בהתחלה היה רק הקו האדום. היינו מסודרים. היינו מעליו. לא התייחסנו. ירד גשם. הקו האדום היה משהו רחוק. אוברדרפט של המעמד הנמוך.

ואז ירדנו מתחתיו.

אי אפשר להיות מתחת לקו. זה לא מוסרי. זה בלתי נתפס. זה לא יהודי.

אז המצאנו את הקו האדום התחתון.

הקו האדום הפך לקו האדום העליון.

זו תקופה קשה. נעבור אותה. נחזור לשגרה. יהיה טוב. עברנו את השואה. את יום כיפור.

בלענו את הרוק והמשכנו בחיינו.

התחלנו לנוע ביו הקו האדום העליון לקו האדום התחתון. התרגלנו. בסך הכל זה נראה לנו סביר. נו באמת, כולה קו.

ואז הגשם נפסק.

המים התאדו.

נעשה חם.

נעשה לנו חם.

ירדנו מתחת לקו האדום התחתון.

בציבור שררה דאגה גדולה.

הממשלה הודיעה על הקו השחור.

או, שחור זה כבר רציני. זה מפחיד. זה הסוף של הסוף. הקץ של הקץ. לשם לא נגיע. אוי ואבוי לנו אם נגיע.

טוב, על הקו האדום העליון כבר לא היה בכלל מה לדבר.

מעל הקו האדום העליון? חופשי? לגמרי לבד? אל תחיה באשליות, זה לא יחזור, לא יהיה, תתרכז במה שיש לך ותשמור עליו טוב טוב, או שיבוא שוטר (עם מצלמת מהירות).

התחלנו לנוע ביו הקו האדום התחתון לקו השחור.

פחות מים. יותר ייאוש. יותר זהיר. יותר איטי. עם הפנים המתקלפים של רננה רז והאח הגדול וביבי נתניהו ואסון הכרמל ומלחמת איראן. ואזרחות פולנית וכרטיסים במחלקת תיירים, רק לברוח לפני שהטילים נופלים, אני לא מכירה שם אף אחד אבל נסתדר. עברנו את השואה. את ים כיפור.

ואז ירד גשם. וירד. וירד. וירד. ולא הפסיק. והכנרת התמלאה.

בחדשות הודיעו: עלינו מעל לקו האדום. התחתון, לא העליון.

ההמונים יצאו לרחובות. הניפו דגלים. צעקו היידה ביבי. והוא מיד הקדים את הבחירות.

לקיץ.

בקיץ לא ירד גשם. לא ירד גשם. לא ירד גשם. לא ירד גשם. ואנחנו רק בסוף יוני. יגיע יולי. לא ירד גשם. יגיע אוגוסט. לא ירד גשם.

ושוב נרד מתחת לקו האדום התחתון. כולם יודעים את זה, אבל מפחדים לפתוח את הפה.

ומתחת לקו האדום התחתון, כמו הכריש בסרט מלתעות, אי שם למטה, ממתין לו בציפייה דרוכה הקו השחור. הסוף של כל הסופים. הקץ של כל הקיצים. בספטמבר, אחרי אוגוסט, אולי נתקרב אליו. אולי נראה מה יש שם. סוף סוף.

מה יש מתחתיו?

אפשר לעצור אותך ולהעלים אותך רק על המחשבה שלך, על הרעיון, על הרצון, לשאול את השאלה: מה יש שם מתחת לקו השחור?

אז אל תשאל. סתום את הפה ותמשיך הלאה. זוז, זו מפה.

הבא בתור!

בספטמבר, אחרי אוגוסט, יתחילו השאלות לעלות.

לחץ יורגש במסדרונות השלטון.

המערכת תמציא קו אחר.

אולי יעשו תכנית בקשת עם עמותת קו לחיים ואנשים יתחרו על הקו היפה, נשים מהקו לסיוע יסבירו למה חשוב לשמור על הקו, ומאמן הנבחרת יעמוד ליד קו החוץ, נתאחד, נהיה יפים, יאיר לפיד יכתוב על זה טור. וגם שלמה ארצי.

 

בספטמבר כבר לא יהיה קו. לא אדום. לא שחור. לא 5.

יהיה צפצוף.

אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו

(אבישי, מתיה, סופר, משורר, מאמן)