הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר למדתי שאתה שחקן, גם אם אתה נמצא בעבודה אחרת, כי במהות שלך אתה שחקן" (רננה רז, אמנית יוצרת, בוגרת תיאטרון החדר)


(הוא איבד את תיק בית הספר וכדי שלא יאשימו אותו שוב באובדן, הוא לקח את התיק של אבא שלו, וכך הוא מתנהל עכשיו. מתוך רומן בכתובים)

 

'נו תלטף אותו כבר!' - התריסה כנגדי משאך נכנסתי

בלב כבד הנחתי כפי על פדחתו והחלקתי אותה לאורך גבו

'בוקי' – הבקיע קולו מעמקי מושבו – 'אני רוצה לשאול אותך משהו'

'מה?'

'בוא, בוא לפה, אני לא יכול לצעוק ככה' – מחה

תמיד טמנו השאלות האלו חומר נפיץ בְּקִרְבן, אי-לכך פסעתי בכבדות אל מול מושבו.

'בוקי' – פתח – 'מרטה מצאה אצלך את התיק הזה שלי' – העיד על התיק, שהעלה מן האוב את כל המצוקות שסבור הייתי שהשארתים הרחק מאחוריי –'אתה יודע ממתי התיק הזה?' – הביט בו ואחר בי במבט נוגה, רך

'ממתי שלמדת בטכניון' –  פלטתי במהרה

'אתה טועה בוקי' – העיד – 'התיק, הוא עוד מלפני שעליתי לארץ' –  כבש חיוך

'אז, באת איתו ארצה?'

'כן, דוד נפתלי נתן לי אותו כמתנת פרידה, אחרי שהגיעה אלינו הבשורה שהתקבלתי לטכניון. זה תיק  עם היסטוריה, בוקי' – עלתה ערגה מקולו

'כן' – פלשה – 'וגם הז'אקט החום שלו עם היסטוריה, וגם המגפיים שלו, וגם כובע הקסקט שלו, כל חדר הארונות מלא בהיסטוריה שלו'

'מרטה' – נקב – 'את לא מבינה שזה כל מה שנשאר לי משם?' – עלתה תחינה מקולו

 

'הממ' – עלה בה זעם כבוש – 'נשאר? מה נשאר? כל היום צריך לנקות את חדר הארונות, מכל הדברים האלו ששם בחושך, זוחלים, בונים קינים, רוקמים קורים. אני רוצה לזרוק, כי אני טיפשה, כי אני לא רוצה לזכור, ואתם כאלו חכמים, כל היום רק יושבים וחושבים מחשבות. למה אתם לא רואים את הבוגונבילות שפורחות עכשיו בכל מיני צבעים? את הזרזירים שמתקרבים בקפיצות קטנות קטנות לפירורי הלחם, אני למשל, כל-כך נהנית לראות את הדבורים שמתאספות כל בוקר מסביב לקערת המים וככה, כמו שכנות טובות, מזמזמות.'

 

'למה את אומרת את זה מרטה' – נקב בעלבון – 'אני דווקא מאוד אוהב שירה רומנטית'

'הממ, פואזיה, פואזיה' – לעטה במרירות – 'פואזיה גדולה!  טוב אני לא מבינה' – אמרה לבסוף כשהיא כובשת את פניה ברצפה

'מה, מה את לא מבינה? מרטה' – נבהל

'אתה גם מלמד את הבן שלך, לשמור על כל מיני שמאטעס ולחשוב  מחשבות טיפשיות!' –  שבה והטיחה בו – 'אתה יודע שכבר אי-אפשר להיכנס לחדר שלו?  לפעמים אני רוצה להיכנס, לעשות סדר, אבל אז הוא צורח כמו פראדם. ואתה עוד מסכים איתו, כי ככה אולי כתוב בספרים של הפסיכולוגים שלך. ובכלל' – השתהתה  – 'בזמן האחרון' – שקלה  – 'גם יוצא משם' עיקמה אפה – 'מן ריח לא טוב' – חרצה, ואזי מיהרה למטבח, וממנו, כמו הגל שהיכה על החוף –  נעלמה

 

הבטנו זה בזה ואזי כובשים היינו מבטינו ברצפה. שוב, הדממה, סלע הדממה הזה. נזכרתי אז בעיני החתולה שניצבה כאצבע מאשימה על שוליו של הפח ובעוד יושבים אנו כאבלים, חלף  ההבל, הניחוח החד, והתפוגג. הוא הביט בי במן מבט עגמומי, אכול אכזבה. ובעוד מערה אני אל קרבי את גוש הכאב שלו, התקמרה בי תחושה מעיקה.  הייצור. הייצור הזה שרופס לו שם כמו לטאה, זה שעיניו אולי כבר בוששות באיזו חמדה אסורה. ואולי? הא, מחשבות, מחשבות. ואולי זה שאמור היה להבקיע בטרוף דעתה של האדמה הקוראת תיגר על אדרת שלטונו של האל האחד, זה שאמור היה לזעזע את הפטיש, זה הרם, זה הכופה את דממת המרחבים שאין ממנה כל מפלט, זה שאמור היה להגיח כשהוא מקרקר את קרקורה חסר המיצרים של הנאקה הכלואה, של התאווה היוקדת ממבוך המצולות. זה, זרע השאולים של אוסיריס. הא, מחשבות, מחשבות, והן זוחלות, והן מקננות, והן טוות קורים עבשים. הרי האלים מתו, בוקי – שמעתי בתוכי קול צנום ומך, שדומה שנובע היה מעיניו נעדרות המילים – ואם לא עכשיו... תופפו בי המילים, אימתי?

 

(מיכאל פבזנר, אדריכל וסופר)

לאיגרת השבועית של 2012 . 3 . 1