הצטרפו לאיגרת השבועית

אתה מדבר על העולם, ואני מהרהר לעצמי: מעניין מאד. אתה מדבר על עצמך, ואני מתרגש: עכשיו אני מבין אותך.


כמה מוכרות הן השורות בשירו של טשרניחובסקי. אך מה לשחוק הלעג על חלומות המשורר ולאמנות המשחק? הפועל "שחק", משמעויות רבות לו בלשוננו. קודמת לכל פעולת השחיקה עד אבק של חומרים קשיחים למיניהם. בעקבות השחיקה הם מאבדים את קשיחותם ומתרככים. הם מאבדים את שריונם הנוקשה שכבה אחר שכבה.

 

גם אנו, בני האדם, עלולים להישחק בעבודה קשה וממושכת. ברוטינה חסרת מעוף. אז אנו מאבדים ריכוז, ומפתחים חוסר עניין בעבודה. רוחנו נכאה ושמחת החיים ניטלת מאיתנו. השחק או השחקים הינם גם השמים הפרושים מעלינו על כל גרמיהם ומשקעיהם והמשמעויות הרליגיוזיות שלהם.

 

מקור השם הזה הוא בעננים הנישאים המזכירים את ענני האבק שעל פני האדמה. העננים שטים בחופשיות ובמנותק מאוקיינוס השמים הכחולים, משוחררים מכל קשר הן עם האדמה והן עם השמים. חומר האבק, של סלעים מתכות וגרגרים כלל אינו דומה למקור ממנו נשחק. הוא קל ונישא ברוח. הקמח שם לשחוק את גרגרי החיטה. האבק הפורח, שם ללעג את הסלע והצוק, מקורותיו. רוח, מים, חומרים כה רכים שוחקים אבן, מתכת, צוקי חוף שמים אותם לשחוק.

 

לא ייפלא איפה, שתוספת אות אחת לפועל "שחק" מביאה לפנינו את השחק-ן. נקל לראות את הפונקציה הנרמזת כאן. אנו - אמני המשחק - שוחקים משהו לא רק במובן השחוק העלז, אלא במובן השאול מן המסגרייה. אנו עובדים מול קהל ואדם ושוחקים בהם משהו. משהו מהדעות הקדומות. משהו מערלת הלב. משהו מן האמונות המוצקות. השריון, חומות הביצורים, ההבדלות וההיבדלות. שוחקים את הכלובים וקירות ההפרדה למיניהן. שוחקים את כל המסכות והמחלצות, מסירים תבלולים כדי שהאור יחדור אל העין והיא תראה את העולם כפי שהוא באמת.

 

בעקביות חסרת מעצורים שוחקים את ההפרדה המלומדת בין חלום למציאות. המציאות ניתנת לעיצוב על פי חלומותינו וחלומות שואבים את חומריהם מן המציאות.

המשחק פועל כנגד הצופה – שכן הוא ניצב למולו - ובעצם – בעדו.

אל מעמקיו הוא שולח אור ואויר

מחדש בו את כוחות החיים – אמונה, אהבה, תקווה.  

אור ואויר, עד כמה קרובות המילים הללו בעברית.

 

שנים רבות לפני שנתנו המדענים את דעתם לשאלה אם האור הוא תנועה גלית - או תנועה קווית של חלקיקים - העברית קבעה את שתי האפשרויות האלה בד בבד. סתירה, קונפליקט - לחם חוק הם למשחק.

 

קונפליקט אינו רק מונח דרמטי, המוטבע עמוק בתוך מערכות היחסים שבין הדמויות בדרמה.

אכן כך אך לא רק. קונפליקט קיים גם בין האמנות לבין החברה בתוכה היא פועלת. מכיוון  שלאמנות אופי חתרני, היא אינה מכירה בגבולות. בשל כך היא מערבת, את הקודש בחול. הקודש נעשה נגיש ומובן והחולין זוכים בקדושה, בשל ההתבוננות העמוקה בהם.  אין תמונה התומכת במחשבה זו מתמונת דויד המלך ואנשיו המחוללים במחול משחקים לפני ארון הקודש העושה דרכו לעיר דויד.

 

שמחה, צחוק, ריקוד ושירה עליצות - אפשר לומר דיוניסית - מלווה את ארון הברית - קודש הקודשים - מבית-אל לירושלים. קדושה פורצת אל החולין וחול בוקע את הקודש. זו גם הסיבה ש"המהוגנים" ייחסו לשחקנים ובעיקר לשחקניות את מידת הפריצות. קל יותר להתגונן מפני העוצמה של האמנות, ע"י תקיפת המוסריות של האמנים. אין לקחת אותם ברצינות, הם בסך הכול בדרנים בוהמיינים.

חיציו של שוטה המלך מצופים תמיד צחוק של היתולים. הוא ממלא היטב את משבצת הליצן הבדחן. שחוק הוא גם צחוק ושמחה, גם עיסוק באהבהבים, וגם השעה משחקת למי שעלה בידו והצליח. גם הספורטאים, גם המנגנים - גם הם משחקים.

 

נראה שקיים משהו משותף לכל אלה – השחיקה, השחוק, המשחקים למיניהם, הנגינה, העליצות - לכולם מקור אחד: פריקת עולו של ההכרח הקשיח. עולו של גזר דין אחיד לכל. דטרמיניזם דומיננטי. המשחק חותר תחתם. הוא מפרק לגורמים, כמו ילד המנסה להבין את מנגנון הצעצוע, את החוקים הפנימיים הנגזרים עלינו בגינם של אופי גורל וגזרת הממלכה.

כן, ואפילו המקרה.

 

לברוא אדם בצלם אדם – בזה עוסקים השחקנים – זוהי בריאה כמו אלוהית.

מילת המפתח "כמו" שוב מופיעה. היא באה לקבוע: "שלא תהיה טעות, כאן משחקים. רק משחקים. אל נא תהיו מקובעים. היו נכונים לקבל את השחיקה. הרוח הטובה תיכנס ותרבה את חירותכם. שהיא מתת אלוה האמיתית".

 

מול העצמה הקשיחה של חיי היום יום. שלטון העריצות של חיי המציאות – בא שחק המשחק. אנחנו מסוגלים לשנות. להשתנות. חופש הבחירה בידינו. אנחנו בני חורין.

השחקנים מלמדים אותנו זאת.

חיים ללא משחק – הינם חיי עבדות.

חיים עם משחק – הינם חיי חרות.

 

(אילן תורן, במאי ושחקן)

לאיגרת השבועית של 2012 . 2 . 9