הצטרפו לאיגרת השבועית

- האם זכור לך שקורצת מן החומר אשר ממנו עשויים כוכבים? - כן, אבל ברגע זה הבית הפוך וצריך להביא את הילד לגן ויש לי הופעה בערב והכביסה על החבל ויורד גשם.


האיגרת השבועית

יום ה', 2012 . 3 . 1

היטלר
וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון
מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

מוצ"ש, 3.3.2012, 20:30

יום שישי, 30.3.2012, בשעה 14:00
מוצ"ש, 31.3.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

-------
העלמה והמוות

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אבי גיבסון בר-אל ואמיר אוריין

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

מבית היוצר של קבוצת אורתו-דה

יום ד', 14.3.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

--------------

לימודי משחק ובימוי
קורסים שנתיים מרוכזים
בתיאטרון החדר
טל', 03-5171818, וגם בדוא"ל

מידע באתר החדר: כאן

--------------

ייעוץ אישי:  
טל': 03-5171818
דוא"ל ו
מידע נוסף כאן
--------------

יש לך קטע? שלח/י אותו אלינו לאיגרת

--------------
לתגובות

--------------
אירועים בתיאטרון החדר
--------------

סרטוני החדר ביוטיוב

--------------

לאיגרות קודמות
--------------


באיגרת זו:

•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: טל בר-און: היטלר וליידי מקבת
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: אנרגיה
•   אסנת ראם: אני מתעלֵמת
•   פרשת השבוע: 20. תצוה: שמות כ"ז 20 - ל' 10
•   מאיה בז'ראנו: פגישה בקפה סגור
•   יואב איתמר: אם, את מביטה
•   שושנה ויג ובלפור חקק: השמות שמורים במערכת
•   סמדר שרת: סילביה רוחצת כלים
•   אסתר ויתקון: גַּעְגּוּעִים
•   מיכאל פבזנר: התיק
•   בילי לרנר: 6
•   בתיה מיכלביץ: על הגדר
•   צפירה יונתן: אוֹרוֹת הַנַוָּד
•   אבישי מתיה: תיגע לי
•   תיאודור ממליץ: טיסי
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח הודעות
•   הכתובת על הדיר: עיון קצר
(בעקבות הצפייה בהצגה "היטלר")

ביום שישי, 10.2.12, אחר הצהריים, הייתי בקהל הצופים בהצגה "היטלר" בתיאטרון החדר. הצגה מרתקת ללא ספק, ועם משחק מופלא של אמיר אוריין. אני רוצה לשתף במה שהתחולל במוחי אחרי סצנה אחת קטנה בהצגה. להראות כמה כוח יש לפעולה הבימתית. בסצנה הזאת היטלר אוכל בתאווה מעדן שוקולד לנגד עיני הצופים, ובסיימו הוא מנגב את ידיו. פעולת ניגוב הידיים תפסה אותי חזק. היא התחילה בעדינות והסתיימה בתוקפנות מה. הגלגלים במוחי החלו להסתובב ומיד עלתה לנגד עיני דמותה של ליידי מקבת. גם לה יש סצנה קטנה של ניקוי ידיים במחזה "מקבת". היא שוטפת ידיים, מנסה להסיר איזשהו כתם ארור. היא רוצה להסיר מעליה כתמי דם מדומים. הטירוף נכנס בה אחרי שלקחה חלק ברציחות מזוויעות לצורך השגת השלטון לבעלה.  היא הרגישה לא בנוח עם פעולות הרצח. המוסר דפק על דלתה. והיטלר, כאן, על הכסא בתיאטרון החדר, מטורף אף הוא. אבל בעוד ליידי מקבת מנסה להתנקות מהדם שנשפך, היטלר מתנקה משוקולד. הטירוף שלו, לדעתי, היה קיים כבר קודם לפעולות הרצח שלו. את ליידי מקבת אני יכולה להבין מבחינת סבלה, צערה על מה שעשתה. היטלר של אמיר, במחזה של טובה רוגל ואמיר אוריין, לא משדר צער על מה שעשה. האויב שלו אינו המצפון, אלא הגוף הפיזי, או הרופאים הארורים שאומרים לו להתנזר מדברי מתיקה כי הם פוגעים בבריאותו. לאורך ההצגה כולה הוא לא מביע שום חרטה על מעשיו. ליידי מקבת מלמדת אותנו מוסר דרך הרגש. היטלר מלמד אותנו דרכי פעולה דרך השכל.

היטלר בהצגה אומר כי אין לו עבר, אין לו הווה וכבר אין לו עתיד, ואני מפרשת את פנייתו אלינו הצופים כעם הנבחר, כאנשים טובים, כמעין רמיזה על כך שלא נלמד מדרכו בפתרון בעיות לאומיות. הוא אומר דברים אלה לא מתוך חרטה על מעשיו, אלא מתוך רצון לתת עצה, עצה של אדם זקן, שמה שנותר לו בסוף חייו הוא רק להתענג על מעדן שוקולד.

תודה רבה לאמיר ולצוות ההצגה על ההזדמנות ליהנות, לחשוב ולכתוב על זה.

(טל בר-און, אמנית)

קישור קבוע

המקור היווני של המושג פירושו עשייה. בתחום הפיזיקה פירושו כושר העבודה המתגלה בטבע בצורות שונות, כגון: אנרגיה חשמלית או אנרגיה מכאנית. אנרגיה יכולה להיות פוטנציאלית, וזו האנרגיה הגלומה בגופים במצב מסוים. למשל, האנרגיה הגלומה במים הנמצאים בכוס, באבן שהורמה מן הקרקע או בקפיץ שנמתח. אנרגיה יכולה להיות קינטית, וזו האנרגיה בתנועה של גופים, כמו קיטור הנוצר מחימום המים בכוס והוא עשוי להניע גופים אחרים, האבן הנופלת או הקפיץ המשתחרר.

