ומיהו התינוקון הזה שבמתניה? זהו אדולפיק הקטן, בנה של משפחת היטלר! אולי יהיה דוקטור למשפטים כשיגדל? או טנור באופרה של וינה? של מי היד הקטנטנה הזאת, של מי האוזן, העין, האף הזעירים? של מי הבטן הקטנטנה המלאה חלב, עדין לא ידוע: של דפס, רופא, סוחר, כומר? לאן יגיעו הרגלים הקטנטנות, המצחיקות הללו, לאן? לגנון, לבית הספר, למשרד, לחתונה אולי עם בתו של ראש העיר?
עולל, מלאכון, פתיתון, קרן אור, כשבא לעולם אשתקד, לא חסרו אותות בשמים ובארץ: שמש אביבית, צמחי גרניום בחלונות, בחצר מוזיקה של תיבת נגינה, ניבוי מוצלח בעטיפת ניר ורודה, ממש לפני הלידה חלומה הנבואי של האם: לראות בחלום יונה – בשורה משמחת, ללכוד אותה – יגיע אורח מיוחל זה מכבר. טוק טוק, מי שם, זה ליבו של אדולפיק פועם.
מוצץ, חיתול, סינרון, רעשן, הבחורון בריא, תודה לאל, דומה להוריו, לחתלתול שבסל, לילדים מכל האלבומים המשפחתיים האחרים. נו, הרי לא נתחיל לבכות עכשיו, אדון צלם יעשה קליק מתחת לשרוול השחור.
פוטו – קלינגר, גרבנשטרסה בראונאו, ובראונאו היא עירה קטנה אך מכובדת, חברות סולידיות, שכנים טובים וישרים, ניחוח עוגת שמרים וסבון אפרורי. יבבת הכלבים ופעמי הגורל אינם נשמעים. המורה להיסטוריה מרופף את צווארונו ומפהק מעל למחברות.
כזכור, בשבוע שעבר געשה התקשורת העולמית בעקבות תשדיר פרסומת של "הוט" לסדרה "עספור": שחקני הסדרה מוסווים כנשים חודרים לאיראן. אחד מהם לוחץ על כפתור אפליקציה בטבלט של סמסונג וכור גרעיני איראני עולה לשמים בלהבה גדולה. איראן תבעה את עלבונה. סמסונג התנצלה. ישראלים חגגו. על מה בעצם החגיגה?
מקבץ של אמונות תפלות נובע מתוך התשדיר: נוף מדברי. האוכלוסייה הסובבת את גיבורי המוסד נראית כאילו הגיחה מימי הביניים. מזכיר תשדירים דומים של ההסברה הישראלית, על אמונות תפלות של גויים אודות ישראל. ברדיו הישראלי (רשת ב', 4.2.2012, 17:00), התקיימה שיחה תרבותית בין המגישה לבין מומחה לתקשורת עטור תארים אקדמיים. המומחה העיד ברצינות תהומית על ההבדל במנטאליות שבין ישראל לאיראן. ישראל, ע"פ המומחה היא מדינה פתוחה ואפשר לצחוק בה על הכול. איראן מדינה מפגרת שאסור לצחוק בה על שום דבר קדוש, כולל גרעין. האומנם? מעניין איך היו ישראלים מגיבים אילו חברת כבלים כלשהי באיראן הייתה משדרת פרסומת על ישראל כמדינה חשוכה. איך היינו מבעבעים אז.
ראוי לסכם בטיעון בסיסי. ברטולט ברכט אמר פעם: "התפקיד שלי כיוצר הוא להצביע על העוולות של העם שלי. על עוולות של עם אחר יצביעו אחרים". באותו האופן אפשר לומר: לצחוק על עצמנו זו ביקורת חברתית. לצחוק על זולתנו זה פשיזם.
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
17. יתרו: שמות י"ח - כ'
"וישמע יתרו כהן מדין, חותן משה, את כל-אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו, כי-הוציא יהוה את-ישראל ממצרים"(יתרו, שמות י"ח 1).
הדרמה של מתן תורה במעמד הר סיני היא תבנית-אב אוניברסאלית לדרמה של התהוות יצירה ככלל. להלן בשמונה פרקים:
1. הסיפור נפתח בתצוגה מרהיבה של פעלולים דרמתיים: "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל-העם אשר במחנה" (שם, י"ט, 16).
"והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו יהוה באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל-ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" (שם, י"ט, 18-19).
2. אלוהים מוסר למשה את עשרת הדיברות ואת "ספר הברית" (שם, כ'-כ"ג 33). תקציר של מערכת חוקים להסדרת אורח-חיים.
3. משה מאשר את קבלת "ספר הברית" בטקס סמלי של הקרבת קורבנות, הכולל התזת דם על העם. "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר-דיבר יהוה נעשה ונשמע" (שם כ"ד 7). אחר כך עולים משה, אהרן, נדב ואביהוא, ושבעים מזקני ישראל אל ההר ורואים את האל מרחוק: "ויראו את אלוהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר" (שם, כ"ד 10).
4. משה שב ועולה אל ההר לארבעים יום וארבעים לילה. אלוהים נותן למשה הוראות מפורטות לבניית המשכן, הציוד לכוהנים וטקס קידוש הכוהנים.
5. בעוד משה על ההר, חוזר העם לעסוק בפולחנים קדומים. הפולחן המרכזי: מעשה העגל. "ויאמר אליהם אהרן, פרקו נזמי זהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי" (שמות ל"ב 2).
6. משה יורד מן ההר, מגלה את פולחן העגל ושובר את לוחות הברית. הוא מצווה על בני לוי ליזום מלחמת אחים, שבה נהרגים שלושת אלפים איש, ולאחריה פורצת מגפה בעם.
