"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי) |
 האיגרת השבועיתיום ה', 2012 . 2 . 23היטלר - הוידוי האחרון בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל משחק: אמיר אוריין מוצ"ש, 25.2.2012, 20:30 מוצ"ש, 3.3.2012, 20:30 יום שישי, 30.3.2012, בשעה 14:00 טל': 0508-497715, 03-5171818 ------- מחזה: אריאל דורפמן עיבוד: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין בימוי: אבי גיבסון בר-אל משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני מבית היוצר של קבוצת אורתו-דה טל': 0508-497715, 03-5171818 -------------- לימודי משחק ובימוי מידע באתר החדר: כאן -------------- ייעוץ אישי: יש לך קטע? שלח/י אותו אלינו לאיגרת -------------- -------------- -------------- --------------
תכלית אני מאמין שתכלית האדם היא היצירה ותכלית היצירה היא בניית הקשר שבין אדם לזולתו, להטבת מצבו של האדם והעולם. הטקסט הנוצר איננו תכלית דבר. הוא כלי. אם נפתח את עצמנו, באמצעות הטקסט האמנותי, הדתי או המדעי, נוכל לחוות את הקשר הטוב והמיטיב - בתחום אירוע, שהוא, כאמור, המשל לחיים, כמו גם במציאות שהיא הנמשל. מערכת היחסים שבין הטקסט הנתון, שהוא נתח של היסטוריה, לבין החוויה האישית המיידית והאותנטית, היא אחת מהתופעות המסתוריות והמרתקות באדם, והיא אחד מהנושאים המרכזיים אשר לשמם נכתב ספר זה... (עמ' 10) ------- ריגוש (הערת שוליים למגמה תרבותית) ככה זה בבידור. אם עצוב לך בחיים. הטלוויזיה המרכזית מגישה לך צחוקים. אם החיים שלך מלאים בכעס, הטלוויזיה משדרת רגיעה. אם החיים מלאים ברשע, הטלוויזיה נותנת לך את אשליית הטוב והחיובי. "רק מחשבות חיוביות", מקלידים לך חברים בפייסבוק ואתה יודע שמצבם לא ממש חיובי. אם בחיים הכול תחרות, הטלוויזיה מסיטה הצידה את התחרותיות ומגישה ריאליטי שהתחרותיות מוצנעת וה"תהליך" הוא הסיפור המרכזי. זה הגל החדש בבידור. גל הולך וגל בא. בתקווה שהגל הבא יהיה מאוזן. גם זו מחשבה חיובית, לא כן? ספקי הבידור רגישים לתנודות הקלות ביותר במצב הרוח החברתי. "חברתי", מילה שהייתה מגונה לפני המחאה של הקיץ האחרון, היא עתה כוכבת תשדירים מסחריים. עכשיו אפשר למכור באמצעותה גם קוטג'. בכל מקרה, בתחום הבידור מדובר ב"ריגוש". לא ברגש, שהוא חוויה מורכבת, הפכפכה, בלתי ניתנת לניבוי ועל כן "מסוכנת". מדובר בריגוש. תופעה חברתית מוסכמת שהעוסקים בבידור מתמחים בה בתיאטרונים המרכזיים, במופעי השירה בציבור, בסטנד-אפ, בתכניות ריאליטי בטלוויזיה. "ריגוש", חוויה המלטפת את "האפידרמיס של הרגש", כפי שהגדיר זאת פעם המשורר יאיר הורוביץ, בבואו להגדיר את שירתו של משורר אחר. הקליפה של הרגש היא הסיפור כולו.
בַּיִת לא נִבְנָה מִלְּבֵנִים וְעֵץ, וְלַבַּיִת אֵין מָקוֹם אֶחָד, קָבוּעַ וּמֻגְדָּר לא תִּשְׁלוט בּוֹ עַל הַחום קִירוֹתָיו עֲשׂוּיִים בָּשָׂר הוּא יָכול לָנוּעַ בְּלִי הֶרֶף, לִתְפּוס צַד שֶׁל מִטָּה וְלִפְעָמִים הוּא בְּגודֶל אֶגְרוֹף. לִפְעָמִים הוּא אֲפִלּוּ אַתָּה.
