הצטרפו לאיגרת השבועית

בתחום האירוע האמנותי - שהוא תחום סופי, מוגדר במקום ובזמן נתונים מראש - מספר אפשרויות היצירה שואף לאין סוף!


(בעקבות הצפייה בהצגה "היטלר")

ביום שישי, 10.2.12, אחר הצהריים, הייתי בקהל הצופים בהצגה "היטלר" בתיאטרון החדר. הצגה מרתקת ללא ספק, ועם משחק מופלא של אמיר אוריין. אני רוצה לשתף במה שהתחולל במוחי אחרי סצנה אחת קטנה בהצגה. להראות כמה כוח יש לפעולה הבימתית. בסצנה הזאת היטלר אוכל בתאווה מעדן שוקולד לנגד עיני הצופים, ובסיימו הוא מנגב את ידיו. פעולת ניגוב הידיים תפסה אותי חזק. היא התחילה בעדינות והסתיימה בתוקפנות מה. הגלגלים במוחי החלו להסתובב ומיד עלתה לנגד עיני דמותה של ליידי מקבת. גם לה יש סצנה קטנה של ניקוי ידיים במחזה "מקבת". היא שוטפת ידיים, מנסה להסיר איזשהו כתם ארור. היא רוצה להסיר מעליה כתמי דם מדומים. הטירוף נכנס בה אחרי שלקחה חלק ברציחות מזוויעות לצורך השגת השלטון לבעלה.  היא הרגישה לא בנוח עם פעולות הרצח. המוסר דפק על דלתה. והיטלר, כאן, על הכסא בתיאטרון החדר, מטורף אף הוא. אבל בעוד ליידי מקבת מנסה להתנקות מהדם שנשפך, היטלר מתנקה משוקולד. הטירוף שלו, לדעתי, היה קיים כבר קודם לפעולות הרצח שלו. את ליידי מקבת אני יכולה להבין מבחינת סבלה, צערה על מה שעשתה. היטלר של אמיר, במחזה של טובה רוגל ואמיר אוריין, לא משדר צער על מה שעשה. האויב שלו אינו המצפון, אלא הגוף הפיזי, או הרופאים הארורים שאומרים לו להתנזר מדברי מתיקה כי הם פוגעים בבריאותו. לאורך ההצגה כולה הוא לא מביע שום חרטה על מעשיו. ליידי מקבת מלמדת אותנו מוסר דרך הרגש. היטלר מלמד אותנו דרכי פעולה דרך השכל.

היטלר בהצגה אומר כי אין לו עבר, אין לו הווה וכבר אין לו עתיד, ואני מפרשת את פנייתו אלינו הצופים כעם הנבחר, כאנשים טובים, כמעין רמיזה על כך שלא נלמד מדרכו בפתרון בעיות לאומיות. הוא אומר דברים אלה לא מתוך חרטה על מעשיו, אלא מתוך רצון לתת עצה, עצה של אדם זקן, שמה שנותר לו בסוף חייו הוא רק להתענג על מעדן שוקולד.

תודה רבה לאמיר ולצוות ההצגה על ההזדמנות ליהנות, לחשוב ולכתוב על זה.

(טל בר-און, אמנית)

לאיגרת השבועית של 2012 . 3 . 1