 

בתחום מדעי הרוח יש למושג זה הוראות שונות. בתחומים מסוימים של אמונה דתית היקום כולו מוגדר על ידי האנרגיה. הגדרה אחידה וטוטלית כזאת היא פרדוכסלית ואיננה מספקת להסבר הדינאמיקה של היצירה שהיא דואלית. אף שנהוג לקבל אנרגיה כחומר במצבי צבירה שונים ולומר שהכול אנרגיה, היוצר פועל במיטבו מתוך הגדרת החומר. בתחום היצירה האמנותית והבידורית יש להתייחס לכל חוויה אנושית כאל גוף, המוגדר כנושא, שבו גלומה אנרגיה. יצירתו נובעת מתוך החומר. לפעמים אנו מתארים נושא באמצעות "תמונת הבלון": החומר ממנו עשוי הבלון הוא החוויה או הנושא, והגז (החומר) הממלא אותו הוא אנרגיה. כמות האנרגיה הגלומה בנושא מסוים תלויה במשמעות שהיוצר מקנה לנושא. כל נושא ("בלון") הוא מאגר אנרגיה פוטנציאלי. ככל שהנושא אקטואלי יותר, כך הוא טעון בכמות גדולה יותר של אנרגיה, המתח שבתוכו גובר, ונוצר קונפליקט בין הרצון לתת ביטוי לנושא, לבין ההתנגדות לעשות זאת. כמות האנרגיה יכולה לקבוע את העוצמה של הנושא בתוך היוצר, אבל לא את עוצמת הביטוי החיצוני של הנושא. לשם כך דרושה החלטה מודעת או ספונטנית. כלומר, מאגר אנרגיה הוא תנאי הכרחי לביטוי יצירתי, אבל לא תנאי מספיק. האנרגיה מצד עצמה, אדישה לנושא שבתוכו היא מצויה. האנרגיה אינה יכולה להיות חיובית או שלילית, ואין בה סולם ערכים מוסרי, אסתטי, או אחר. אנרגיה יכולה לנוע מנושא לנושא. לדוגמא: את האנרגיה העצורה בחוויה אישית מיידית מסוימת (למשל, שמחת היצירה האישית), אפשר להעביר לחוויה היסטורית בספר הבימוי (למשל, הדמות כועסת). המשפט "נכנסתי לחדר וחוויתי בו אנרגיה חיובית!" הוא חסר משמעות מבחינה דרמטית. המשפט "נכנסתי לחדר והרגשתי שמחה!" יהיה נכון, משום שהוא מגדיר היטב את החוויה הרגשית ואת תפקידה של האנרגיה כאמצעי למתן הביטוי לחוויה.

 

(עמ' 365-366, בגרסה המעודכנת של ספר המעגל הפתוח)

קישור קבוע

אני מתעלמת


            מִכָּל כָּךְ הַרְבֵּה.

מֵהַמְּשַׁפְּצִים שֶׁקּוֹדְחִים בַּבַּיִת מִמּוּל

מִפִּנּוֹת מְלֻכְלָכוֹת בַּמִּטְבָּח

מִמֶּזֶג-אֲוִיר, חֶסְרוֹן-כִּיס, חֲבֵרָה מְעַצְבֶּנֶת.

מִמְךָ.

מֵעַצְמִי,

אֲבָל עַצְמִי לא מְוַתֵּר: 

הַבִּיטִי אֶל הַמָּרְאָה,

שִׂימִי שְׂפָתוֹן.

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

20. תצוה: שמות כ"ז 20 - ל' 10

"ואתה תצוה את בני-ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות כ"ז 20).

"ואתה תצוה": שמו של משה לא נזכר בפרשה זו, אבל הציווי הוא אל משה, ואולי הציווי הוא אל מהותו של הנביא משה שמצויה בנפשו של כל אדם...

 

"ושחטת את האיל ונתתה על תנוך אוזן אהרן ועל תנוך אוזן בניו הימנית ועל-בוהן ידם הימנית וזרקת את-הדם על-המזבח סביב" (מורה הנבוכים, כ"ט 20).

תופעה בולטת במשפט זה ובמקומות אחרים היא ההתייחסות לצד המועדף בגוף - צד ימין. יש להניח כי סיבת הדבר היא טבעית. אצל רוב בני האדם יד ימין פעילה יותר מיד שמאל. אצל מיעוטם - יד שמאל היא הפעילה. בתרבות האנושית חוזרת וניכרת התופעה של "אחרי רבים להטות!".

 

עד לאמצע המאה העשרים עדיין היה נהוג לקשור לאיטרי יד ימינם את יד שמאל, כדי למנוע מהם את השימוש ביד שמאל. הניחו אז שאיטרות זו היא הפרעה פסיכו-פיזית. רק מאוחר יותר הניחו לאנשים אלו להשתמש בידיהם כרצונם. ימין מתקשרת בתודעת רבים עם כוח ושמאל עם חולשה. בקבלה היהודית, מערכת הספירות האלוהית הטובה היא ימנית. במקביל לה יש מערכת ספירות שמאלית שהיא רעה, היא המערכת של הסיטרא-אחרא, הצד האחר. ברוב המסורות במערכת זו נמצא מלך השדים או השטן, סמאל, שהוא שמאל.

 

במסורות קבליות אחדות יש לגויים מערכת ספירות, שמקבילה למערכת הספירות של היהודים, וגם היא נמצאת בצד שמאל. ברוב המסורות הישנות מזוהה הגבר עם צד ימין והאישה עם צד שמאל. הפקודה השגורה בצבא לסידור שורות החיילים היא: "לימין שור!", אבל תחילת הצעדה הצבאית היא ברגל שמאל: "שמאל-ימין!". בשפות רבות קיים זיהוי של צד ימין עם הטוב והיפה, וצד שמאל עם הרע והמכוער. ישנן אמירות שכיחות המחזקות גישה זו, כמו "כל מסע מוצלח מתחיל ברגל ימין". עוזר נאמן הוא "יד ימינו של המנהל", וכו'. מי שמתעורר במצב-רוח רע אומרים עליו ש"קם על צד שמאל".

 

במסורת הפוליטית האירופאית נחשב צד ימין לצד השמרנות, וצד שמאל לצד המהפכנות והחידוש. אחרי המהפכה הצרפתית, בבית הנבחרים הצרפתי ישבו השמרנים ונציגי האצולה מול יושב הראש לימינו, ואילו היעקובינים, המהפכנים שוחרי החידוש והשינוי, ישבו לשמאלו. אותו זמן, המצוי כבר בתוך תקופת ההשכלה, הוא הזמן שבו האדם מתחיל לתפוס את עצמו כבעל זכויות מטעם עצמו, ולא רק מכוחה של השגחה עליונה. הוא בוחן אמיתות ישנות, ומציב להן אלטרנטיבות. סיפור השמאל והימין כבר לא יהיה מה שהיה.

 

אפשר לטעון שמסורת זו של העדפת צד ימין, יש לה הד כבר בסיפור גן-עדן. הנחש בקבלה היהודית נמצא בשמאל. הוא בעל-חיים הנחשב למסוכן ונשיכתו עלולה לגרום מוות, אבל הוא יכול להיות גם סמל לדחף היצירתי המהפכני, שוחר החידוש והשינוי. יש הטוענים כי סיבה פסיכולוגית אחת לאיבה שמפגינים חלק מהדתיים האורתודוכסים כלפי דמוקרטים, הומניסטים, סוציאליסטים או ליברלים, מקורה בהעדפה הדתית הקדומה של כל דבר המזוהה עם הימין, או אולי להפך: האיבה העבירה את הסוציאליסטים לשמאל.