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?) 19. תרומה: שמות כ"ה - כ"ז 19 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, 8). "בתוכם" זה בנפשם, ולאו דווקא במקדש הפיזי החיצוני. במילים אחרות: אם הם יעשו לי מקדש, מקום מיוחד, בתודעה שלהם - אבוא לשכון בתוכם, ברוחם. כאן האל משתמש בגוף שלישי רבים. מדוע "הם"? כי כל עוד האדם מנוכר למקדש היצירה שברוחו, הוא מרוחק ממנו מרחק של "אני" מ"הוא", מרחק של סובייקט מאובייקט. ברגע שבו בוחר האדם, להכיר במקדש היצירה, הוא יכול לנהל "בתוכו" דיאלוג פנימי בינו לבין פוטנציאל היצירה שבו. ואז האני הכולל, שהוא סובייקט לעצמו, ומגולם בחוויה האישית הכוללת שלו, יכול להגדיר את ה"אני היוצר" כאובייקט, ולדבר עם אובייקט זה "בתוכו". אז יכולים להתקיים בתוך נפשו של האדם דיאלוגים חדשים, ותפקידי הסובייקט והאובייקט מתחלפים בתנועה מתמדת בין המרכיבים. המקדש הפנימי הוא תנאי הכרחי ליצירה. וזוהי אך תופעה אנושית שהוא מבקש להגשים את עצמו גם בעולם החיצוני, כדי לממש את הקשר שבין האדם-היוצר לבין העולם. אז מקים האדם את המקדש החיצוני. מקדש זה דורש עשייה בחומר – באבן, בעץ, בבד, ובכיוצא באלה חומרים שבהם יוצר לו האדם את התחומים הפיזיים שלו. בתחומים אלו יכולים להתקיים התנאים ליצירת קשר בין בני האדם לבין עצמם והעולם. לכאורה התחום הפיזי הופך לתנאי הכרחי ליצירת פעולה תרבותית ולתחושת הרוחניות המפעמת בקהיליית בני האדם. כך נוצר המתח הנמשך שבין חומר לרוח. חומר ורוח תלויים זה בזה, ואינם יכולים להתקיים האחד בלי השני. מכאן מגיעים למסקנה המתקדמת, בלשונו של רבי אלעזר בן עזריה, ש"אם אין קמח – אין תורה" (משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה י"ז). אם אין הכנה פיזית – אין התפעמות רוחנית. אדם אינו יכול להתכנס אל תוך הרוחניות בלבד. לרוחניות חייב להיות בסיס פיזי. הרוחניות הדתית פירושה הכנה פיזית ומוכנות נפשית. "ומבשרי אחזה אלוה" אומר איוב (איוב, י"ט, 26). מתוך הבשר, מתוך הגוף, מתוך החומר, אני יוצר לי את חזון האל. אחר כך אני יכול להפיץ את החזון הזה בקרב בני האדם.
אני מלאה מלאה שדיים נכונו שיער ערווה צימח אני כמגדלות שימני כחותם על ליבך שימני כצלקת שימני כתפוח במדבר השבעתי אתכן בנות אשדוד לכה דודי נלינה על שפת הים מתוקות מתוקות שפתיך בנימין מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים.