בפרק ל"ב רשומות שלוש גרסאות סותרות לתגובתו של משה על פרשת העגל.
על פי הגרסה הראשונה, אלוהים מודיע למשה על חטא העגל ומבקש לכלות את זעמו בעם (שם, ל"ב, 7-11). משה מרגיע את אלוהים.
בגרסה השנייה משה שובר את הלוחות, שורף את העגל, טוחן אותו עד דק, מפזר את האפר על פני המים ומשקה במים אלו את בני ישראל (שם, ל"ב, 14-20).
בגרסה השלישית, משה מדבר אל העם ואומר להם שחטאו חטא גדול, אבל הוא יבקש מהאל שיסלח להם (שם, ל"ב, 30-33). בשיחה עם האל מבקש משה ששמו ימחק מספר התורה, בין אם האל יסלח לעם ובין אם לא יסלח להם. האל מבטיח שבאחד הימים הוא ינקום בעם.
פרויד במאמרו משנת 1914, "משה של מיכאלאנג'לו", דן בפרשנויות הסותרות על הפסל המפורסם המוצב בכנסיית סאן פייטרו אִין וִינקוֹלי ברומא. מקובל לראות בפסל את דמותו של הנביא הזועם המביט בעמו, רואה אותם משתחווים לעגל, בקושי מבליג על סערת הרוח המשתוללת בו, ובעוד רגע הוא יתפרץ וישבור את לוחות הברית. לעומת פירוש זה מציע פרויד לראות בפסל את דמותו של משה, שגופו השרירי מאופק ונשלט בידי כוח רצון כביר הכובש את היצר ההרסני לשבור ולהרוס. על פי פירוש זה משה לא ישבור את לוחות הברית, כי השליחות שלמענה הוא מקדיש את חייו גדולה וחשובה יותר מהזעם הקיים בו ברגע זה.
7. אלוהים כועס על העם. העם מתנצל ומרצה את האל בהקרבת עדיים. משה מדבר שוב עם האל "פנים אל פנים". הוא מכין לוחות חדשים, ושוב עולה אל ההר לארבעים יום וארבעים לילה. עקרונות עבודת האל נכתבים שוב (כי-תשא, ויקהל: שמות ל"ג - ל"ה).
8. סיום: משה בונה את אוהל המועד. מאותו רגע מלווה האל את העם בעמוד הענן. ספר שמות מסתיים. (ויקבל, פיקודי: שמות ל"ו, מ').
כמה מוכרות הן השורות בשירו של טשרניחובסקי. אך מה לשחוק הלעג על חלומות המשורר ולאמנות המשחק? הפועל "שחק", משמעויות רבות לו בלשוננו. קודמת לכל פעולת השחיקה עד אבק של חומרים קשיחים למיניהם. בעקבות השחיקה הם מאבדים את קשיחותם ומתרככים. הם מאבדים את שריונם הנוקשה שכבה אחר שכבה.
גם אנו, בני האדם, עלולים להישחק בעבודה קשה וממושכת. ברוטינה חסרת מעוף. אז אנו מאבדים ריכוז, ומפתחים חוסר עניין בעבודה. רוחנו נכאה ושמחת החיים ניטלת מאיתנו. השחק או השחקים הינם גם השמים הפרושים מעלינו על כל גרמיהם ומשקעיהם והמשמעויות הרליגיוזיות שלהם.
מקור השם הזה הוא בעננים הנישאים המזכירים את ענני האבק שעל פני האדמה. העננים שטים בחופשיות ובמנותק מאוקיינוס השמים הכחולים, משוחררים מכל קשר הן עם האדמה והן עם השמים. חומר האבק, של סלעים מתכות וגרגרים כלל אינו דומה למקור ממנו נשחק. הוא קל ונישא ברוח. הקמח שם לשחוק את גרגרי החיטה. האבק הפורח, שם ללעג את הסלע והצוק, מקורותיו. רוח, מים, חומרים כה רכים שוחקים אבן, מתכת, צוקי חוף שמים אותם לשחוק.
לא ייפלא איפה, שתוספת אות אחת לפועל "שחק" מביאה לפנינו את השחק-ן. נקל לראות את הפונקציה הנרמזת כאן. אנו - אמני המשחק - שוחקים משהו לא רק במובן השחוק העלז, אלא במובן השאול מן המסגרייה. אנו עובדים מול קהל ואדם ושוחקים בהם משהו. משהו מהדעות הקדומות. משהו מערלת הלב. משהו מן האמונות המוצקות. השריון, חומות הביצורים, ההבדלות וההיבדלות. שוחקים את הכלובים וקירות ההפרדה למיניהן. שוחקים את כל המסכות והמחלצות, מסירים תבלולים כדי שהאור יחדור אל העין והיא תראה את העולם כפי שהוא באמת.
בעקביות חסרת מעצורים שוחקים את ההפרדה המלומדת בין חלום למציאות. המציאות ניתנת לעיצוב על פי חלומותינו וחלומות שואבים את חומריהם מן המציאות.
המשחק פועל כנגד הצופה – שכן הוא ניצב למולו - ובעצם – בעדו.
אל מעמקיו הוא שולח אור ואויר
מחדש בו את כוחות החיים – אמונה, אהבה, תקווה.
אור ואויר, עד כמה קרובות המילים הללו בעברית.
שנים רבות לפני שנתנו המדענים את דעתם לשאלה אם האור הוא תנועה גלית - או תנועה קווית של חלקיקים - העברית קבעה את שתי האפשרויות האלה בד בבד. סתירה, קונפליקט - לחם חוק הם למשחק.
קונפליקט אינו רק מונח דרמטי, המוטבע עמוק בתוך מערכות היחסים שבין הדמויות בדרמה.