 

במאה השמונה-עשרה החל מתקופת ההשכלה, המגזר האורתודוכסי הרבה לטעון כנגד זרמים חדשים ביהדות, ש"חדש אסור מן התורה". אם אכן ימין מזוהה עם מה שמקובל בחברה כנכון וטוב ומקובל מן העבר, כלומר ימין מזוהה עם תרבות קואליציונית "היסטורית", ושמאל מזוהה עם חידוש ושינוי, תרבות אופוזיציונית שהיא בבחינת "חוויה חברתית מיידית", המתריסה כנגד השמרנות הקואליציונית, ואם אמנם כך הדבר, לא פלא שבדרך כלל נמצא בימין המפה הפוליטית, בכפיפה אחת, גופים לאומיים ודתיים-אורתודוכסים, ובשמאלה של המפה גופים המזוהים עם זכויות הפרט ועם תפיסות קוסמופוליטיות של האדם.

 

השמאל הפוליטי, עשוי להתחבר בתודעת יהודי אורתודוכסי, עם עולם השמאל כפי שהוא מתואר במסורת ההלכה. מכאן אפשר לטעון שתגובה ספונטנית רגשית של חלק מהדתיים השמרנים עלולה להיות: השמאל רע! היחס הארכאי לשמאל בא לידי ביטוי בשפה העברית המדוברת גם בהגדרת המחנות הפוליטיים: "אנשי ימין" מזוהים עם מי ששמים דגש על לאומיות ומסורת. "אנשי שמאל" מזוהים עם מי ששמים דגש על רב-תרבויות, מאבק מעמדי, זכויות הפרט ושלום בין עמים. בישראל, שבה שנים רבות שלטה דוקטרינה לאומית-דתית, רווח הביטוי "שמאלנים", כלומר לשון הַקְטָנָה ושלילה, וזו מטבע-לשון מושרשת בציבור ומקובלת בקרב שני המחנות. כדי לתקן תפיסה זו רצוי לומר "אנשי שמאל", במקביל לביטוי "אנשי ימין", או "שמאלי" ו"שמאלית", במקביל ל"ימני" ו"ימנית". בדרך אגב, רצוי להזכיר כי הישראלים מבחינים בין "לאומי" ל"לאומני", הבחנה שאינה קיימת בלשונות אירופאיות, שם כל "לאומיות" מגלמת בתוכה את ה"לאומנות".

 

מי שמתעניין בגימטרייה, ודאי ישמח לדעת ש"ימין" בגימטרייה (110) עולה במספר קטן 2, ו"שמאל" בגימטרייה (371) עולה גם כן במספר קטן 2.

קישור קבוע

בַּהֲלִיכָתִי אֵלָיו בְּלַיְלָה גָּשׁוּם וָקַר

הָיוּ סְעָרָה וּסְעָרָה נֶחְבָּטוֹת וְהוֹלְכוֹת זוֹ בָּזוֹ

בֶּעָלִים הָרְטֻבִּים וְהַנּוֹצְצִים עַל הַמִּדְרָכָה

בְּגִזְעֵי עֵצִים בְּגִדְרוֹת אֶבֶן אוֹ שַׁעַר בַּרְזֶל חוֹרֵק

אוֹפַנַּיִם נִשְׁעָנִים וִירִיעַת בְּרֶזֶנְט בָּרוּחַ.

 

כִּמְעַט שָׁנָה – הַיּוֹם צָהֳרַיִם חַמִּים שֶׁל שַׁבָּת

הַשֵּׂעָר הַלַּח עַל מִצְחִי מִצְטוֹפֵף

וְכוֹבַע הַקַּשׁ מֵצֵל. מַכֶּה בִּי... בְּחָלְפִי

עַל פָּנָיו שֶׁל הַקָּפֶה הַסָּגוּר –

שׁוּב הוּא סָגוּר, מַקְסִים וּמְאַכְזֵב כְּאָז

בַּלַּיְלָה הַגָּשׁוּם וְהַקַּר שֶׁל פְּגִישָׁתֵנוּ,

כִּסְאוֹת הָעֵץ מְשׁוּחֵי הַלַּכָּה

הֲפוּכִים עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת הַקְּטַנִּים

וְהַשֶּׁלֶט: סָגוּר מִפְּאַת הַסְּעָרָה

מִצִּדָּהּ הַפְּנִימִי שֶׁל הַשִּׁמְשָׁה.

קישור קבוע

אַתְּ מַבִּיטָה בְּפָנַי,

וַאֲנִי אוֹסֵף אֶת מִבְצָרִי הַמִּתְפָּרֵק.

נִצָּב אֵיתָן, אֲפִילּוּ שֶׁבְּתוֹכִי מִתְנַהֶלֶת מַהְפֵּכָה.

אֲנִי כָּל כָּךְ רוֹצֶה לַעֲמוד אֵיתָן לְמַעֲנֵךְ, בְּטֶרֶם לֵיצָנִים

יִכְבְּשׁוּ אֶת שֶׁנּוֹתָר בִּי.

קישור קבוע
(רומאן מכתבים. הוצאת פיוטית, תשע"ב)

לְךָ

האם כשאני כותבת אליך, אני יודעת הכול. האם אתה קורא כל מה שאני כותבת בנימה המתבקשת. האם תוכל להבין אותי עד תום.

 נדמה שאתה מחכה לי על גדת המציאות. מנופף בידך למונית חולפת. מוזר לי שאני יושבת בתוך המונית. המונית בצבע שחור עם פס צהוב. מזכירה לי את שנות השישים של המאה הקודמת. אולי כמו המונית שהייתה לאבי בשנות השישים. פעם היו מוניות צ'קר. אני מדמיינת שאני בתוך המונית. אתה עומד בטרמפיאדה. מניף ידך בייאוש רב. איני עוצרת לידך. אני נוסעת לבדי. יושבת מאחורי ההגה. נוהגת בעצמי.