וְהָרוּחַ הָרָעָה נִכְנְסָה בִּי כְּמוֹ אֵצֶל שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ. רָקַדְתִּי לִפְנֵי אֲדוֹנַי הִשְׁתַּחֲוֵיתִי לְפָנָיו צַרְתִּי צוּרוֹת שׁוֹנוֹת וְלא הָיוּ בְּנַפְשִׁי מִלִּים לְבַטֵּא אֶת הַזַּעַם הָרַב הַמִּצְטַבֵּר, הַחוֹנֵק יַרְכְּתֵי בֶּטֶן. אִמִּי יוֹלַדְתִּי בָּגְדָה בִּי אֲחוֹתִי נִחֲרָה בִּי אָבִי כֶּפֶל בְּגִידָה וַאֲנִי כּה קְטַנָּה וְנָאוָה אֵיךְ תִּשְׂמַחְנָה בִּי בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם אֵיךְ אֲנִי אֶעֳלוז וּבְבִטְנִי אֲבָנִים. שָׁטַח אֲדוֹנַי לְפָנַי כְּמוֹ קְלִּפָּה רַכָּה שָׁטָה הָרָפְסוֹדָה שֶׁלִי בְּמֵי הַנַּהַר הַגּוֹעֵשׁ אֶל אובְדָנִי שַׁטְתִּי אֶל חֻרְבָּנִי וְהַסְעָרָה בַּיָּם גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה, אֳנִיַּת כֶּסֶף עוֹמֶדֶת בַּצַּד וַאֲנִי מוֹשִׁיטָה יָד לְבָנָה וּמְבַקֶּשֶׁת לָבוא בָּה. אֶל אֲדונַי בָּאִים רַק בְּיָדַיִם מְלֵאוֹת אֶל אֲדונַי בָּאִים מְטוהֲרֵי נְשָׁמָה הַיּוֹרֶה יוֹרֵד אֶל הָאָרֶץ הַשְׁקוּ אֶת גִּנּוֹת רוּחִי הַשְׁקוּ אֶת אֳנִיַּת הַכֶּסֶף וְכַוְנוּהָ אֶל מְחוֹז חֶפְצָה מִנְדָנִי הוֹצֵאתִי חֶרֶב וְכִוַּנְתִּי אֶל הָעֲרָפֵל מַיִם זוֹרְמִים, וּבִמְנוּסָתִי נָגַעְתִּי בְּכֶתֶף הָאֱלֹהִים וָאֶשְׁמָע דְּבָרִים קוֹלוֹת קוֹרְאִים. אֲנִי נוֹסַעַת אֶל מְחוז אֵין חֶפֶץ אֲנִי שׁוֹאֶגֶת וְאֵין עוֹנֶה לְקוֹלִי.
בַּיָד, בָּרֶגֶל בַּגָּב עוֹד יָגִיעָ לָאֲבָרִים הַפְּנִימִיים עִם הַכְּאֵב הַזֶה, אַתָּה אוֹמֵר, צָרִיך לְדַבֵּר דִּבַּרְתִּי וְאֵין עִם מִי לְדַבֵּר. כִּמְעַט כִּלִיתִי אֶת הַתְּרוּפוֹת שֶׁבַּסַל לא עוֹבֵר פַּנִיתִּי לִמְדַקְרִים חַשְׁתִּי זְרָמִים קָרִים גָּם חָמִים, קֵהִים גָּם חַדִּים עוֹד גּוֹבֵר - עִם הָראשׁ צָרִיךְ לְדַבֵּר - ראשׁ קוֹדֵחַ, מוּטְרָף - אֵין עִם מִי לְדַבֵּר - צָרִיךְ לְדַבֵּר - אֵין עִם מִי - יֵשׁ מִי - אֵין מִי - יֵשׁ - אֵין - יֵשׁ - אֵשׁ! (בתיה מיכאלביץ', משוררת)
(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)
אתה, מעמיק הייאוש. - - - אנו חיים בבית קברות של החיים. מכתבךָ ריגש אותי. התנסחתָ בצורה כה יפה על מה שהיה. הרגשתי רגשות גואים. געגועים קוראים להם. אני חוששת לכתוב לך מה על ליבי. איני יודעת מה לומר לךָ. מעמיק הייאוש. היינו בגן עדן וגורשנו משם. הלא כך הדבר. גן העדן שלנו אָבד בחולות הים, אולי לא היה זה גן עדן. אולי מראה חולף. צלם בצלם. ראייה בראייה. בריאה בבריאה. חלפנו, היינו שניים לאחד וכעת אנו אחד. אתה אחד במקום רחוק בלתי מושג ואני אחת במקום שלי. בדידות נקרא לזה. שני אנשים בודדים המנסים להיאחז עוד קצת בביחד שהיה להם. ככל שאנו מעמיקים בכתיבה, אני מיואשת. ככל שאני קוראת את דבריך, אני יודעת שהיחסים בינינו לא יהיו כשהיו. רוצָה לבוא אליך ולא יכולה. רוצה להיות איתך ולא יכולה. היינו יחד פעם ולא