לְךָ

האם כשאני כותבת אליך, אני יודעת הכול. האם אתה קורא כל מה שאני כותבת בנימה המתבקשת. האם תוכל להבין אותי עד תום.

 נדמה שאתה מחכה לי על גדת המציאות. מנופף בידך למונית חולפת. מוזר לי שאני יושבת בתוך המונית. המונית בצבע שחור עם פס צהוב. מזכירה לי את שנות השישים של המאה הקודמת. אולי כמו המונית שהייתה לאבי בשנות השישים. פעם היו מוניות צ'קר. אני מדמיינת שאני בתוך המונית. אתה עומד בטרמפיאדה. מניף ידך בייאוש רב. איני עוצרת לידך. אני נוסעת לבדי. יושבת מאחורי ההגה. נוהגת בעצמי.

 עצרי, אתה צועק. אינך זקוקה לי? אינך צריכה לי? אני מסתכלת עליך. זכרוני נמחק לחלוטין. פניך אינן מוכרות לי. מי אתה? אני שואלת. אתה מביט בעיניי. מחפש את צבען ורואה שצבען שחור. הצבע הירוק הזהוב שכה אהבתָ נמחק כלא היה. איני מכירה אותך. מחר תזהי אותי, אתה שואל? לא, אני עונה. לא נוכל לנסוע לתחנה הבאה. פספסת את התחנה שלך. אני נוסעת ושוכחת. מי האיש הזה על אם הדרך, אני תוהה. איני יודעת. שיכחון משתלט עליי. תווי פניך רודפים אותי. חריצי הלחיים מוכרים לי. העיניים העצובות רודפות אותי. אני נוסעת ולבי מתעצב. מדוע איני זוכרת מי אתה. מה קרה לי. מדוע אני מוחקת אותך עד כאב לשנינו. אני ממשיכה בנסיעה איטית. כבר לא ממהרת. מעט מהרהרת. מי האיש הזה. מדוע דיבר אליי ולא הצלחתי לשמוע. עיניי מתחילות לדמוע. אני נוהגת ובוכה. נוהגת לתחנה הבאה ובוכָה.

 וכשאני מתאמצת אני יכולה לראות פתח בית מלון ישן. אישה כמוני. לא ברור מה היא עושׂה שם. משקפיים ענקים על פניה. מסתירה את זהותה. חוששת שיזהו אותה. פחד אוחז אותה. עוצרת בדלפק. אישה זרה מציצה בה. לאן? היא שואלת בלחש. היא שזו אני עונה בקול רפה. אני אליו. אל מי שואלת הפקידה בדלפק. אני אליו, האיש שעלה קודם, אני עונה. אולי מסמנת לה בתנועת יד. היא מסיטה פניה אליי. בשקט פולטת איזו מילת גנאי, ואני רצה בבהלה במדרגות. נכנסת לחדר זר. אתה מתחיל להתפשט. היא עומדת ונעלמת בתוך הבגדים של עצמה. לא נמצאת שם, באמת. אחר כך יוצאת אל הרחוב. רוצה שיילך, שלא תכיר אותו. רחוק רחוק תלך. רק לא לזכור את הרגע הזה בו עברה את דלת הכניסה, ואישה שלא הכירה שאלה לאן. רוצה שהדלת תסתובב מחדש והיא תעלה, פשוט בלי פחד. שתהא אמיצה כמו פעם.

שלך
...