תכלית

אני מאמין שתכלית האדם היא היצירה ותכלית היצירה היא בניית הקשר שבין אדם לזולתו, להטבת מצבו של האדם והעולם. הטקסט הנוצר איננו תכלית דבר. הוא כלי. אם נפתח את עצמנו, באמצעות הטקסט האמנותי, הדתי או המדעי, נוכל לחוות את הקשר הטוב והמיטיב - בתחום אירוע, שהוא, כאמור, המשל לחיים, כמו גם במציאות שהיא הנמשל. מערכת היחסים שבין הטקסט הנתון, שהוא נתח של היסטוריה, לבין החוויה האישית המיידית והאותנטית, היא אחת מהתופעות המסתוריות והמרתקות באדם, והיא אחד מהנושאים המרכזיים אשר לשמם נכתב ספר זה... (עמ' 10)

-------

ריגוש

(הערת שוליים למגמה תרבותית)

ככה זה בבידור. אם עצוב לך בחיים. הטלוויזיה המרכזית מגישה לך צחוקים. אם החיים שלך מלאים בכעס, הטלוויזיה משדרת רגיעה. אם החיים מלאים ברשע, הטלוויזיה נותנת לך את אשליית הטוב והחיובי. "רק מחשבות חיוביות", מקלידים לך חברים בפייסבוק ואתה יודע שמצבם לא ממש חיובי. אם בחיים הכול תחרות, הטלוויזיה מסיטה הצידה את התחרותיות ומגישה ריאליטי שהתחרותיות מוצנעת וה"תהליך" הוא הסיפור המרכזי. זה הגל החדש בבידור. גל הולך וגל בא. בתקווה שהגל הבא יהיה מאוזן. גם זו מחשבה חיובית, לא כן?

ספקי הבידור רגישים לתנודות הקלות ביותר במצב הרוח החברתי. "חברתי", מילה שהייתה מגונה לפני המחאה של הקיץ האחרון, היא עתה כוכבת תשדירים מסחריים. עכשיו אפשר למכור באמצעותה גם קוטג'. בכל מקרה, בתחום הבידור מדובר ב"ריגוש". לא ברגש, שהוא חוויה מורכבת, הפכפכה, בלתי ניתנת לניבוי ועל כן "מסוכנת". מדובר בריגוש. תופעה חברתית מוסכמת שהעוסקים בבידור מתמחים בה בתיאטרונים המרכזיים, במופעי השירה בציבור, בסטנד-אפ, בתכניות ריאליטי בטלוויזיה. "ריגוש", חוויה המלטפת את "האפידרמיס של הרגש", כפי שהגדיר זאת פעם המשורר יאיר הורוביץ, בבואו להגדיר את שירתו של משורר אחר. הקליפה של הרגש היא הסיפור כולו.

(מידע נוסף)