אכן כך אך לא רק. קונפליקט קיים גם בין האמנות לבין החברה בתוכה היא פועלת. מכיווןשלאמנות אופי חתרני, היא אינה מכירה בגבולות. בשל כך היא מערבת, את הקודש בחול. הקודש נעשה נגיש ומובן והחולין זוכים בקדושה, בשל ההתבוננות העמוקה בהם.אין תמונה התומכת במחשבה זו מתמונת דויד המלך ואנשיו המחוללים במחול משחקים לפני ארון הקודש העושה דרכו לעיר דויד.
שמחה, צחוק, ריקוד ושירה עליצות - אפשר לומר דיוניסית - מלווה את ארון הברית - קודש הקודשים - מבית-אל לירושלים. קדושה פורצת אל החולין וחול בוקע את הקודש. זו גם הסיבה ש"המהוגנים" ייחסו לשחקנים ובעיקר לשחקניות את מידת הפריצות. קל יותר להתגונן מפני העוצמה של האמנות, ע"י תקיפת המוסריות של האמנים. אין לקחת אותם ברצינות, הם בסך הכול בדרנים בוהמיינים.
חיציו של שוטה המלך מצופים תמיד צחוק של היתולים. הוא ממלא היטב את משבצת הליצן הבדחן. שחוק הוא גם צחוק ושמחה, גם עיסוק באהבהבים, וגם השעה משחקת למי שעלה בידו והצליח. גם הספורטאים, גם המנגנים - גם הם משחקים.
נראה שקיים משהו משותף לכל אלה – השחיקה, השחוק, המשחקים למיניהם, הנגינה, העליצות - לכולם מקור אחד: פריקת עולו של ההכרח הקשיח. עולו של גזר דין אחיד לכל. דטרמיניזם דומיננטי. המשחק חותר תחתם. הוא מפרק לגורמים, כמו ילד המנסה להבין את מנגנון הצעצוע, את החוקים הפנימיים הנגזרים עלינו בגינם של אופי גורל וגזרת הממלכה.
כן, ואפילו המקרה.
לברוא אדם בצלם אדם – בזה עוסקים השחקנים – זוהי בריאה כמו אלוהית.
מילת המפתח "כמו" שוב מופיעה. היא באה לקבוע: "שלא תהיה טעות, כאן משחקים. רק משחקים. אל נא תהיו מקובעים. היו נכונים לקבל את השחיקה. הרוח הטובה תיכנס ותרבה את חירותכם. שהיא מתת אלוה האמיתית".
מול העצמה הקשיחה של חיי היום יום. שלטון העריצות של חיי המציאות – בא שחק המשחק. אנחנו מסוגלים לשנות. להשתנות. חופש הבחירה בידינו. אנחנו בני חורין.
בהתחלה היה רק הקו האדום. היינו מסודרים. היינו מעליו. לא התייחסנו. ירד גשם. הקו האדום היה משהו רחוק. אוברדרפט של המעמד הנמוך.
ואז ירדנו מתחתיו.
אי אפשר להיות מתחת לקו. זה לא מוסרי. זה בלתי נתפס. זה לא יהודי.
אז המצאנו את הקו האדום התחתון.
הקו האדום הפך לקו האדום העליון.
זו תקופה קשה. נעבור אותה. נחזור לשגרה. יהיה טוב. עברנו את השואה. את יום כיפור.
בלענו את הרוק והמשכנו בחיינו.
התחלנו לנוע ביו הקו האדום העליון לקו האדום התחתון. התרגלנו. בסך הכל זה נראה לנו סביר. נו באמת, כולה קו.
ואז הגשם נפסק.
המים התאדו.
נעשה חם.
נעשה לנו חם.
ירדנו מתחת לקו האדום התחתון.
בציבור שררה דאגה גדולה.
הממשלה הודיעה על הקו השחור.
או, שחור זה כבר רציני. זה מפחיד. זה הסוף של הסוף. הקץ של הקץ. לשם לא נגיע. אוי ואבוי לנו אם נגיע.
טוב, על הקו האדום העליון כבר לא היה בכלל מה לדבר.
מעל הקו האדום העליון? חופשי? לגמרי לבד? אל תחיה באשליות, זה לא יחזור, לא יהיה, תתרכז במה שיש לך ותשמור עליו טוב טוב, או שיבוא שוטר (עם מצלמת מהירות).
התחלנו לנוע ביו הקו האדום התחתון לקו השחור.
פחות מים. יותר ייאוש. יותר זהיר. יותר איטי. עם הפנים המתקלפים של רננה רז והאח הגדול וביבי נתניהו ואסון הכרמל ומלחמת איראן. ואזרחות פולנית וכרטיסים במחלקת תיירים, רק לברוח לפני שהטילים נופלים, אני לא מכירה שם אף אחד אבל נסתדר. עברנו את השואה. את ים כיפור.
ואז ירד גשם. וירד. וירד. וירד. ולא הפסיק. והכנרת התמלאה.
בחדשות הודיעו: עלינו מעל לקו האדום. התחתון, לא העליון.
ההמונים יצאו לרחובות. הניפו דגלים. צעקו היידה ביבי. והוא מיד הקדים את הבחירות.
לקיץ.
בקיץ לא ירד גשם. לא ירד גשם. לא ירד גשם. לא ירד גשם. ואנחנו רק בסוף יוני. יגיע יולי. לא ירד גשם. יגיע אוגוסט. לא ירד גשם.
ושוב נרד מתחת לקו האדום התחתון. כולם יודעים את זה, אבל מפחדים לפתוח את הפה.