 עצרי, אתה צועק. אינך זקוקה לי? אינך צריכה לי? אני מסתכלת עליך. זכרוני נמחק לחלוטין. פניך אינן מוכרות לי. מי אתה? אני שואלת. אתה מביט בעיניי. מחפש את צבען ורואה שצבען שחור. הצבע הירוק הזהוב שכה אהבתָ נמחק כלא היה. איני מכירה אותך. מחר תזהי אותי, אתה שואל? לא, אני עונה. לא נוכל לנסוע לתחנה הבאה. פספסת את התחנה שלך. אני נוסעת ושוכחת. מי האיש הזה על אם הדרך, אני תוהה. איני יודעת. שיכחון משתלט עליי. תווי פניך רודפים אותי. חריצי הלחיים מוכרים לי. העיניים העצובות רודפות אותי. אני נוסעת ולבי מתעצב. מדוע איני זוכרת מי אתה. מה קרה לי. מדוע אני מוחקת אותך עד כאב לשנינו. אני ממשיכה בנסיעה איטית. כבר לא ממהרת. מעט מהרהרת. מי האיש הזה. מדוע דיבר אליי ולא הצלחתי לשמוע. עיניי מתחילות לדמוע. אני נוהגת ובוכה. נוהגת לתחנה הבאה ובוכָה.

 וכשאני מתאמצת אני יכולה לראות פתח בית מלון ישן. אישה כמוני. לא ברור מה היא עושׂה שם. משקפיים ענקים על פניה. מסתירה את זהותה. חוששת שיזהו אותה. פחד אוחז אותה. עוצרת בדלפק. אישה זרה מציצה בה. לאן? היא שואלת בלחש. היא שזו אני עונה בקול רפה. אני אליו. אל מי שואלת הפקידה בדלפק. אני אליו, האיש שעלה קודם, אני עונה. אולי מסמנת לה בתנועת יד. היא מסיטה פניה אליי. בשקט פולטת איזו מילת גנאי, ואני רצה בבהלה במדרגות. נכנסת לחדר זר. אתה מתחיל להתפשט. היא עומדת ונעלמת בתוך הבגדים של עצמה. לא נמצאת שם, באמת. אחר כך יוצאת אל הרחוב. רוצה שיילך, שלא תכיר אותו. רחוק רחוק תלך. רק לא לזכור את הרגע הזה בו עברה את דלת הכניסה, ואישה שלא הכירה שאלה לאן. רוצה שהדלת תסתובב מחדש והיא תעלה, פשוט בלי פחד. שתהא אמיצה כמו פעם.

שלך
...

קישור קבוע

סילביה רוחצת כלים

בדמעות זכוכית,

מאבדת את עצמה לדעת

הרבה לפני המעשה הממשי,

גם הלידה לא משמעותית

למרות שהשירה נפלאה ביותר,

שרויה בהיפנוזה תמידית,

הגבר שלה הוא אל שרירי

ורחב איברים,

אבל כשהדימוי הגברי נשבר

אין במה להיאחז,

וגם קיומם של הילדים

מוטל בספק,

ורק הכתיבה, הכתיבה

ההיסטרית קיימת מעל הכול,

במסדרון דממה של בית קברות

וקור כלבים,

ובחדר העבודה

מתבצע בכל רגע

רצח נפשי:

סילביה חותכת לעצמה את הראש

וטד ממשיך לכתוב.

קישור קבוע

כְּשֶׁבִּקַּרְנוּ אֶת הַנַּרְקִיסִים בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל,
לְאַחַר הַגֶּשֶׁם הַשִּׁשִּׁי,
זָרְחָה הָאֲדָמָה מִכָּל הַטּוּב שֶׁנִּגַּר בָּהּ וְנֶאֶנְחָה,
הַדְּשָׁאִים כְּפָעוֹטוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחֲצָה פִּטְפְּטוּ בְּלִי הֶרֶף,
הָרֵי הַגָּלִיל חִבְּקוּ אֶת הָעֵמֶק בְּכַפּוֹת רַכּוֹת,

אָז קֵרַבְתִּי אֶת בְּנִי אֶל גּוּפִי
רֵיחַ הַשָּׂדֶה כְּרֵיחַ בְּנִי אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אֵל-הים
אָז חָלְפָה בִּיעָף צִפּוֹר קְטַנָּה לא מֻכֶּרֶת,
סִלְסְלָה בִּכְנָפֶיהָ הַדַּקּוֹת,
אֲדִישָׁה לְשִׂמְחָתִי,
שְׁקוּעָה בְּאַהֲבָתָהּ מְאד.

 

(אסתר ויתקון, חוקרת ספרות ומשוררת)

קישור קבוע

(הוא איבד את תיק בית הספר וכדי שלא יאשימו אותו שוב באובדן, הוא לקח את התיק של אבא שלו, וכך הוא מתנהל עכשיו. מתוך רומן בכתובים)

 

'נו תלטף אותו כבר!' - התריסה כנגדי משאך נכנסתי

בלב כבד הנחתי כפי על פדחתו והחלקתי אותה לאורך גבו

'בוקי' – הבקיע קולו מעמקי מושבו – 'אני רוצה לשאול אותך משהו'

'מה?'

'בוא, בוא לפה, אני לא יכול לצעוק ככה' – מחה

תמיד טמנו השאלות האלו חומר נפיץ בְּקִרְבן, אי-לכך פסעתי בכבדות אל מול מושבו.

'בוקי' – פתח – 'מרטה מצאה אצלך את התיק הזה שלי' – העיד על התיק, שהעלה מן האוב את כל המצוקות שסבור הייתי שהשארתים הרחק מאחוריי –'אתה יודע ממתי התיק הזה?' – הביט בו ואחר בי במבט נוגה, רך

'ממתי שלמדת בטכניון' –  פלטתי במהרה

'אתה טועה בוקי' – העיד – 'התיק, הוא עוד מלפני שעליתי לארץ' –  כבש חיוך

'אז, באת איתו ארצה?'

'כן, דוד נפתלי נתן לי אותו כמתנת פרידה, אחרי שהגיעה אלינו הבשורה שהתקבלתי לטכניון. זה תיק  עם היסטוריה, בוקי' – עלתה ערגה מקולו

'כן' – פלשה – 'וגם הז'אקט החום שלו עם היסטוריה, וגם המגפיים שלו, וגם כובע הקסקט שלו, כל חדר הארונות מלא בהיסטוריה שלו'

'מרטה' – נקב – 'את לא מבינה שזה כל מה שנשאר לי משם?' – עלתה תחינה מקולו

 

'הממ' – עלה בה זעם כבוש – 'נשאר? מה נשאר? כל היום צריך לנקות את חדר הארונות, מכל הדברים האלו ששם בחושך, זוחלים, בונים קינים, רוקמים קורים. אני רוצה לזרוק, כי אני טיפשה, כי אני לא רוצה לזכור, ואתם כאלו חכמים, כל היום רק יושבים וחושבים מחשבות. למה אתם לא רואים את הבוגונבילות שפורחות עכשיו בכל מיני צבעים? את הזרזירים שמתקרבים בקפיצות קטנות קטנות לפירורי הלחם, אני למשל, כל-כך נהנית לראות את הדבורים שמתאספות כל בוקר מסביב לקערת המים וככה, כמו שכנות טובות, מזמזמות.'