נהיה יחד שוב. כשאהבנו תמיד אמרתי לך שוב. רוצָה אותך שוב. ואכן באתי שוב ושוב. כבר לא יכולתי לביאתך, המשיבה את רוחי. ולא נחה דעתי כשנפרדתי ממך. היחד הזה היה בלתי רגיל. האם ניתן לחיות יחד. אין לנו למעשׂה אף פעם יחד ולא יהיה לנו יחד. זו אשליה בלתי מובנת. לפעמים כל כך רב הייאוש, שאני אומרת לעצמי, חבל שהופעתָ בעולמי. יש בךָ כל מה שחלמתי עליו שיהיה באדם. אולי אני מגזימה, אולי כל מה שאינו שלנו הוא בבחינת מושא חלומותינו. אולי כשאהיה איתך, לא באמת, תאהב אותי. לא נוכל לדעת זאת לעולם. זה לא יקרה. איך אומרים מסע ייסורים בלא קץ. דרך בלא סיום. דרך ללא מוצא. דרך ללא מוצא באנגלית נקראת דרך מוות. דד אנד. האם כשאנו כותבים יחד זו דרך אמיתית או דרך המוות. - - -אמצא לנו מקום. כרגע איני מוצאת. רק ייאוש. אני גם תוהה, מה אנו צריכים את הכתיבה הזאת. היא מייסרת. לא מובילה לכלום. ואולי לא צריך אותה. חשבתי שתנחם, והיא מייאשת. ממני, שנכנסה לדיכאון ... לךְ, כתבתְ מתוך האפלה. קראתי אותָךְ והיה נדמה לי לפעמים שאתְ בחדר חשוך, חשה שאתְ עולה עוד מעט במדרגות אל לולאַת הגרדום, לולאַת החנק. התבוננתי בך מרחוק שוב ושוב: את שוכבת על הרצפה בחושך, מחפשת מוצא לחייך. את מבקשת לעצמך אושר, מבקשת להבין את פֵּשר חייך כאִישה. לא פעם את נופלת למדרונות עמוקים של ייאוש. את שוכבת על הרצפה, עינייך עצומות. את נושמת נשימות קצובות, שדייך מתרוממים כשאת נושמת. בהזָיָה שלך יש שטרות על שדייך. האריג שלגופך שקוף ויפה. ובכל זאת, העצב מציף אותך לפעמים. את מבקשת מפתֵח לְחדר נעלם אי שם בעולם, שבו נהיה ביחד. אָבד לי המפתח, את לוחשת. אני מבקשת חדר נעלם שמעולם לא הייתי בו, אַת מתעקשת. עינייך עצומות עדיין, ואולי לכן אינך יודעת, שאין צורך במפתח כדי להיכנס לחדר הנעלם המחכה לך אֵי שם. הדלת של החדר אמנם סגורה, נכון. אך פקחי עינייך, בת: אין צורך במפתֵח לחדר הזה המחכה לך. והדלת אינה נעולה. אם תרצי באושר הצפון בחדר הנעלם, הוא מחכה לך תמיד. האושר בחדר הזה הוא, אכן, קְצר מועד, הוא לסירוגין, הוא מתחדש מפעם לפעם ונגוֹז אחר כך. אך החדר מחכה לך. אינך צריכה מפתח אליו. הוא פתוח לקראתך תמיד. לָמה לך לשכב על הרצפה? נדמה לפעמים, כשאני מביט בך מרחוק, שאת אומרת: התרסקתי אל רצפת המציאות. את שוכבת על הרצפה, כמו הייתה זו בִּיצָה טובענית, שלא ניתן לקום ממנה. ואת שוקעת ושוקעת. אני קרב אלייך ואומר לך: אישה, קומי. אם תקומי מן הרצפה תראי שאת עפה באוויר. הכול תלוי בְּמה שתחשבי, במה שתרגישי. בכוח האהבה גַלים יעברו בגופך ותרגישי שאת מרחפת מעל הקרקע. מדי פעם תצטרכי לנחות על הקרקע, כדי להבין את משמעות הרחיפה ואת האושר שיש בה. ייתכן שתחושי שאלה הם רגעי נפילה, אך אַל תשכחי שהאושר הוא ברגעי הרחיפה. את מקשיבה לי מרחוק ועדיין את שוכבת על הרצפה. אני קרב אלייך ואומר לך: אישה, קומי. את עדיין דבקה ברצפה ובחושך. אני קרב אלייך ואומר לך: אישה, קומי. שלך
