כְּשֶׁבִּקַּרְנוּ אֶת הַנַּרְקִיסִים בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל,
לְאַחַר הַגֶּשֶׁם הַשִּׁשִּׁי,
זָרְחָה הָאֲדָמָה מִכָּל הַטּוּב שֶׁנִּגַּר בָּהּ וְנֶאֶנְחָה,
הַדְּשָׁאִים כְּפָעוֹטוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחֲצָה פִּטְפְּטוּ בְּלִי הֶרֶף,
הָרֵי הַגָּלִיל חִבְּקוּ אֶת הָעֵמֶק בְּכַפּוֹת רַכּוֹת,
אָז קֵרַבְתִּי אֶת בְּנִי אֶל גּוּפִי
רֵיחַ הַשָּׂדֶה כְּרֵיחַ בְּנִי אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אֵל-הים
אָז חָלְפָה בִּיעָף צִפּוֹר קְטַנָּה לא מֻכֶּרֶת,
סִלְסְלָה בִּכְנָפֶיהָ הַדַּקּוֹת,
אֲדִישָׁה לְשִׂמְחָתִי,
שְׁקוּעָה בְּאַהֲבָתָהּ מְאד.
(אסתר ויתקון, חוקרת ספרות ומשוררת)