 

'למה את אומרת את זה מרטה' – נקב בעלבון – 'אני דווקא מאוד אוהב שירה רומנטית'

'הממ, פואזיה, פואזיה' – לעטה במרירות – 'פואזיה גדולה!  טוב אני לא מבינה' – אמרה לבסוף כשהיא כובשת את פניה ברצפה

'מה, מה את לא מבינה? מרטה' – נבהל

'אתה גם מלמד את הבן שלך, לשמור על כל מיני שמאטעס ולחשוב  מחשבות טיפשיות!' –  שבה והטיחה בו – 'אתה יודע שכבר אי-אפשר להיכנס לחדר שלו?  לפעמים אני רוצה להיכנס, לעשות סדר, אבל אז הוא צורח כמו פראדם. ואתה עוד מסכים איתו, כי ככה אולי כתוב בספרים של הפסיכולוגים שלך. ובכלל' – השתהתה  – 'בזמן האחרון' – שקלה  – 'גם יוצא משם' עיקמה אפה – 'מן ריח לא טוב' – חרצה, ואזי מיהרה למטבח, וממנו, כמו הגל שהיכה על החוף –  נעלמה

 

הבטנו זה בזה ואזי כובשים היינו מבטינו ברצפה. שוב, הדממה, סלע הדממה הזה. נזכרתי אז בעיני החתולה שניצבה כאצבע מאשימה על שוליו של הפח ובעוד יושבים אנו כאבלים, חלף  ההבל, הניחוח החד, והתפוגג. הוא הביט בי במן מבט עגמומי, אכול אכזבה. ובעוד מערה אני אל קרבי את גוש הכאב שלו, התקמרה בי תחושה מעיקה.  הייצור. הייצור הזה שרופס לו שם כמו לטאה, זה שעיניו אולי כבר בוששות באיזו חמדה אסורה. ואולי? הא, מחשבות, מחשבות. ואולי זה שאמור היה להבקיע בטרוף דעתה של האדמה הקוראת תיגר על אדרת שלטונו של האל האחד, זה שאמור היה לזעזע את הפטיש, זה הרם, זה הכופה את דממת המרחבים שאין ממנה כל מפלט, זה שאמור היה להגיח כשהוא מקרקר את קרקורה חסר המיצרים של הנאקה הכלואה, של התאווה היוקדת ממבוך המצולות. זה, זרע השאולים של אוסיריס. הא, מחשבות, מחשבות, והן זוחלות, והן מקננות, והן טוות קורים עבשים. הרי האלים מתו, בוקי – שמעתי בתוכי קול צנום ומך, שדומה שנובע היה מעיניו נעדרות המילים – ואם לא עכשיו... תופפו בי המילים, אימתי?

 

(מיכאל פבזנר, אדריכל וסופר)

קישור קבוע

אני הולכת

עִם חוֹר

שָחוֹר

צפרנַי גזוזות

עפעפַי מוּרמים

והטוֹב הזה

שניתן לקחת

מן החיים

הולך עִמי

לכל מקום

 

גִיזת הזהב

מאֲדירה אלוהים

נותנת לי

את חַיּוּת נפשי

ומשְבִּירה לֶחֶם טוֹב

ואין אדם

בְּמשפחתי

ששואל לִשלומי

כַּאֲמוּר חוֹר שָחוֹר

אלוהים

ראֵה נא אהַבַת

חַיי

ואני נָסָה על נפשי

הוֶרֶד בְּצנצנתי

מסמיק

בוא נא אהובי

תֵּן כַּף ידךָ

וְארגיש את

חוֹם לבךָ

ואֲנוחם

 

(בילי לרנר, משוררת)

קישור קבוע

שָׁנִים עַל הַגָּדֵר

כּשֶׁיוֹמְיוֹם אוֹתָהּ רַכֶּבֶת

חוֹצָה אֶת שְׂדֵה רְאִיָּתִי,

קוֹרֵאת לִי לַעֲלוֹת

מָחָר מָחָר, אֲנִי אוֹמֶרֶת: עוֹד חָסֵר

          כַּפְתּוֹר בִּמְעִילִי

    גַּם שְׂרוֹכִים לְנַעֲלַי

 

אַךְ יוֹם יוֹם אֲנִי שָׁם

אִישׁ בַּכּוֹבַע בּוֹקְרִים לְקַנְטַקִי

אִישׁ בְּתַּרְבּוֹש לְמָדַגַסְקָר

מְחַפְּשֵׂי זָהָב לְאָלַסְקָה

אוֹי! כַּמָּה קֶרַח בְּאָלַסְקָה...

 

(בתיה מיכלביץ, משוררת)

קישור קבוע
(צ'ארלי צ'פלין)

עָלָה הַמָּסָךְ, הָאוֹרוֹת כָּבו, וּשְׁתִיקָה.

הַאִם זֶה הוּא?

כּוֹבָעוֹ לא שָׁמוּט, הֶאֱפִיר שְׂעָרוֹ

וּשְׂפָתָיו לא לוֹ,

דּוֹבְרוֹת עֶצֶב.

 

שָׁנִים עָבְרוּ מֵאָז אוֹתוֹ הַסֶּרֶט, "אוֹרוֹת הַבָּמָה"

לְפֶתַע נִפְתְּחוּ מִלּוֹתָיו וּבָאוּ בְּעַצְמוֹתַי, תּוּגַת הַתּוּגוֹת

אִישׁ זָקֵן שֶׁשִּׂחֵק אֶת עַצְמוֹ פָּשׁוּט כָּךְ

עָצוּב וּשְׂבֵעַ צְחוֹקִים שֶׁנָּתַן לָעוֹלָםוְ

כְּמוֹ פְּיֶרוֹ הַצּוֹחֵק וּבוֹכֶה, מְרֻמָּז וְעָדִין

רַק זָוִית עַקְמוּמִית בִּקְצֵה הַשָּׂפָה וְתוּ לֹא.

וַאֲנִי מוּלוֹ וְאִתִּי כָּל שְׁנוֹתַי, צוֹחֶקֶת, בּוֹכָה

לא רוֹקֶדֶת, מְלַוָּה בִּפְסַנְתֵּר, שׁוּב וָשׁוּב לָרוֹקְדִים.