"אני רוצה לנסות את זה עם כלב". "באמת?", אני תוהה, "איזה כלב? איזה סוג?". היא נאלמת. חצי בהלם. חשבה שאני בטח אתנגד. "נראה לי שדלמטי", היא פוסקת לאחר הרהור ממושך, "כמו במאה כלבים ואחד". "טוב", אני אומר לה, "בכיף". למה אני לא מתנגד? קודם כל, כי קשר עם בעלי חיים, כתוב בכל הספרים, זה מרפא לנפש ומחזק את הביטחון העצמי. וחוץ מזה, אין לנו כלב. "אני אוהבת את השחור של השכנים", היא ממשיכה, "יש לו עיניים יפות". "הוא דלמטי?", אני שואל, "הוא אסתמטי". "אה...", היא מגרדת במצחה, "לא משנה. אני מתה עליו". "והוא יודע מזה?". "לא", היא נושכת שפתיים, "אבל אני עושה לו עיניים ומלטפת אותו בגב כשהם מורידים אותו במעלית". "תשמעי", אני אומר לה, "באוגוסט הם נוסעים לחו"ל. אולי זה יהיה זמן טוב לקחת אותו ולנסות?". "אוי", היא קופצת עלי, "אתה הכי הכי בעולם! תודה! תודה!". "בסדר, בסדר", אני נבוך, "אין בעד מה". "לא, יש", היא מחייכת באושר, ושולחת יד לתוך התחתונים שלי. הוא מזדקף תוך שנייה. אחרי יומיים מגיע אוגוסט. אני יורד בכפכפים לשכנים, שבדיוק עסוקים באריזת המזוודות. הכלב מסתובב במבט מושפל. "היי", אומרת לי השכנה, "באת לעזור לנו לארוז?". "לא", אני מתגונן, "אני רואה שאתם מסתדרים יפה. תגידו, מה אתם עושים עם הכלב בזמן החופשה?". "אה... אוי", היא טופחת על מצחה, "באמת לא חשבתי על זה. אריקקקקקקקק!!". "מהההה?", הוא צורח מהשירותים, "תני לי לנשום! יא אללה, לא נותנים לבנאדם לחרבן בשקט!". "תשמעי", אני חותך, "אנחנו נשמח לארח אותו בזמן החופשה שלכם". "באמת?!", היא פוערת עיניים, "אוי, תודה. וואו, באמת עשית לנו את היום". אני אוחז ברצועה ולוקח אותו למעלה. הוא אפילו לא מתנגד. כלב מחונך. או מדוכא. עדיין לא החלטתי. אני דופק לה על הדלת. היא פותחת וכורעת לעברו. הוא מלקק את פניה. היא בתחתונים, טריקו, התחת שלה מקסים. הבליטה מתקשחת מיד. בלילה אני שומע גרגורים משונים מכיוון החדר שלה. יבבות חנוקות וליחשושים. אני מתאר לעצמי מה קורה שם. הוא מתרומם כמו טיל. אני מאונן לאט. זה לא מספק אותי. נדמה לי שיש שם גניחות. אני לא יכול יותר. אני הופך את אשתי ובא אליה חזק מאחור. הוא קשה כמו אבן. היא צועקת לתוך הכרית. לא מעניין אותי. האו! עוברים חודשיים שלושה. היחסים, מה אני אגיד לכם, לא משהו. היא נובחת עליו, הוא מייבב. אבל לא צריך להאשים רק אותה. גם הוא, בינינו, לא בנאדם. לא מתחשב. לא עוזר. יום שישי אחד, בארוחת ליל השבת, היא פתאום מביטה עלינו ואומרת בשקט: "יש לי משהו לספר לכם". "נו?", אני שואל ולועס, "מה עכשיו?". "אני בהריון". "אוי", אשתי קופצת עליה, "איזה יופי! סוף סוף!!". "ממי?", אני מתעניין באדישות, "מהבולדוג או מהפינצ'ר?". "מה, נראה לך?", היא מעווה את פניה, כאילו נעלבת, "הבולדוג זו דמות מחנכת? מהזאב! הוא כזה מתוק". אני מפסיק ללעוס ומביט בה, קורן מאושר, ומנשק אותה על הלחיים. וגם על הפה. היא דוחפת לי לשון רטובה אל בין החניכיים ומלקקת. תיכף ומיד עומד לי. היא