטרונים בדרך כלל לא מקבלים שכר בימוי בעבור עבודה בתיאטרונים שהם מנהלים..."

לכתבה המלאה: http://www.haaretz.co.il/gallery/theater/1.1601870

-------------- -------------- --------------

עצומה בינלאומית - א.ק.ט.א.

אמנת הסחר הבינלאומי א.ק.ט.א. עלולה לאפשר לתאגידים לפקח על האינטרנט. אירופה שוקלת ברגעים אלו אם לאשרר את א.ק.ט.א. ללא אישור זה, המתקפה העולמית הזו על החירות המקוונת תקרוס. אנחנו יודעים שחלק מחברי הפרלמנט שהביעו התנגדות לאמנה בעבר מתנדנדים עכשיו - בואו ניתן להם את הדחיפה שהם צריכים כדי לדחות את האמנה. חתמו על העצומה - אנחנו נדאג להגיש אותה באירוע ציבורי מרהיב בבריסל כשנגיע לחצי מיליון חתימות:
http://www.avaaz.org/he/eu_save_the_internet/?vl
זו שערורייה של ממש - ממשלות של 4/5 מאוכלוסיית העולם הודרו מהדיונים על הסכם הסחר נגד הפרת זכויות יוצרים (א.ק.ט.א בזמן שמנגנונים בירוקרטים שלא נבחרו על-ידי הציבור עבדו בתיאום עם לוביסטים של תאגידים כדי לנסח כללים חדשים ומנגנון אכיפה בעל עוצמה מפחידה. בשלב ראשון הסכם א.ק.ט.א יופעל בארצות הברית, מדינות האיחוד האירופי ו-9 מדינות נוספות ובשלב שני יורחב לכל מדינות העולם. אבל אם נגרום לאיחוד האירופי להתנגד להסכם עכשיו, הוא יאבד את המומנטום ואפילו ייגנז לתמיד.

התקנות הנוקשות והמחמירות עלולות להביא לכך שאזרחים מכל רחבי העולם יענשו על פעולות פשוטות כמו שיתוף מאמר מהעיתון או העלאת סרטון של מסיבה פרטית שהושמעה בה מוזיקה שכפופה לזכויות יוצרים. כאמנה מסחרית, א.ק.ט.א תוכל גם לאסור על תרופות גנריות מצילות חיים ולפגוע בגישה של חקלאים מקומיים לזרעים שהם זקוקים להם והמדהים מכל, לועדת א.ק.ט.א ניתנה הרשאה בלתי מוגבלת לשנות את התקנות ומנגנוני הענישה שהיא עצמה קבעה, ללא שום פיקוח דמוקרטי.

-------------- -------------- --------------

עידן הנאורות הקרקלית

(קרקל: גדוד צה"ל הפרוס לאורך הגבול עם מצרים)

-"קר שם על גבול מצרים", אמרה הקרקלית חסרת הפנים. "את יודעת, אנחנו יורים שם".

- "מה, על מי אתם יורים?"

- "על פליטים", צחקקה לה. "הם לא עוצרים שצועקים להם 'ווקף'! מסכנים, חחחחח".

- "יו, איזה מסכנים הם",

- "כן, הם מסכנים",

"אנחנו לא יורים עליהם סתם. המצרים יורים עליהם סתם, כי הם מצרים, את יודעת… רק חיות לוקחים לשמור על הגבול שם: אנסים, רוצחים, פסיכופטים, אז הם יורים מתי שבא להם".

"אני לא מבינה את הפליטים האלה, הם עם חולצות קצרות ולא קר להם. אנחנו לבושים ממש ועדיין קופאים. טוב, כנראה והם רגילים לזה" (צחקוק, צחקוק).

 

כמה ימים לאחר מכן רכנתי מעל "ידיעות" בקיוסק ואחת התמונות המתנוססות בעמוד הראשי הייתה תמונה של שלוש בנות שסיימו מסלול קרבי בגדוד קרקל. תהיתי אם אחת מהדמויות המציצות עליי מן העיתון היא אותה פאנטומית שרק למילותיה האזנתי ואת פניה לא ראיתי. באותו הרגע שאלתי את עצמי האם פניה כה חשובות? האם צורת עיניה, שפתיה, אפה על ייחודיותם, כה משמעותיים? האם הדברים שיצאו מפיה, שלה הם? האם הם לא פרי חינוך קפדני, שטיפת מוח לתפארת, אותם עברה מזה 19 שנים? האם זה בכלל משנה מה שמה? על גופה היא מקיימת את שהחליטו לה. גופה הוא הכלי המתווך בין בעלי הכוח לבין חסרי הכוח. היא השופר של השלטון ומוציאת חוקיו אל הפועל. היא כלי שרת שבתורו אוחז בנשק ויורה ללא הבחנה, ללא מחשבה, לפי פקודות, לפי נהלים קרים ומנוכרים על אנשים בשר ודם חם.

 

באותו הערב במונית השירות ישבו שתי בנות ששירתו את האינטרסים של אדוני הארץ ודיבורן השתלט על חלל המונית. באחת, אנחנו הנוסעים האחרים הפכנו להיות שקופים בעיניהן והן מחקו את מגוון החיים ואת אנושיות הנוסעים באמצעות האלימות הסימבולית של תוכן שיחתן. היה נדמה לי כי שוב ההגמוניה נחלה הצלחה קטנה בכינונה את המרחב הנייד הזה של המונית בדמותה ובצלמה.

 

מאז אותו המקרה עברו שנה או שנתיים והפליטים המשיכו להגיע אל תוך ישראל מתוך תקווה להציל את חייהם, אך עדיין אין מדיניות מוסדרת מטעם הרשויות. ישנם ארגונים המנסים להיאבק על זכותם של הפליטים לחיות ולהתקיים בכבוד. תוך כדי עבודת הקודש הזו שעושים ארגונים ופעילי שטח, עדיין קופאים להם למוות פליטים ללא קורת גג. בעקבות אירועי הימים האחרונים בהם חוזרים ונשנים הדיווחים על התדרדרות בריאותית של הפליטים בעקבות הקור החורפי הקשה, קורמת לה עור וגידים התארגנות של תרומות בכל אזור המרכז, כגון: ביגוד חם, שמיכות ומזון.

 

אני רוצה לסיים פוסט זה בקריאה לפעולה: אנא, כל מי שיכול לתרום, גם אם אינו גר בתל-אביב, שייצור קשר עם יגאל בכתובת המייל הבאה: tlvcentral@gmail.com . הוא יוכל לתת לכם מידע לגבי נקודות איסוף של תרומות בת"א ובערים אחרות באזור המרכז כמו ראשל"צ, פרדס חנה, פתח תקווה וכדומה. כל עזרה תתקבל בברכה.

(הערב ההוא במונית השירות - שרית טופז)

-------------- -------------- --------------

שוטף פלוס

עם איתי יטוב (בוגר תיאטרון החדר)

בלוג סטירי בוידיאו, מתעדכן אחת לשבוע (כאן)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------

גרפיטי

"סרט ישראלי, עד שאתה מוצא חנייה, הוא יורד".

(שלמה בר-אבא)

--------------

ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר.

(היטלר במחזה "היטלר")

--------------

ניתן לך הזדמנות להתבטא, דוקטור.

אתה יכול להיות שקט. פשוט לא הייתי רוצה

להוריד את ה...מחסום, מהפה שלך,

כך קוראים לזה, לא?

(פאולינה במחזה "העלמה והמוות")

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il