בְּעֵינַיִם כָּלוֹת הוּא צוֹפֶה בִּקְלִיר בְּלוּם

בְּעֵינה כול הַכָּלוֹת הוּא צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ

כִּי תִּרְחַק וְתִרְקוד

כָּךְ תִּרְקוד וְתִרְחַק

נְעוּרִים וְזִקְנָה

עַד יִכְבּוּ עֵינָיו

כָּבוּ אוֹרוֹת הַבָּמָה

מָסָךְ וּשְׁתִיקָה.

 

צְפִירָה יונתן

20/11/2003

קישור קבוע

תיגע לי במנוש, היא מבקשת. היא כמעט עירומה. רק תחתונים מעטרים את הקמט שבין רגליה. אני עירום כבר. הידיים שלי עוזבות אותי. אני מלטף, כנהוג, את הקו הדק, החיוור, הבלתי נראה, של חוט השדרה. במיטה שלה, ביום הכיפורים, אחרי נשיקה לוהטת, התפשטנו, נשימות שנשמנו זה את זו, הילה, שדיים רזים, פטמות שהבשר ניגף בפניהן, גוף קצת גרום, כפוף, נערה של רגע, לא בטוחה, רוצה מין איתי, אני לא נמשך אליה, לא עכשיו. זה עבר. עבר לי. תיגע לי במנוש, היא מבקשת. הקול שלה אבוד. היא בודדה. אני בודד. אנחנו לא יכולים. אנחנו מרוסקים בפנים. אנחנו לא יכולים. היא נוטלת את אצבעי ומכניסה לפיה, מביטה בי בעיניים נואשות, עוצמת אותן, מעבירה לשון על הציפורן, מתחת לציפורן, הקצה, הכול הופך ליחידה אחת מרטיבה, היא מתאמצת למקד אותי במה שלמדה, מוציאה לרגע, מלפפת לשון בבשר שוב, ניסיון לגרות אותי או מה. אני מרחם עליה. אני עוצר את נשימתי, כדי לא להיות מעורב ברגע הזה. להיעלם. היא עדיין אוחזת, בכף ידה הקטנה, הקטנה מדי, המחוספסת, ונוטלת את אצבעי למסע על סנטרה, מנסה לחייך, לגרונה, אני מביט עליה, האוויר נעצר, שקט עכשיו, ממתין בחרדה לשנינו, העולם שותק, היא מכוונת את אצבעי, האצבע שלי, לעבר שדה הימני, הקטן הזה, אני נוגע בפטמתה המהוססת, זה לא מתוק, זה עצוב, עצוב נורא. היא מכנסת את אצבעי אל בטנה, אסיפת חירום, אני עוצם את עיני, פותח, היא שם, הילה, לא לוקח את אצבעי, יום הכיפורים, היא מורידה מסך לעבר התחתון המצחיק שלה, זה עם הציורים, של ילדה גדולה, כל כך לא סקסי, לא מושך, לא מנסה לקחת אותי אליה, נוצר אש, היא מעבירה את האצבע הזו, שהתייבשה, על קו התחתונים, במין שלווה משלימה, עלובה, כמו בסרטים, גם אני ראיתי, אבל אני נזכר בעיניים, עיניים, עיניים שלא שוברות לי את הלב, אני נענה, נותן לה, היא לוקחת, אני נותן לה, היא לוקחת, אני נותן לה, היא לוקחת את האצבע שלי לגעת לה במנוש. אני לא יכול לעבור את המלה הזאת. זה כוס, אני רוצה לומר. כוס של נשים. אז מנוש. מנוש. מנוש. מנוש. האצבע שלי, נרדפת, מתחת לגומי המשומש, על השיער המדובלל, העצל, מחפשת בשבילי את המנוש שלה, אני חושב אם הוא רטוב. תורידי את התחתונים, אני שומע את עצמי אומר לה. תוריד לי, היא מבקשת. תוריד לי. האצבע שלי עדיין אחוזה, רגליה צמודות זו לזו, קצת מקופלות, ילדה של בהלה, אישה, אישה, אישה, אני לא אוהב אותך, אני לא רוצה אותך, אני מוריד לך את התחתונים, אני מביט בך בעיניים, את לא יכולה להביט בי, אני משקר לך, אני משקר לי, אני כזה שקרן קטן, מעביר אצבע על השיער שלך, מחפש את הנקודה שתפתח אותך, את הרגע הדק בין עור לבשר לרטוב לנקודה רגישה לדגדגן הנרצע שיעביד אותך. את מעבירה את ידייך מעבר לראשי ומנשקת אותי, נשיקה קרה, מנסה להתחמם, יום הכיפורים, שקט בחוץ, העולם שותק, אנחנו לא מתנשקים, את מנשקת אותי, השפתיים שלי נוקשות, אין לך תחת, אני עוצם עיניים, את לוקחת את הזין שלי בשתי כפות ידייך, יום הכיפורים, את עוברת עליו בזהירות. תיגע בי במנוש, את מבקשת. תמצצי לי, אני מבקש. תיגע לי במנוש, את מבקשת. הידיים שלך קצת רטובות, הזין שלי צובר דם, את רוכנת עליו ומלקקת אותו, מעבירה אצבע שלך, מלמטה, ילדה של בהלה, עד למעלה, הוא מזדקף לאט, את מורידה את הראש לשם ומכניסה אותו לתוך פיך, זה נעים, זה באמת נעים, אני קצת מפשיר, את מוצצת אותו בזהירות, ילדה של בהלה, הוא מתמלא ומשמין, את בולעת אותו ומיישמת את מה שלמדת, אני מגורה ממך, את מחליקה אותו החוצה מהר, את מביטה בי. תיגע בי במנוש, היא מבקשת. במנוש. אני מעביר שתי ידיים מתחת לתחת שלך, זה לא תחת, הטוסיק שלך, אינפנטילי, צרוד, עצור, מתיישב במיטה, מושיב אותך עליו, לאט, לא לפגוע בך, אף פעם לא רציתי לפגוע בה, אהבתי אותה, היא הייתה ילדה של בהלה, קטנה, גם אני קטן, יום הכיפורים, שקט בחוץ, הזין שלי, החור שלה קטן, היא מכווצת, אל תכאיב לי. תיגע בי במנוש בזהירות, היא מבקשת. המשפט השתנה. אני רוצה רק לגמור. הכול, עשרים ותשע שנים רוצות רק לגעת לה במנוש, שהרטיבות תיגע בקושי, שתיגע, לא איכפת לי להכאיב, לא איכפת לי, יום הכיפורים, אין רוח, אין חיים. אני פוחדת. אל תכאיב לי. תעשה את זה לאט. לאט. בבקשה. לאט. בבקשה. בבקשה. דמעות קטנות וחמות מטפטפות עלי. אני בתוכה. היא צרה ואני גומר מיד. היא לא גומרת מיד. אני מאד רוצה שהיא תגמור גם, אבל הזין שלי מתקפל ומשתתק. תיגע לי במנוש, היא מבקשת. היא מבקשת. אני לוקח את האצבע שלי ומעביר לאט על המנוש, אין כוס, אין אישה, אין הילה, אין אדם, אני מחדיר אותה ומסובב בפנים. אל תכאיב לי. לא ככה. לא. בבקשה. לא. באמת. לא. לא.