ומתחת לקו האדום התחתון, כמו הכריש בסרט מלתעות, אי שם למטה, ממתין לו בציפייה דרוכה הקו השחור. הסוף של כל הסופים. הקץ של כל הקיצים. בספטמבר, אחרי אוגוסט, אולי נתקרב אליו. אולי נראה מה יש שם. סוף סוף.
מה יש מתחתיו?
אפשר לעצור אותך ולהעלים אותך רק על המחשבה שלך, על הרעיון, על הרצון, לשאול את השאלה: מה יש שם מתחת לקו השחור?
אז אל תשאל. סתום את הפה ותמשיך הלאה. זוז, זו מפה.
הבא בתור!
בספטמבר, אחרי אוגוסט, יתחילו השאלות לעלות.
לחץ יורגש במסדרונות השלטון.
המערכת תמציא קו אחר.
אולי יעשו תכנית בקשת עם עמותת קו לחיים ואנשים יתחרו על הקו היפה, נשים מהקו לסיוע יסבירו למה חשוב לשמור על הקו, ומאמן הנבחרת יעמוד ליד קו החוץ, נתאחד, נהיה יפים, יאיר לפיד יכתוב על זה טור. וגם שלמה ארצי.
אני כרגע במקום מרוחק נופש בתוך הטבע. שוחחתי איתך טלפונית. ראיתי אותך מרחוק בשׂיחה עינייך בורקות בירוק כתום.
לרגע חלמתי בהקיץ.
בחלומי ראיתי אותך מביטה בי כשעינך האחת ירוקה והאחרת כתומה. הבנתי שאת בוחנת אותי במבט חצוי או כפול. רציתי להתעורר מן האשה שהופיעה בחלומי אלייך בשר ודם.
כשהתעוררתי מן ההזיה, ראיתי אותך כמו ממש מולי, הולוגרמה של דמותך. וראיתי אותך שתי עינייך כתום ירוק, ומבטך רך.
שלךְ
...
אהובתי,
...- -כרגע אתְּ רחוקה, הולכת במקומות שוממים מאדם, בורחת ממני אל יערות נסתרים, נֶחבאת בתוך עליות גג אפלות. אולי את מסתתרת עם המִקלדת שלךְ בתוך דירת רפאים, כותבת מכתבים אליי כאילו הייתִי דמות ספרותית בלבד. אתְּ יודעת היטב, שלא אבוא לראותך כל עוד את מסתתרת במקומות נסתרים מעיניי. את כותבת שוב ושוב אליי, דפים שכאילו נלקחו מתוך ספר בשם "תולדות אהבתנו", ספר שלא נכתב מעולם. הנושא הזה טורד את מנוחתך, ואת רוצה לתעֵד אותו לפרטי פרטים, כדי להביא בו את גרסתך לסיפור שלא נכתב. אני תוהה למה זה כּה חשוב לך, וזה באמת חידה. את מסתתרת וממשיכה לכתוב, ולא ברור לי מתי תביני שלא תוכלי לברוחַ לנצח. לפעמים יש רגעים שנדמה שהלכתְּ לאיבוד, איבדת את החוט אל המבוך ולא תוכלי עוד לחזור. אך אני מחכה כל הזמן. מחכה בסבלנות, כי למדתי להכיר אותך עם השנים. ואת הרי יודעת: לא תוכלי לתעות זמן רב לבד במדבר. תצטרכי ברגע הנכון לשוב אל ההווה, אל מה שֶׁיֵש, אל מה שנותר. - - -
. כשתתעייפי, תלכי לישון. בחלומך את נושאת איתך את כל דפי המכתבים שכתבנו כדי לשמור אותם קרוב ללבך. את רוצה שוב ושוב לקרוא במכתבינו, אומרת לי שרצונך לדעת "איפה אנחנו". לפתע בחלום את מרגישה שאַת נרדפת. מישהו רוצה לדעת מה כתוב במכתבים הצרורים בתוך התיק שלך. אולי כמה אנשים שמעו עליהם והם מגלים בהם עכשיו עניין. את רצה ורצה, מנסה להגן על התיק שלך. אך ככל שהם מתקרבים, התיק נפתח כמו מערת קבורה, שאבן הגולל זזה ממנה במפתיע. אתְּ חשה נרדפת ואינך יכולה לסגור את התיק וכל הדפּים שלנו מתפזרים לכל עֵבר. הכול עף ברוח. מה יהיה, אתְּ שואלת בחרדה, מה יהיה עם כל מה שכתבנו. את קמה בבהלה מַזִיעה כולך, נושמת לרווחָה כשאת נזכרת שהכול שמור על המחשב וזה היה חלום...
שום דבר שהיה בינינו לא נשכח, את לוחשת לעצמך, הכול שמור במכתבים...- - -
אני שחיי הם הווה נמשך של אוכל, פשתונים וחרבונים, מחשבות על היקום ועל הולכי על שתים וארבע, גרמת לי למחשבה עמוקה שחובקת עבר ועתיד.
אני בטוח שקטנצ'יק אסיר תודה על הבית שבו הוא גר ועל האנשים המופלאים האוהבים אותו ועל רגעים עונג עילאי בכרסום עוגה משובחת ועל האהבה.
גם צער וסבל הם מנת חלקנו אבל האהבה היא המצב הטבעי לכל הברואים. על כן ננצור כל רגע של חסד ונקבל את הדין האלוהי בהכנעה.
אני מחבק את קטנצ'יק ואתכם בשתי טלפי הענוגות
ומאחל שכל רגע של עונג יהיה נצח
ונהיה אסירי תודה על כל רגע של אהבה. שלך
תיאודור
יעקב אלג'ם: קטנצ'יק
שלום תיאודור,
במה אתה יכול לחזק את רוחנו בשעה קשה זו, כאשר החתול הלבן שלנו "קטנצ'יק" נלקח כעת לרופא וטרינר.