מרפה ממני בחיוך נבזי. אשתי שבה ומחבקת אותה בחום. היא שואלת: "אתה רוצה גם?". "מה?". "נו", היא מגחכת, "עם הכלב". "לא", אני אומר, "יש לי גבולות. וגם הטחורים מפריעים". "נכון", אשתי מתערבת, "זו בעיה מאד ישנה, הטחורים שלו". "לא בתחת", היא עונה, "נו, מציצה כזאת. טובה. לא בא לך? לא מתגעגע? יש לו לשון ארוכה נורא...". הו, עכשיו אני מתעצבן. "תראי", אני אומר לאשתי, "תראי איך הבת שלך מדברת. מאיפה החינוך הזה? מאיפה היא קיבלה את הג'ורה הזאת? ארצה!". (אבישי, מתיה, סופר, משורר, מאמן, מתוך ספר בכתובים)
"מה נשים באמת רוצות?" נכתב במודעת הפרסומת לקניון גבעתיים בפתיחת המרכז המסחרי המצליח. הקניון הוקם על "שטח תשע", טבע פראי שחיסולו היווה יריית הפתיחה למרתון חיסול שטחי הטבע בעיר ובנייה מואצת של גורדי שחקים. גדלתי בעיר שהחיים בה בעבר היו יכולים להבחין בחילופי העונות וזאת ללא פרסומי מבצעי סוף העונה בקניון. באירוע נחשפים לראשונה על גבי המסך הגדול, עשרה סרטים קצרים המתעדים את מה שהייתה גבעתיים בין השנים 1998-2011. צילום: נתי אורנן, ירון בן חיים, יובל בר און עריכה: נתי אורנן סינמטק ת"א, אולם 4, יום שני, 27/2, משעה 20:30 עד 22:00. מחיר כרטיס 33 ש"ח. חלק מהכנסות ההקרנה יתרמו לבית פריימן בגבעתיים, הוסטל למען תושבים עם צרכים מיוחדים. עמוד הערב באתר סינמטק ת"א כאן , ובפייסבוק תהליך הבניה המואץ בעיר גבעתיים הינו חלק מפעולותיהם של בעלי ההון הקולוניאליסטים המשתלטים על מדינת ישראל. בגבעתיים נהרסו עד כה אולפני גבע, המכתש, גבעת קוזלובסקי, הטבע המועט שעוד נשאר בעיר, ובתים בעלי ערך היסטורי רב. מצורף בזאת לינק למקבץ מדגמי של הסרטים בהם ניתן לראות צילומים שלי את העיר לפני 15 שנים ובשנים האחרונות (הלינק) בביקורי האחרון בישראל צולמו חומרים נוספים, כולל ביקור בלשכת ראש העיר וטקס "קבורתה" של העיר. בשנה האחרונה אני חי בברלין, יוצר מוזיקה, תיאטרון ווידאו בעיר. --
שלום חברות וחברים, יעקב אלג'ם: קטנצ'יק ז"ל לצערי הרב קטנצ'יק הלך לעולמו מאוחר בלילה שבו הכתיב לי את מכתבו לתיאודור. זה היה בערב יום האהבה. למחרת, בלילה, ברשת ב', בתכנית של יובב כץ, הנושא היה "איך מתמודדים עם שינויים דרסטיים בסימביוזה בין אישית" וסימביוזה כידוע היא חיבור בין שני גופים אורגניים לתועלת ולהשבחה של כל אחד מהם. אני הייתי ראשון הדוברים. המנחה והפסיכולוג מאד התלהבו כבגלל התפנית המפתיעה, קרי קשר סימביוטי בין אדם לבעל חיים. הם ניסו לנחמני. דיברנו על אהבת בעל חיים לאדם ומה היא מוסיפה לרגשות וליחסים בבית. הערב שלחו לי במייל את תצלום קבורתו של קטנצ'יק, באחת מחלקות האדמה ברעננה, ומעכשיו נותרים צילומי עבר וזיכרונות מתוקים. בסדנת קריאת שירה קראנו היום שיר של טוביה ריבנר. בו הוא כותב ש"המוות הוא זמן המוות" ומתכוון שהחיים נראים נפיצים ויקרים כאחד, כאשר חרב השאול נמצאת במצב היכון תמידי. לילה טוב, יעקב ------- שלכם באהבה
נא לעבור לדף אודישנים דרושים.