 

(אבישי, מתיה, סופר, משורר, מאמן, מתוך ספר בכתובים)

קישור קבוע

שלום חברות וחברים,

מלנכוליה של חורף לא ברור תפסה אותי באמצע הארוחה. ממש לא מתאים לי. אתמול יום שמש. היום יום סער. לבי נמשך אל האובדן ועל כן נפלה עיני על שיר ותיק של רינה בשן. שלא תדעו עוד צער.

טיסי

תָּלִיתִי כְּבִיסָה וְהִיא נִרְטְּבָה,

הָייתָה לִי כַּלְבָּה וְהִיא נִפְטְרָה.

חָרוּז הוּא הַמַשְׁוֶוה הַגָּדוֹל.

מֵאז שֶׁטִיסִי מֵתָה אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מָתַי יֵרֵד גֶשֶׁם וּמָתַי לא –

מָתַי לִלְבּוֹשׁ מְעִיל וּמָתַי לא,

מָתַי לַקַּחַת מִטְרִיָּיה.

כְּכֹל שֶׁנִיסִיתִי לְחַפּוֹת עלֵיָה שָׁבָה רְטוּבָה, מִצִּיצַת ראשָהּ וְעַד זְנָבְנָבָה –

נִפְתֶלֶת תַּחַת הַמַּגֶּבֶת

כְּדַג יַבָּשְׁתִי עַל רִצְפַת-חַדְרִי,

כְּמוֹ בְּעֵת הַשָׁבָץ הַמּוֹחִי.

כַּלְבָּה חֲכָמָה טִיסָי

כַּלְבָּה טוֹבָה.

גּוֹסֶסֶת שׁתוּקָה בְּעֶגְלַת ספֶּרְמַרְקֶט רִפַּדְתְּי בִּשְׁבִילָה.

שׁוֹכֶבֶת שׁלֵוָוה בְּעֵת הַזְּרִיקָה.

חָרוּז הוּא הַמַּשְׁוֶה הַגָּדוֹל.

מַבַּט פְּרִידָה אָסִיר תוֹדָה

מַצְפֵּן זְנָבָה

גְּוּפָהּ הַקַּט

גוּפָה הַחַם

נִישָׂא

וְנֶעֱלַם.

 

(רינה בשן)

-------

שלכם באהבה
תיאודור

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

 

ביצוע וירטואוזי!  (חיה בראל, קול ישראל)

אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל. הוא כריזמטי, הולך עד הסוף ומחויב למה שהוא עושה  (יוני איתיאל, קול ישראל, מבקר תיאטרון)

תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!  (יואב איתמר, שחקן, מנחה, מבקר תיאטרון)

הייתי מהופנט!  (אלי הוז, במאי-יוצר, יועץ ומנחה קבוצות)

יהלום של יצירה!  (שני לרר, שחקנית ומנחה)

חוויה מטלטלת!  (שלי קלינג, קולנוענית ושחקנית)

חוויה מדהימה!  (איריס הרפז, שחקנית ומוסיקאית)

עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי!  (רן בן עזרא, שחקן ומנחה)

הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק!  (הילה גלסר, מחזאית ושחקנית)

מדהים! הייתי מהופנטת.  (רותם זיו, שחקנית ומנחה)

יצירה מלאה עוצמה!  (דורית אבנט שחקנית ומנחה)

"היטלר" בחדר, הופך את הבטן!  (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)

מבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין... זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה  (ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת).

אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך "מפחידה" בעולמנו  (שושנה ויג, סופרת ומשוררת)

משחק וירטואוזי בהצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה!  (יוסי זיו, מנחה ושחקן)

מושלם!  (ערן שיין, שחקן)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

 

במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.

 

המחזה מבוסס על דברים שכתב ואמר היטלר

ואלו עובדו יחד עם טקסטים מקוריים ליצירה מלאת הומור שחור, מצמררת וגרוטסקית.

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

מוצ"ש, 3.3.2012, 20:30

יום שישי, 30.3.2012, בשעה 14:00
מוצ"ש, 31.3.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

(לקבלת התוכנייה)

--------------

 

העלמה והמוות

 

 

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

 

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שבהם המעונים נותרו בחיים.

באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה. את מעשיו הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.

 

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

יום ד', 14.3.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 9.03.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

 

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). שישה שחקנים, אשר באמצעות משחק מאופק, פס קול ייחודי ודימויים ויזואליים מקוריים, מספרים סיפור על ניצחון הרוח, ויוצרים שפה תיאטרונית חדשה.

המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

כל ההצגות מתקיימות באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר!

אחת לחודש, צוותא תל אביב, 20:30.

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 60 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 40 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

 

נדב בן חורין: SWEATSHOP BOYS

אהלן! הנה פרטים לגבי הופעות של הלהקה שלי SWEATSHOP BOYS, במהלך מרץ.

יום רביעי, 7.3.2012, בשעה 20:00, התיכון, בלפור 2, חיפה יחד עם DRY HEAVES Kids insane , אנגליה.
יום חמישי, 8.3.2012, בשעה21:00 , סאבליים, רחוב סלמה 53, תל אביב, יחד עם Useless I.D, Man Alive -  הופעת השקה חגיגית של האלבום הראשון של USELESS ID  בחברת התקליטים האמריקאים FAT WRECK CHORDS

יום שישי, 16.3.2012, בשעה  17:00אחה"צ, הצימר, רחוב הגדוד העברי 5, תל אביב יחד עם גולשי האבן נייר ומספריים, Do you like my shoes?, Sigfried & Roid- Rage

כל ההופעות בין 10 ל-50 ₪.

הבלוג החדש של נדב בן חורין: (כאן)

השיר "solo" מהופעה במועדון קלאב הד:
  




















 

יאיר הברבור גרינברג – סטנד אפ

היום, יום חמישי, 1.3.2012, אני מופיע בתיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 ת"א.

להזמנות: habarbur@gmail.com , יאיר


ענתיקות ברחוב

בכל יום שישי, בשעה 13:30.
מופע רחוב. בכל שבוע במקום אחר בתל-אביב.