לפני 17 שנה רעייתי הביאה גור קטן וחמוד. קודם הייתה לנו בסי ז"ל, לפני כן קליאו ז"ל
ולא מצאנו שם וקראנו לו קטנצ'יק, בינתיים, ודבקנו בשם והוא בו ושיחקנו והשתוללנו והוא היה לבן-בית ונטל חלק במכאובינו ובשמחותינו, והצטלמנו איתו ויש לו אלבום תמונות.
לפני שנתיים היה פעם אחת חולה וזהו... לא הטריד אותנו מבחינה רפואית. כשנסענו לנופשים תמיד נמצאה שכנה שנכנסה לתת לו אוכל ומים ואפילו צלצלנו מחו"ל לדרוש בשלומו.
בביתנו חי ילד שצמח וגדל עד שהתעופף כדי להתחתן ונשארנו עם קטנצ'יק, שאוהב מאד להתגפף, ותמיד על הברכיים של רעייתי כשהיא יושבת בסלון. וראינו שיש לו סולם קולות מגוון להדהים: כשהוא רוצה לאכול, ואחרי שהוא אוכל, ואחרי שעשה את צרכיו, וכאשר הוא פוקד על רעיתי לעזוב הכול ולהתיישב בכורסא.זיהינו לפחות 5 סוגי קולות במנעד רחב מאד. וכאשר חזרנו מנופש, בהיסטריה ומתוך מצוקה, דקות ארוכות היה דורש אהבה וליטופים.
גם כאן זיהינו חרדת נטישה ועזבנו את פירוק המזוודה והתיישבנו ללטף את הילד. כן, כן, בנשמתו הוא לא התבגר: הוא תלוי בנו ולא רוצה ללכת. אף פעם לא עזב את הבית.
יש לו שתי תכונות ייחודיות: הוא בתול. מעולם לא ביקש רשות לצאת לרחוב לסטוץ' חפוז!
מעולם לא ביקש שידוך, וכל כך רצינו ממנו נכ... סליחה, צאצאים: חתול מחונך, מבית טוב, לא מעשן, לא שותה, לא מהמר. לקח לנו זמן להשלים עם הכתם הזה. בחורף, בלילה, אפשר היה למצוא אותו מתחת לשמיכה של רעייתי, לא ברור כיצד נשם, ובקיץ ובשעת שלפשטונדה, נשכב עליה, על הבטן, על החזה, ולמרות מחאותיי, "יקירתי, הוא לוחץ לָךְ על הלב והוא כבד וזה לא בריא". אני צועק, כועס עליו, מזיז אותו והוא עקשן והוא אורב והוא אסטרטג, ברגע של הסח הדעת חוזר אל הבטן של רעיתי. "מצטער אדוני, מה לעשות? אני חתול D'ONT FORGET!
את תכונתו המיוחדת השנייה חשפנו בתיבת הצרכים שלו. התברר שהוא דמוקרט סובלני, מכור לשלטון הרוב. אין הוא מפלה בין עשיר לעני, בין דמות ציבורית לאזרח רגיל, בין פרופסור לבוגר עממי, בעיקר הוא אוהב את מוסף הספורט, ואת מוסף ממון, וגם את 24 שעות. הסוד הוא פטנט רשום על שמנו: נייר עיתונים במקום חול קדוש! אנו פורסים מוסף לא עבה של עיתון לרצועות, מנפנפים כמו מניפה ומטילים לתוך תיבת הצרכים של קטנצ'יק. מספר רצועות עיתון הופכות למצע רך ונעים. חסכנו למולדת משאיות של חול. ודאי תרמנו להקים עוד בית בישראל. אילו ראש הממשלה והשרים והבכירים וגיבורי החדשות והתרבות והפושעים והרכילאים והזכאים והחייבים - אילו כולם היו יודעים שסופם בקופסת הצרכים של קטנצ'יק, היו משתדלים ונזהרים ממעשים שליליים אשר הביאו אותם אל החדשות.
קטנצ'יק נטול פניות, אי אפשר לשחד אותו. אין בו שמץ גזענות או חשבונאות. להפך, אפילו פעם אחת לא יצא בהפגנתיות מהקופסה והכריז: "לא, על הדמות הזאת, מתוך כבוד, אני לא מְחַ-בֵּן!"
ביתנו התאים עצמו לחתול: בגלל הנשירה, כל הרהיטים מכוסים! "אין לכם ברירה", היה אומר לנו הקטן: "או אני - או אורחים". ואכן, מי שכבר נכנס אלינו היה יוצא עם מזכרת. בעלי הבגד השחור הפכו לדמויי זברה. קרוב משפחה מחו"ל שיש לו אלרגיה לחתולים, לא יכול היה לישון בביתנו! גילוי נאות: בילדותי שנאתי חתולים. תראו למה נהפכתי כיום: עם פח הזבל אני מוריד אוכל יבש לחתולי הרחוב שמתחת לבית והשכנים צורחים: "מה אתה עושה? תראה איזה לכלוך! אנחנו נקרא לעירייה". - "לא, לא, בבקשה, הם ישמידו אותם". וליד השולחן, עם הארוחה אני זורק לקטנצ'יק חתיכות בשר מהשוק או מהכרע של העוף. חלקים שבעברי הרחוק הייתי מכרסם אותם בעצמי בהנאה.
"מה אתה עושה?", גוערת בי האישה, "אתה מקלקל אותו. זה חינוך רע ואתה גם מלכלך את הרצפה". איני יודע למי התרגלתי קודם, לרעייתי או לאהבת-החתולים שלה, שדבקה גם בי.