היטלר
(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן) וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון - הוידוי האחרון ביצוע וירטואוזי! (חיה בראל, קול ישראל) אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל. הוא כריזמטי, הולך עד הסוף ומחויב למה שהוא עושה (יוני איתיאל, קול ישראל, מבקר תיאטרון) תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן! (יואב איתמר, שחקן, מנחה, מבקר תיאטרון) הייתי מהופנט! (אלי הוז, במאי-יוצר, יועץ ומנחה קבוצות) יהלום של יצירה! (שני לרר, שחקנית ומנחה) חוויה מטלטלת! (שלי קלינג, קולנוענית ושחקנית) חוויה מדהימה! (איריס הרפז, שחקנית ומוסיקאית) עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי! (רן בן עזרא, שחקן ומנחה) הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק! (הילה גלסר, מחזאית ושחקנית) מדהים! הייתי מהופנטת. (רותם זיו, שחקנית ומנחה) יצירה מלאה עוצמה! (דורית אבנט שחקנית ומנחה) "היטלר" בחדר, הופך את הבטן! (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק) מבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין... זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה (ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת). אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך "מפחידה" בעולמנו (שושנה ויג, סופרת ומשוררת) משחק וירטואוזי בהצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה! (יוסי זיו, מנחה ושחקן) מושלם! (ערן שיין, שחקן) היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי. במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות. המחזה מבוסס על דברים שכתב ואמר היטלר ואלו עובדו יחד עם טקסטים מקוריים ליצירה מלאת הומור שחור, מצמררת וגרוטסקית. מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל משחק: אמיר אוריין מוצ"ש, 25.2.2012, 20:30 מוצ"ש, 3.3.2012, 20:30 יום שישי, 30.3.2012, בשעה 14:00 טל': 0508-497715, 03-5171818 -------------- העלמה והמוות
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים". (נאוה סמל, סופרת) גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שבהם המעונים נותרו בחיים. באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה. את מעשיו הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו. מחזה: אריאל דורפמן עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל בימוי: אבי גיבסון בר-אל ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני עוזרת במאי: רינת מוסקונה ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה" בניהול האמנותי של ינון צפריר יום ד', 14.3.2012, בשעה 20:30 טל': 0508-497715, 03-5171818 ---------------------------- "המליאה" של תיאטרון החדר פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה. הפגישה הבאה של המליאה: בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818 במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד. "המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818. אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט - מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה "אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה. המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם. יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל. שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל. "אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית. כל ההצגות מתקיימות באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. תודה לתיאטרון החדר! אחת לחודש בצוותא תל אביב, 20:30. להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא. מחיר כרטיס: 60 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 40 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד". נדב בן חורין: SWEATSHOP BOYS אהלן! הנה פרטים לגבי הופעות של הלהקה שלי SWEATSHOP BOYS, במהלך מרץ. יום רביעי, 7.3.2012, בשעה 20:00, התיכון, בלפור 2, חיפה יחד עם DRY HEAVES Kids insane , אנגליה. יום שישי, 16.3.2012, בשעה 17:00אחה"צ, הצימר, רחוב הגדוד העברי 5, תל אביב יחד עם גולשי האבן נייר ומספריים, Do you like my shoes?, Sigfried & Roid- Rage כל ההופעות בין 10 ל-50 ₪. השיר "solo" מהופעה במועדון קלאב הד:
ענתיקות ברחוב בכל יום שישי, בשעה 13:30. בימוי: רינת מוסקונה. לפרטים: 050-795-4582. פברואר במרכז לתיאטרון של עכו כתמים מאת ובבימוי נדב פרידמן מתוך פסטיבל עכו האחרון. יצירה ביוגרפית – פנטסטית על זוגיות והלם קרב. יום עכו - 23.2, יום ה' יום מיוחד ומרוכז של יצירת תיאטרון ומחול חדשות של המרכז לתיאטרון של עכו והחממה למחול. הזדמנות ייחודית להתעדכן בשפת היצירה של המרכז לתיאטרון של עכו. בתכנית: אום מוחמד - 15:00 מות הדרוויש - 17:00 ברוך - 18:30 המרכז לתיאטרון של עכו, 04-9914222. www.acco-tc.com acco.tc@gmail.com ויצמן 1, העיר העתיקה - עכו.