בימוי: רינת מוסקונה. לפרטים: 050-795-4582.

 

אמנויות הבמה בטרזין – יום עיון ביד ושם

15 מרץ 2012

המכון הבינלאומי לקידום תרבות יהודית וישראלית מקיים בשיתוף עם יד ושם יום עיון המוקדש לאמנויות הבמה בטרזין.

חיי התרבות במחנות ההשמדה, גטאות ומחנות העקורים הנו פרק שלא קיבל חשיפה ראויה ולא נחקר מספיק עד היום – מוטי סנדק, מנהל המכון הבינלאומי לקידום תרבות יהודית וישראלית ועורך אתר התיאטרון היהודי העולמי יזם פרויקט חדש: פיתוח והקמת אוסף תיאטרון השואה און ליין - אתר אינטרנט אשר מאגד תחת קורת גג אחת זמינה לכל את היצירות והיוצרים אשר חיו ופעלו באירופה לפני מלחמת העולם השנייה, במהלך המלחמה  במחנות וגטאות וכל מה שנכתב ונחקר מתום המלחמה ועד היום-בסך הכול תועדו אלפי יצירות ויוצרים. הפרויקט הושק ביום 19 בינואר 2012 בארמון ונזה בברלין לציון 70 שנה לועידת ונזה.

האוסף כולל 5 צירי זמן ו25 תחומי ידע – אחד מהם חיי התרבות בטרזין (טרזינשטאדט ) יחשף ביום עיון – ראשון בסדרה המתוכננת, ביום חמישי, 15 במרץ, 2012, בין השעות 9:00-14:30.

בין המשתתפים ביום העיון : ד"ר מיכל גוברין, המחזאי הספרדי חואן מיורגה, שחקני תיאטרון החאן ניר רון  ואבינועם מור-חיים, הפרופ' מיכאל וולפה, מופע של שירי קברט טרזין "העיר  כאילו" בהפקת והשתתפות סמינר "היסטוריה, מוסיקה וזיכרון" של בית טרזין ועוד.

אוסף תיאטרון השואה און-ליין http://www.jewish-theatre.org/page2.html

פרטים נוספים: מוטי סנדק, 054-4650808, ncmisrael@bezeqint.net  

 

יובל מסקין מעשן ומדבר - המופע המלא*

מופע יחיד לשני משתתפים ואורח.

"בימוי": רועי נווה. "משחק": יובל מסקין.

"אחד ממופעי התיאטרון המבדרים ביותר שניתן להעלות על הדעת... סיטואציות מוטרפות ...קרקס תיאטרלי אמיתי" (צבי גורן, הבמה).

אוסף של עשרות סיטואציות ורגעים שמעט מאוד שחקנים או בימאים, היו מציגים אותם יחד כמופע על הבמה. מאגר זה, מאפשר בעצם קרקע למופע שלא תוכנן מראש אף פעם. החומרים הללו הינם אופציות שניתן להשתמש בהם בעת הצורך. ביצירה זו אין עלילה ותהליך, אין מצב וקונפליקטים, אין דמות ויחסים, אין טקסט קבוע, אין רצון ומעצור, אבל יש לנו כוונה לנסות לעניין את הקהל, תוך שימוש בטבע האנושי והשעמום היומיומי.

חלקים מהמופע הוצגו לראשונה בפסטיבל ניסוי 7 - ביכורי העיתים ובפסטיבל א-ז'אנר 8 תיאטרון תמונע.

8/3 - עכו - 21:00 - 04-9914222  

 

חוות העיסוי

מתנה עד הבית.

חוגגים יום הולדת לבן/בת הזוג? רוצים להפתיע חברים טובים? רוצים לתת מתנה מרגשת?

מטפל ומטפלת (מעסים) מגיעים אליכם הביתה עם מיטות טיפול ושמנים אתריים, כולל דיסק עם מוזיקת אוירה, נרות ובלונים לאווירה של חווית עיסוי מושלמת ומפנקת. טיפולי העיסוי כמתנה מהווים הפתעה גדולה ומרגשת. ניתן להזמין את טיפולי העיסוי גם בשעות הערב המאוחרות..

אנו מגיעים לכל אזור גוש דן והשרון. מחיר הטיפול הוא 450 ש"ח לזוג.

לפרטים: מינה ברגר, מטפלת במגוון שיטות העיסוי והרפלקסולוגיה. טלפון: 052-659-1913.

דוא"ל: netali@bezeqint.net

 

מחשבים - תיקון

שחר נגר: 050-764-8002

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

התנצלות

לאמיר אוריין שלום וברכה

לפני חודשים אחדים שלחתי אליך מייל ובו בקשתי שתסיר אותי מרשימת התפוצה של התיאטרון שלך. הסיבה לכך הייתה שעד אז לא שמעתי על "תיאטרון החדר" (למרות שאני חובב תיאטרון ואף מנוי מזה שנים אחדות להצגות תיאטרון בהיכל התרבות בעיר מגוריי, ולפני כן הייתי מנוי במשך מספר שנים בתיאטרון "גשר") ו"בעוונותיי" סברתי שמדובר בעוד גוף מסחרי שאין לי עניין בו וששולח מיילים "לכל העולם ואשתו" (כמו שאומר הביטוי), כפי שאני מקבל לעיתים, אלא שמאז התברר לי, על פי התכתבויות עם מספר חברים שלי, משוררים וסופרים, וכן על פי כתבה גדולה שקראתי על התיאטרון וכן תוכנית ששמעתי ברדיו, שמדובר בגוף אמנותי, איכותי, רציני ומומלץ, ואין לי אלא לחזור בי מהמייל ששלחתי בזמנו ואשמח אם תחזיר אותי לרשימת התפוצה של התיאטרון כך שאוכל להמשיך לקבל את איגרותיו של התיאטרון, וכן אין לי אלא להביע את התנצלותי אם נפגעת מהמייל ששלחתי. בוודאי לא לכך הייתה כוונתי, ולדעתי גם לא נפגעת, שכן המייל היה מנוסח באופן שאינו פוגע, אלא, באופן ענייני.

בברכה... (השם שמור המערכת)

-------------- -------------- --------------


שוטף פלוס

עם איתי יטוב (בוגר תיאטרון החדר)

בלוג סטירי בוידיאו, מתעדכן אחת לשבוע (כאן)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------

גרפיטי

ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר.

(היטלר במחזה "היטלר")

--------------

ניתן לך הזדמנות להתבטא, דוקטור.

אתה יכול להיות שקט. פשוט לא הייתי רוצה

להוריד את ה...מחסום, מהפה שלך,

כך קוראים לזה, לא?

(פאולינה במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il