עוד מעט היא חוזרת מהווטרינר. מה יהיה גזר הדין? תיאודור, לך יש ניסיון עם בעלי חיים. אם אתה שואל אם אני מתכוון לחיות המחמד או לבעליהם? ובכן, אני רק יכול לכתוב על העצב שבפרידה העתידית. אבל איך מתמודדים איתו ממש? ועם השינוי ועם החסר ועם קריסת ההרגל שהוא כדור הרגעה מזויף שכל אידיליה מתמכרת אליו? האם זה יצור אנושי שיעזוב את הבית, או סתם בן-אדם קטן על ארבע שכמעט, משך שנות דור מסתובב בין הרגליים ובקולי קולות דורש כל הזמן את מה שהוא מעניק לנו בסתר תוך כדי ליטוף?
בבתי כלא שבדיה נותנים חתול חובה לכל אסיר. הוכח שהאלימות והאגרסיה פוחתת אצל אסירים המטופלים בחתול. ולי כרגע יש אגרסיה כלפי יוצר בראשית. אדוני, מה עם הסוף? מה עם הסוף? יכולת ליצר משהו אחר, משהו במקום, גם עבורנו? רק לא זה. ואל תגיד שזה בגלל התפוח בגן העד. חתולים לא אוכלים תפוחים ואני אוכל תפוח מקולף, עם סכין ובישיבה ולא בגלל שאשתי נותנת לי. והלא נאמר ויבדל בין אדם לחיה. איפה ההבדל, אדוני?
קטנצ'יק הוא שעון מהלך. בכל בוקר בשעה שש, כמו מנכ"ל הבית מנדנד לרעייתי ומושך לה בשמיכה, עד שהיא מתעוררת.
בממלכת הלילה אני ניגש יחף אל המקרר, פותח את דלתו עם פנס (ניתקתי מקודם את מקור החשמל9, אחרת כל אלומת אור מזמינה את החתול לפתוח ביללה של רעב. רק לפני חצי שעה אכל.
יש לו תאווה לחיים, משהו. מיאאוווו ארוך שמעיר את רעייתי ואז הלך לנו הלילה. "לא יכולת להתאפק? מתוקים יש גם בבוקר".
כשחתולתנו הקודמת סיימה את חייה, אמרתי לאשת חיי: "יקירתי, בבקשה, הפסקת חתולים, TIME OUTלשבוע, לחודש היינו מתפשרים, כמו שאומרים". אחרי יומיים הופיע קטנצ'יק בביתנו.
אגב תיאודור, תודה על שפרסמת את השיר "כשהוא בוחן אותי כטווס", תחת הקטע "פינוק", במדור שלך "תיאודור ממליץ", באיגרת השבועית ביום 29/12/2011.
בזה הרגע הוא חזר הביתה. ירד במשקל, כולו עור ועצמות. "זקנה", אומר הרופא, "תהליך בלתי הפיך. כליותיו עובדות בתפוקה של 15%. הוא מטיל הרבה שתן, נכון?" כן, אדוני הרופא. רופא נחמד. לא ביקש תמורה. באמת מה אפשר לתת תמורת חיים? "הסוף אמנם לא מִיָדִי, אך תתכוננו. לקראת הסוף, את יודעת, אפשר לגאול אותו מייסוריו". דוקטור, את זה אנחנו יודעים. אך מה יהיה על הייסורים שלנו, דוקטור? "את שואלת על אפשרויות קבורה: ובכן קבורה בתשלום יקרה מאד ואינך יודעת היכן, אם בכלל. אפשר גם באופן עצמאי, למצוא בלילה, בהיחבא איזה שדה או חלקה ואפשר להביא את המחמד לבית-דגן. שם, כידוע, שורפים". דוקטור, החתול שלנו לא קורא בעיתונים על יורם קניוק או על כל מי שתורם את גופתו למדע או לכבשן. החתול שלנו רק מְחַ-בִּן על העיתונים. ואם יתברר שיש לו דת והוא בכלל מאמין בהשארות הנפש החתולית בעולם הבא עליו לטובה, עם קופסאות "ריבוס" ו"סולו" כבד וסלמון וארנבת ואווזים? קטנצ'יק לא נוגע במאכלי חלב אפילו שש שעות אחרי.
תיאודור, אי אפשר להאמין שיש אנשים שנוטשים את חיות המחמד שלהם בדרך לשדה התעופה. אנחנו אפילו לא מסכימים שחיית המחמד בכלל תנטוש אותנו, לא כל שכן שהיא תמריא מתוך עולם שכולו זיכרונות מתוקים אל שְמֵי-הווה מרים-נמהרים על עבר שחלף, על המחמד שהיא עודנה - חיית אהבה בלתי נשכחת!
עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי! (רן בן עזרא, שחקן ומנחה)
הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק! (הילה גלסר, מחזאית ושחקנית)
מדהים! הייתי מהופנטת. (רותם זיו, שחקנית ומנחה)
יצירה מלאה עוצמה! (דורית אבנט שחקנית ומנחה)
"היטלר" בחדר, הופך את הבטן! (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)
מבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין... זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה(ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת).
אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך "מפחידה" בעולמנו(שושנה ויג, סופרת ומשוררת).
משחק וירטואוזי בהצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה!(יוסי זיו, מנחה ושחקן)
מושלם! (ערן שיין, שחקן)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.
המחזה מבוסס על דברים שכתב ואמר היטלר
ואלו עובדו יחד עם טקסטים מקוריים ליצירה מלאת הומור שחור, מצמררת וגרוטסקית.
מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין
בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל
משחק: אמיר אוריין
יום ו', 10.2.2012, 14:00
מוצ"ש, 11.2.2012, 20:30
מוצ"ש, 25.2.2012, 20:30
מוצ"ש, 3.3.2012, 20:30
טל': 0508-497715, 03-5171818 למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שבהם המעונים נותרו בחיים.
באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה. את מעשיו הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.
הפגישה הבאה של המליאה: יום ו', 24.02.2012, בשעה 16:00
בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818
במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.
אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.
"המליאה"פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.
אורטל חייבת למות
מותחן פסיכולוגי.
אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערהמתלתליה.
עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
מוצ"ש, 18.2.12, בשעה 20:30. בתיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 תל-אביב,
057-7827000.
אנסמבל קוקייה: תחושת בטן
תיאטרון בתנועה, סוחף וססגוני. סיפורה של אישה היוצאת כנגד התפקידים החברתיים שהוטלו עליה כאישה. לידה, אמהות, קנאה, תחרותיות, מניפולטיביות, דימוי הגוף, שיפוץ הגוף ושאיפה לשלמות. בואו לגלות שלמות נשית אחרת ויחסים חדשים בין נשים. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.
בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי. מחזה וכוריאוגרפיה: שרון שלומי.
משחק ומחול: אדרה שפיגל, ליאור ג'ייקובס, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי. עיצוב תפאורה ותאורה: סיון יחזקאלי וענת בילו.
עיצוב תלבושות: לילך שדה ורותם בצלאל. עריכת סאונד: איתן בהר. מנהל הפקה: איתמר נצר. ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין – תיאטרון החדר.
יום ד', 15.2.12, בשעה 20:30, תיאטרון יפו - הערבי עברי, מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה,להזמנות: 03-5185540, 0545-335135.
"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.
מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"
יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.
תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.
9.2.12 בשעה 20:30.
וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704
ערב מאיר
לזכרו של אהובנו מאיר אלוני, יוצר, שחקן, רקדן, כוריאוגרף, מורה... ואדם נפלא!
שהלך מאתנו, כך לפתע, לפני שנתיים, והוא בן 57 בלבד! בתכנית:
מירי אלוני שרה ומארחת אמנים וחברים
קטעי וידיאו ותמונות מחייו ויצירתו של מאיר אלוני, במה פתוחה, כיבוד קל.
כל הרוצה לקחת חלק בתכנית, נא להתקשר למירי אלוני: 054-680-5548
יום א’, 12.2.12, בשעה 20:00, בבית-תמי בגינת שיינקין, רחוב שיינקין, תל-אביב
"אחד ממופעי התיאטרון המבדרים ביותר שניתן להעלות על הדעת... סיטואציות מוטרפות ...קרקס תיאטרלי אמיתי" (צבי גורן, הבמה).
אוסף של עשרות סיטואציות ורגעים שמעט מאוד שחקנים או בימאים, היו מציגים אותם יחד כמופע על הבמה. מאגר זה, מאפשר בעצם קרקע למופע שלא תוכנן מראש אף פעם. החומרים הללו הינם אופציות שניתן להשתמש בהם בעת הצורך. ביצירה זו אין עלילה ותהליך, אין מצב וקונפליקטים, אין דמות ויחסים, אין טקסט קבוע, אין רצון ומעצור, אבל יש לנו כוונה לנסות לעניין את הקהל, תוך שימוש בטבע האנושי והשעמום היומיומי.
חלקים מהמופע הוצגו לראשונה בפסטיבל ניסוי 7 - ביכורי העיתים ובפסטיבל א-ז'אנר 8 תיאטרון תמונע.
14/2 - ת"א תמונע "האנגר" - 20:00 - 03-5611211, קוד הנחה 109
8/3 - עכו - 21:00 - 04-9914222
Fade
שני שחקנים אנונימיים, בני 30, מחליטים לערוך לעצמם ערב מחווה והצדעה חגיגי, שלאחריו הם יעזבו את הבמה לתמיד תוך סגירת חשבון עם עולם התרבות והבידור של מדינת ישראל. זוכת פרס השחקנים הטובים ביותר (פסטיבל עכו)
מחזה, תסריט, רומן, סיפור קצר. יש לך רעיון לספר? חומרים אישיים המחפשים במה? רוצה ללמוד איך לערוך ולעבד טקסט לתסריט או מחזה?
מחזאית, עורכת דרמטורגית, בימאית ותסריטאית, מעבירה פגישות ליווי מקצועי ושיעורים פרטניים בכתיבת טקסט. הנחיית תהליכי הכתיבה בימוי ועמידה מול קהל משלב הרעיון עד ליצירה המוגמרת.
(שר ההגנה האמריקני: ישראל תתקוף את איראן עד יוני עלי חמינאי: ישראל תימחק מעל פני המפה)
* * *
- מדוע פרצה המלחמה, לדעתך, מדוע? - בגלל געגוע, הייתי אומר, בגלל געגוע. - בגלל געגוע? רעיון מעניין. געגוע לְמה? - געגוע למלחמה, הייתי אומר, געגוע למלחמה.
(מתוך "ראיון מתוסכל עם עורך עיתונוער", דוד אבידן)
* * *
הלילה הוא לוע של אקדח שאל תוכו אנו מביטים בקהות ובטמטום אחרי שנורֵינו.
(מתוך "עשרים ואחת שירים קצרים או האקדח", חזי לסקלי)
* * *
וכל זה? ומכאן אביט ואראה מכתשים רחוקים מאחרַי שָם נתנפצו שמשות מכתשים רחוקים משוּחים אור שמשות שנעלמו וכל זה ואין עוד דבר מן המכתשים הרחוקים עד אלַי והכול כבטרם כל יציר עד אלי וממני והלאה שוב ריקוּת חדשה ללא תִכלָה רק הבורות עוד לא עשֵנים יבלעוני תהום אם ארחיב צעד לפנַי אם אשכח ואבקש להלך ולו עוד פעם אחת לפנַי
(מתוך "רציתי לכתוב שפתי ישנים", אמיר גלבע)
* * *
הוי מתים עלובים, מה תעשו אם תצאו מן הקבר תטפסו זה על זה, יתום על אביו, ותצרו שרשרת שלדים מגוחכת, סולם עצמות של אבות ובנים שראשו נעלם בשמים? ואיך תנחמו זה את זה, כי כאשר יתָלה האב בשתי ידיו בצוואר אביו, איך יאחז את בנו?