שני שחקנים אנונימיים, בני 30, מחליטים לערוך לעצמם ערב מחווה והצדעה חגיגי, שלאחריו הם יעזבו את הבמה לתמיד תוך סגירת חשבון עם עולם התרבות והבידור של מדינת ישראל. זוכת פרס השחקנים הטובים ביותר (פסטיבל עכו) לפרטים נוספים: (כאן) 23-24/2 - ת"א תמונע - חמישי 20:00 - שישי 21:00 - 03-5611211. קוד הנחה לתמונע: 600 29/2 - מגדל העמק - 20:30 - 04-6441747 1/3 - אריאל - 20:30 - 052-2646938 31/5 - עכו - 21:00 - 04-9914222 מחשבים - תיקון שחר נגר: 050-764-8002 מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות: כתבו אלינו ונשלח: (הדוא"ל שלנו)
אחד משלנו סרט קולנוע ישראלי משנת 1989 בבימויו של אורי ברבש על פי תסריט של בני ברבש. עוסק בהתנגשות בין ערך אחוות הלוחמים לבין ערך האמינות. הסרט נשלח על ידי ישראל להתחרות על מועמדות לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר (1:54:05). (שימו לב להודעתו של דובר צה"ל בתחילת הסרט). (העברה: שאול דישי)
מרק לוינסקי בעת שהממשלה והרשויות מזניחות את מבקשי המקלט, יש אנשים המנסים להקל בִּמעט על מצבם. מרק לווינסקי - הינה יוזמה של תושבים היוצאים לגן לווינסקי בתל אביב עם מרק ביתי חם, שמיכות ושקי שינה, כדי להשביע ולחמם מעט את חסרי קורת הגג. -------------- -------------- -------------- המפלצת כבר כאן יגאל רן דואק
שוטף פלוס עם איתי יטוב (בוגר תיאטרון החדר) בלוג סטירי בוידיאו, מתעדכן אחת לשבוע (כאן) -------------- -------------- -------------- הטלוויזיה החברתית (אהוד שם טוב, 052.5433100) -------------- -------------- -------------- הירקון 70 (הירקון 70) -------------- -------------- -------------- גרפיטי ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה, הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר, אל בני גזע נבחר. (היטלר במחזה "היטלר") -------------- ניתן לך הזדמנות להתבטא, דוקטור. אתה יכול להיות שקט. פשוט לא הייתי רוצה להוריד את ה...מחסום, מהפה שלך, כך קוראים לזה, לא? (פאולינה במחזה "העלמה והמוות") -------------- קטן זה יפה. אינטימי זה נכון. (אינטימיזציה של האירוע האמנותי) אמיר אוריין - תיאטרון החדררחוב הירקון 29, תל אביב 6801138  |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| © 2024 אמיר אוריין תיאטרון החדר | בית | | | אודות | | | לימודים בחדר | | | הצגות ואירועים | | | מולטי מדיה | | | קשר אישי | | | שיטת אוריין | | | חדש | | | מפת האתר |  |
 |
 |
 |