הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא תפיסה שלמה של אמנות הבמה. כנות הגורמת לחוויה מרעננת. אתגר לאמנים ולקהל" (פרופ' אברהם עוז)


אני בן 37 וחצי, נשוי, אב לשני ילדים משגעים וזה מה שיש לי לומר לזכותי.

בשנתיים האחרונות עבדתי כנגר וגנן. מי שאומר שיש בעבודות האלה משהו מקסים או מגניב, לא עבד בהם. נגרות היא לא התעסקות מגניבה בעץ, יצירה של שולחן או כסא עם פיתוחים מעניינים, אלא עבודה של פועל ייצור שחותך דופק מדביק משייף, משייף, משייף ובסוף מכין ארגזים שהופכים לארונות מטבח או בגדים. וגינון זה לא גיזום עדין של עלי ורד יבשים ואיסוף קליל של עלים זהבהבים שנשרו להם אט אט לאדמה הרכה. זאת עבודה סיזיפית של עקירת עשבים בידיים  באדמה קשה לרוב. קיצוץ פינות הדשא בחרמש כבד ומעלה עשן . כיסוח אין סופי של מדשאות במכסחת דשא מחרישת אוזניים וגיזום מעצבן ובלתי נגמר של גדרות מכוערות ודוקרות, וגם עבודה בפלא הטכנולוגי החדש, המפוח מחריש האוזניים, שמעיף עלים ממקום למקום ובעיקר אבק בקטריאלי לריאות הירוקות שלי.

 

יום אחד אני אשרוף את כל הלכלוכים העצמיים שלי, הם מבזים אותי יותר ממה שאני בזוי לעצמי גם ככה. יום אחד כשאהיה שלם עם עצמי ובמקומי בעולם, כל זה יהיה מגוחך. עשרים שנה שאני יורד על עצמי שאני כלומניק לא מוצלח. בעצם מקבע את עצמי במקום, משכנע את עצמי שאני כזה. עכשיו בהפוך על הפוך אני משכנע את עצמי שאני לא. עבודה רוחנית היא עבודה על אמונה. אין משהו מוחשי לאחוז בו, רק להאמין. כמו שלא רואים את הרוח רק מרגישים ורואים מה היא מזיזה.

 

רונן, קודם כל תפסיק לשנוא את עצמך. אתה המקסימום שאתה יכול בכל נקודת זמן. וזה שאתה לא יכול זה לא באשמתך. עד כאן אליבי. בוא נראה מה אני יכול לעשות כדי להתגבר על הדיסוננס הקוגניטיבי. זה שאומר שאני כשלון, לוזר, אפס, ולא ראוי, אל מול אני גאון, מיוחד במינו, חזק, מוכשר, רגיש, יפה תואר, ומהמם באופן כללי.

 

אני מאמין בשני המגמות הללו באמונה שלמה אבל לא שווה. וכל אחת מהן מבוססת על עובדות חיים. האמונה שאני כשלון מקבלת אישורים כל הזמן, מהחברה, ממקומות עבודה, מתקופות הבטלה… וחוסר הביטחון שאני מכניס הביתה. מתחושת חוסר המימוש העצמי. חוסר מימוש הצד המיוחד הגאון המוכשר שבי. הצד המיוחד - החכם  מקבל ביטוי ותוקף כאן, בכתיבה, במחשבה, בהבלחות שיחה. ממש מעט מדי.

 

אלוהים, לא יכולת לעשות אותי קצת יותר מורכב, שיהיה מעניין?

אלוהים עונה: קצת יותר מורכב זה אשפוז.

מדהים איך אני מצליח להחזיק את החבילה הזאת באופן נורמאלי לכאורה. אני מאפשר רק למספר אנשים להציץ אל תוך התסבוך הזה שנקרא רונן. אני אוהב להיות ככה, בתוך הפלונטר שלי. מצדיק את עצמי, שונא את עצמי, חושב את עצמי, מרחם על עצמי, אני בתוך עצמי אני גר, אוהב להיות בבית, אוהב את המוכר הידוע. אוהב להיות תלוי, נצרך, נזקק מוגבל, קטן, ילדותי. ומנותק. להציק לעצמי, לרחם עלי, לנבוח קצת על הסביבה באיום, כי אני מת מפחד. החיים גדולים עליי.

 

בעוד שנתיים אני אכתוב שוב שאני בן 39 וחצי יש לי שני ילדים, אולי שלושה, הם מקסימים ואני קקי קטן.

איזו דוגמא אני אתן להם? כמובן שעד שהם יבינו בהכרה מי אני ומה אני יעברו עוד עשרות שנים וטיפולים פסיכולוגים וגם אז אהיה להם כל כך לא ברור כמו כל הורה. אבל בינתיים הם יספגו את ריח הפחד שאני מדיף. נכון שאני משחק להם אותה חזק ומכוון אותם, ומחנך, ואוהב באמת, הכי טוב שאני יכול, אבל הריח נספג, אני מסריח מפחד.

 

בילדים שלי אני מחפש תמריץ כדי להפסיק לחיות בפחד ובתחושת כשלון. כנראה שהבנתי שבעצמי לא אמצא תמריצים נוספים שיחזיקו מים או אותי מעל המים. נו טוב שיהיה. העיקר שיקרה כבר. אבל לא יקרה. אני לא מאמין בעצמי בגרוש לא מאמין שאני יכול לממש את עצמי באופן עצמאי, והנה מחשבה חדשה רצה לי בראש, כבר התחלתי לחשוב איך אממש את עצמי דרך הילדים שלי. איזה לוזר. הכנתי לעצמי עכשיו ''מוזלי'' ממש טעים, עם תפוח, בננה, ענבים, ותערובת גרנולה עם גרעינים וצימוקים ודבש. מממ ממש טעים.

 

אני אהיה סופר. אחרי שאתייאש מעצמי לגמרי, הילדים יגדלו או אפילו לפני, כששרון תתיאש ממני, תעזוב אותי ותיקח את הילדים, אני אשב לי בחור שלי עם עצמי, כמו שאני אוהב, ואני אכתוב ואזיין את השכל כמו שאני יודע, ולבסוף יצאו לאור ספרים מקסימים, רגישים, מיוחדים, מסריחים ויפים כמוני. אני אבקש עזרה בלמצוא הוצאה לאור כי כרגע זה נראה לי ממש מסובך ולבסוף והם יצאו להם לאור כמו פרפרים, אני בטוח, או שהם רק ייכתבו כי זאת זכותו של העולם לבחור לא לראות אותי. אבל זה לא משנה. כי אפסיק להיות גולם.

 

(רונן פרידמן)

לאיגרת השבועית של 2010 . 9 . 16