הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מוציאה לאור את האדם שבאמן!" (גבריאל דגן, פסיכולוג)


(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

אתה,

 מעמיק הייאוש. - - - אנו חיים בבית קברות של החיים. מכתבךָ ריגש אותי. התנסחתָ בצורה כה יפה על מה שהיה. הרגשתי רגשות גואים. געגועים קוראים להם. אני חוששת לכתוב לך מה על ליבי. איני יודעת מה לומר לךָ. מעמיק הייאוש. היינו בגן עדן וגורשנו משם. הלא כך הדבר.

 גן העדן שלנו אָבד בחולות הים, אולי לא היה זה גן עדן. אולי מראה חולף. צלם בצלם. ראייה בראייה. בריאה בבריאה. חלפנו, היינו שניים לאחד וכעת אנו אחד. אתה אחד במקום רחוק בלתי מושג ואני אחת במקום שלי. בדידות נקרא לזה. שני אנשים בודדים המנסים להיאחז עוד קצת בביחד שהיה להם.

 ככל שאנו מעמיקים בכתיבה, אני מיואשת. ככל שאני קוראת את דבריך, אני יודעת שהיחסים בינינו לא יהיו כשהיו. רוצָה לבוא אליך ולא יכולה. רוצה להיות איתך ולא יכולה. היינו יחד פעם ולא נהיה יחד שוב.

 כשאהבנו תמיד אמרתי לך שוב. רוצָה אותך שוב. ואכן באתי שוב ושוב. כבר לא יכולתי לביאתך, המשיבה את רוחי. ולא נחה דעתי כשנפרדתי ממך. היחד הזה היה בלתי רגיל. האם ניתן לחיות יחד. אין לנו למעשׂה אף פעם יחד ולא יהיה לנו יחד. זו אשליה בלתי מובנת.

 לפעמים כל כך רב הייאוש, שאני אומרת לעצמי, חבל שהופעתָ בעולמי. יש בךָ כל מה שחלמתי עליו שיהיה באדם. אולי אני מגזימה, אולי כל מה שאינו שלנו הוא בבחינת מושא חלומותינו. אולי כשאהיה איתך, לא באמת, תאהב אותי. לא נוכל לדעת זאת לעולם. זה לא יקרה. איך אומרים מסע ייסורים בלא קץ. דרך בלא סיום. דרך ללא מוצא. דרך ללא מוצא באנגלית נקראת דרך מוות. דד אנד. האם כשאנו כותבים יחד זו דרך אמיתית או דרך המוות. - - -אמצא לנו מקום. כרגע איני מוצאת. רק ייאוש.

 אני גם תוהה, מה אנו צריכים את הכתיבה הזאת. היא מייסרת. לא מובילה לכלום. ואולי לא צריך אותה. חשבתי שתנחם, והיא מייאשת.

 ממני, שנכנסה לדיכאון

...

לךְ,

 כתבתְ מתוך האפלה. קראתי אותָךְ והיה נדמה לי לפעמים שאתְ בחדר חשוך, חשה שאתְ עולה עוד מעט במדרגות אל לולאַת הגרדום, לולאַת החנק.

 התבוננתי בך מרחוק שוב ושוב: את שוכבת על הרצפה בחושך, מחפשת מוצא לחייך. את מבקשת לעצמך אושר, מבקשת להבין את פֵּשר חייך כאִישה. לא פעם את נופלת למדרונות עמוקים של ייאוש. את שוכבת על הרצפה, עינייך עצומות. את נושמת נשימות קצובות, שדייך מתרוממים כשאת נושמת. בהזָיָה שלך יש שטרות על שדייך. האריג שלגופך שקוף ויפה. ובכל זאת, העצב מציף אותך לפעמים.

 את מבקשת מפתֵח לְחדר נעלם אי שם בעולם, שבו נהיה ביחד. אָבד לי המפתח, את לוחשת. אני מבקשת חדר נעלם שמעולם לא הייתי בו, אַת מתעקשת.

 עינייך עצומות עדיין, ואולי לכן אינך יודעת, שאין צורך במפתח כדי להיכנס לחדר הנעלם המחכה לך אֵי שם. הדלת של החדר אמנם סגורה, נכון. אך פקחי עינייך, בת: אין צורך במפתֵח לחדר הזה המחכה לך. והדלת אינה נעולה.

 אם תרצי באושר הצפון בחדר הנעלם, הוא מחכה לך תמיד. האושר בחדר הזה הוא, אכן, קְצר מועד, הוא לסירוגין, הוא מתחדש מפעם לפעם ונגוֹז אחר כך. אך החדר מחכה לך. אינך צריכה מפתח אליו. הוא פתוח לקראתך תמיד.

 לָמה לך לשכב על הרצפה? נדמה לפעמים, כשאני מביט בך מרחוק, שאת אומרת: התרסקתי אל רצפת המציאות. את שוכבת על הרצפה, כמו הייתה זו בִּיצָה טובענית, שלא ניתן לקום ממנה. ואת שוקעת ושוקעת.

 אני קרב אלייך ואומר לך: אישה, קומי.

 אם תקומי מן הרצפה תראי שאת עפה באוויר. הכול תלוי בְּמה שתחשבי, במה שתרגישי. בכוח האהבה גַלים יעברו בגופך ותרגישי שאת מרחפת מעל הקרקע. מדי פעם תצטרכי לנחות על הקרקע, כדי להבין את משמעות הרחיפה ואת האושר שיש בה. ייתכן שתחושי שאלה הם רגעי נפילה, אך אַל תשכחי שהאושר הוא ברגעי הרחיפה.

 את מקשיבה לי מרחוק ועדיין את שוכבת על הרצפה.

 אני קרב אלייך ואומר לך: אישה, קומי.

 את עדיין דבקה ברצפה ובחושך.

 אני קרב אלייך ואומר לך: אישה, קומי.

 שלך

 

לאיגרת השבועית של 2012 . 2 . 23