סילביה רוחצת כלים

בדמעות זכוכית,

מאבדת את עצמה לדעת

הרבה לפני המעשה הממשי,

גם הלידה לא משמעותית

למרות שהשירה נפלאה ביותר,

שרויה בהיפנוזה תמידית,

הגבר שלה הוא אל שרירי

ורחב איברים,

אבל כשהדימוי הגברי נשבר

אין במה להיאחז,

וגם קיומם של הילדים

מוטל בספק,

ורק הכתיבה, הכתיבה

ההיסטרית קיימת מעל הכול,

במסדרון דממה של בית קברות

וקור כלבים,

ובחדר העבודה

מתבצע בכל רגע

רצח נפשי:

סילביה חותכת לעצמה את הראש

וטד ממשיך לכתוב.