"אני רוצה לנסות את זה עם כלב".
"באמת?", אני תוהה, "איזה כלב? איזה סוג?".
היא נאלמת. חצי בהלם. חשבה שאני בטח אתנגד. "נראה לי שדלמטי", היא פוסקת לאחר הרהור ממושך, "כמו במאה כלבים ואחד".
"טוב", אני אומר לה, "בכיף".
למה אני לא מתנגד? קודם כל, כי קשר עם בעלי חיים, כתוב בכל הספרים, זה מרפא לנפש ומחזק את הביטחון העצמי. וחוץ מזה, אין לנו כלב.
"אני אוהבת את השחור של השכנים", היא ממשיכה, "יש לו עיניים יפות".
"הוא דלמטי?", אני שואל, "הוא אסתמטי".
"אה...", היא מגרדת במצחה, "לא משנה. אני מתה עליו".
"והוא יודע מזה?".
"לא", היא נושכת שפתיים, "אבל אני עושה לו עיניים ומלטפת אותו בגב כשהם מורידים אותו במעלית".
"תשמעי", אני אומר לה, "באוגוסט הם נוסעים לחו"ל. אולי זה יהיה זמן טוב לקחת אותו ולנסות?".
"אוי", היא קופצת עלי, "אתה הכי הכי בעולם! תודה! תודה!".
"בסדר, בסדר", אני נבוך, "אין בעד מה".
"לא, יש", היא מחייכת באושר, ושולחת יד לתוך התחתונים שלי.
הוא מזדקף תוך שנייה.
אחרי יומיים מגיע אוגוסט. אני יורד בכפכפים לשכנים, שבדיוק עסוקים באריזת המזוודות. הכלב מסתובב במבט מושפל.
"היי", אומרת לי השכנה, "באת לעזור לנו לארוז?".
"לא", אני מתגונן, "אני רואה שאתם מסתדרים יפה. תגידו, מה אתם עושים עם הכלב בזמן החופשה?".
"אה... אוי", היא טופחת על מצחה, "באמת לא חשבתי על זה. אריקקקקקקקק!!". "מהההה?", הוא צורח מהשירותים, "תני לי לנשום! יא אללה, לא נותנים לבנאדם לחרבן בשקט!".
"תשמעי", אני חותך, "אנחנו נשמח לארח אותו בזמן החופשה שלכם".
"באמת?!", היא פוערת עיניים, "אוי, תודה. וואו, באמת עשית לנו את היום".
אני אוחז ברצועה ולוקח אותו למעלה. הוא אפילו לא מתנגד. כלב מחונך. או מדוכא. עדיין לא החלטתי. אני דופק לה על הדלת. היא פותחת וכורעת לעברו. הוא מלקק את פניה. היא בתחתונים, טריקו, התחת שלה מקסים.
הבליטה מתקשחת מיד.
בלילה אני שומע גרגורים משונים מכיוון החדר שלה. יבבות חנוקות וליחשושים. אני מתאר לעצמי מה קורה שם.
הוא מתרומם כמו טיל.
אני מאונן לאט. זה לא מספק אותי. נדמה לי שיש שם גניחות. אני לא יכול יותר. אני הופך את אשתי ובא אליה חזק מאחור. הוא קשה כמו אבן. היא צועקת לתוך הכרית. לא מעניין אותי. האו!
עוברים חודשיים שלושה. היחסים, מה אני אגיד לכם, לא משהו. היא נובחת עליו, הוא מייבב. אבל לא צריך להאשים רק אותה. גם הוא, בינינו, לא בנאדם. לא מתחשב. לא עוזר. יום שישי אחד, בארוחת ליל השבת, היא פתאום מביטה עלינו ואומרת בשקט: "יש לי משהו לספר לכם".
"נו?", אני שואל ולועס, "מה עכשיו?".
"אני בהריון".
"אוי", אשתי קופצת עליה, "איזה יופי! סוף סוף!!".
"ממי?", אני מתעניין באדישות, "מהבולדוג או מהפינצ'ר?".
"מה, נראה לך?", היא מעווה את פניה, כאילו נעלבת, "הבולדוג זו דמות מחנכת? מהזאב! הוא כזה מתוק".
אני מפסיק ללעוס ומביט בה, קורן מאושר, ומנשק אותה על הלחיים. וגם על הפה. היא דוחפת לי לשון רטובה אל בין החניכיים ומלקקת.
תיכף ומיד עומד לי.
היא מרפה ממני בחיוך נבזי. אשתי שבה ומחבקת אותה בחום.
היא שואלת: "אתה רוצה גם?".
"מה?".
"נו", היא מגחכת, "עם הכלב".
"לא", אני אומר, "יש לי גבולות. וגם הטחורים מפריעים".
"נכון", אשתי מתערבת, "זו בעיה מאד ישנה, הטחורים שלו".
"לא בתחת", היא עונה, "נו, מציצה כזאת. טובה. לא בא לך? לא מתגעגע? יש לו לשון ארוכה נורא...".
הו, עכשיו אני מתעצבן.
"תראי", אני אומר לאשתי, "תראי איך הבת שלך מדברת.
מאיפה החינוך הזה?
מאיפה היא קיבלה את הג'ורה הזאת?
ארצה!".
(אבישי, מתיה, סופר, משורר, מאמן, מתוך ספר בכתובים)
