הצטרפו לאיגרת השבועית

מתן הביטוי לרגשות שלנו באמצעות היצירה, היא הדרך אל המצב הטבעי הנשאף של האדם, שהוא השמחה והאושר.


לעיתים נדמה שכביכול העולם כולו סובב על ביקורת הזולת. לכאורה, את הטוב אנו מקבלים כמובן מאליו ולא מתייחסים אליו כראוי לציון, ואילו את הרע אנו מציינים בגאווה. אין הכוונה כאן לביקורת חברתית שהיא כשלעצמה חיונית בכל מקרה, אלא ליחסי אנוש שבין אדם לזולתו. יש בינינו החוששים שאם יאמרו מחמאה לזולתם, זולת זה עלול לחשוב לעצמו: "אם אני כל כך טוב ויפה כפי שהוא אומר, אז מיד אני מעלה את המחיר שלי או מציב דרישה שלא יוכל לסרב לה", וכיוצ"ב, ואז אותו מחמיא מזדמן רואה עצמו יוצא נפסד, מוכה וחבול רחמנא ליצלן.

ויש כאלה שאמירת מחמאה היא בשבילם חוויה טראומטית. הם מגמגמים אותה, מסמיקים, רועדים, דברים נופלים להם מהידיים ואז הם מסיימים את המחמאה במבוכה, עד שמתעשתים ובאנחת רווחה פולטים דבר ביקורת ונרגעים.

חנוך לוין ז"ל, יירשם בתולדות התיאטרון כמי שתיעד את החוויה הישראלית כמעגל-רשע של משפילים ומושפלים. התיעוד הגרוטסקי הזה אולי הוא מרמז על פגם תודעתי כלשהו, שערש קיומו בטראומה היסטורית עתיקה, ומאז הוא מלווה אותנו להרע.

מחמאה מלמדת על האומר אותה, כך גם דבר ביקורת. מכירים את המקרה הקלאסי: מישהו נדרש להגיב על יצירה של אמן, אין לו דבר לומר, אבל יש לו משפט מפתח שגור: "מה שהיה חסר לי...".

ביקורת מעוררת התנגדות, ויכוח עקר, והיא מזמנת ביקורת נגדית. מחמאה מרחיבה דעתו של אדם ויוצרת מרחב נוח לדיאלוג. הפולט דברי ביקורת רואה את עצמו בלבד. המחמיא רואה גם את זולתו.

צריך ללמד עצמנו להחמיא לזולתנו מבלי להוסיף למחמאה דבר ביקורת. הלימוד הזה בונה אישיות בטוחה בעצמה, נוחה לעצמה ולזולתה.

בעיני רוחי אני שומע עתה תגובות חסרות נחת ודברי תוכחה של קוראים אחדים המבקשים ללמד אותי את הכרחיותה של הביקורת, או בלשונם, "הביקורת הבונה". כן, מוכרים לי טיעונים רבים כאלה. תנוח דעתם, יש תשובה טובה לכל טיעון כזה, אבל האם הם באמת סותרים את הנאמר כאן? ואפשר בפשטות:

אם יש לך מחמאה לזולתך – אמור לו אותה עכשיו.
אם אין לך מחמאה, חפש אחת ואמור אותה עכשיו.

לאיגרת השבועית של 2012 . 2 . 2