מי ינחם את מי? מי ישכב בחיק מי? המון פגרים רעבי תנחומים יריבו על חיק? ואיפה החיק? איפה בשר הצוואר? מי הריח פה פעם ריח סבון רענן?
הוי מתים עלובים, כאן לא קליפורניה, כאן קבר חשוך וזהו המוות! על כן יעזוב בן את אביו ואמו ואיש את אשתו ודָבק במותו.
(מתוך "חיי המתים", חנוך לוין)
* * *
בעיר הזאת השעה תמיד שעה מוקדמת של שחר שכמעט לא עלה עדיין, השמים גונם אפור אחיד שאינו מתבהר כמעט לעולם, הרחובות ריקים, נקיים ודוממים, היכן שהוא נעה לאטה כנף של חלון שלא הודקה, היכן שהוא מתנפנפים קצותיה של יריעת בד שנפרשה על מעקה מרפסת בקומה אחרונה, היכן שהוא מתבדר קלות וילון בחלון פתוח, ומלבד זה אין כל תנועה.
(מתוך "כתבים מן העיזבון", פרנץ קפקא, תרגום: אילנה המרמן)
"אני לא רוצה להיות בחברה של מטורפים" העירה אליס. "אבל, אין לך ברירה", אמר החתול: " כולנו מטורפים כאן. גם אני מטורף. גם את מטורפת." "איך אתה יודע שאני מטורפת?" שאלה אליס. "את חייבת להיות," אמר החתול, "אחרת לא היית מגיעה לכאן".
יומני היקר,
המלחמה החלה.
הבוקר במסיבת עיתונאים מיוחדת שקיימה לשכת ראש הממשלה הודיע ראש הממשלה בחגיגיות שמטוסי חיל האוויר שבו הלילה לישראל לאחר שתקפו והשמידו בהצלחה מתקנים תת קרקעיים וכן מספר רב של מבנים, מחסנים וכלי משחית שהיוו חלק ממערך הלוחמה של האויב האכזר. מיד כשסיים ראש הממשלה להקריא את הודעתו, נשמעו תשואות בקרב מקצת העיתונאים.
ראש הממשלה חייך ובעיניים בורקות הוסיף:
"מה שהנחה אותנו זוהי התפילה לשלום, וההכרה שלעולם לא ניתן לאויבים שפלים לאיים עלינו ועל קיומנו כעם הנבחר.
הוכחנו שאנו וילדינו למדנו רבות מה"אקס-מן". על העם היהודי, כמו על הגיבור אריק מגנוס (מגנטו), עברה שואה איומה. זו הסיבה שכל אלימות ותקיפה מקדימה מצידנו על הצורר ההיטלרי תמיד מוצדקת.
ידינו סוחטות את ההדק בו בזמן שאנו מזילים דמעה בזוכרנו את מגנוס עם המספר המקועקע על ידו ואת ליאון הקטן עם אימו מדליקים נר של חנוכה במחנה הריכוז. גם לא לחינם אנו נזכרים היום בהתרגשות במילותיו של מגנוס כשעמד מול יחידתו ודיבר לפני מתן הוראתו להפציץ – 'כבר הייתי תחת רחמיהם של אנשים שרק מילאו פקודות' - כך אמר. גם אנחנו, ממשלת ישראל, לא מחכים לרחמיהם של איש. הלקח, כפי שמגנוס הכריז בקול גדול, היה מר – לעולם לא עוד.
בשם מדינת ישראל כמעלת בנותיה ובניה, חייליה ואזרחיה, קורבנות השנאה ולהט החרב, קיבלנו את ההחלטה, עם קריצה מאובמבה. כולנו היינו עדים כיצד תאוות ההשמדה של האויב גדלה וירדה לתהומות של שפלות. האויב שם לו למטרה חיסול כל יהודי באשר הוא יהודי, מיונק ועד סב, כמו בשואה. ידענו את אשר ידענו תמיד, מהמן הרשע ואנטיוכוס של אז ועד להיטלרים של ימינו - בני העוולה ינסו להשמיד אותנו תמיד ועלינו להגן על עמנו בכל מחיר.
תדע כל אימא יהודיה וכל בן יונק, שבלב חם ורגיש, בשיקול דעת בהיר ויסודי, קיימנו והגיענו לזמן הזה. מהלוחם מגנוס ועד אחרון החיילים היוצאים לקרב, כתובת האש חרוטה על ליבם –אושוויץ לא יחזור."
זה היה נאום מרגש של ראש הממשלה. הקהל במסיבת העיתונאים קם על רגליו והריע. חלק מחו דמעה. היו אלה רגעים קסומים, שיעור מופלא בהפגנת אהבת המולדת ואהבת העם. לצידו של ראש הממשלה ישבו מסופקים הרמטכ"ל, שר הביטחון, השר לעניינים ערביים כמו גם השר אלי ישי ויעקב מרגי, שר הדתות.
אני מרגישה הקלה גדולה ומאושרת. כמה טוב העם הזה. מאז ההודעה החלה רוח קלה נושבת והשמש כתומה. הציפורים מאד שקטות. כמה תינוקות בוכים. מכוניות קטנות נוסעות בכבישים ובבניינים רבים פקידים שוקדים על מלאכתם.
