שחקנית צעירה אחת התלוננה באוזניי שהבמאי עימו היא עובדת - לא איש תיאטרון החדר - מרבה לבקר את השחקנים ובמהלך החזרות הוא צועק עליהם, מעליב ומשפיל אותם דרך קבע. נפשה נקעה מהיחס הזה. היא שאלה מה לעשות. שאלתי אותה אם דברה איתו על מה שמציק לה. היא אמרה שהיא פוחדת. "מה עלול לקרות אם תדברי איתו?" היא אמרה שהיא פוחדת שיפטר אותה והיא הרי אוהבת את התפקיד שלה.

שחקנית שפוחדת שיפטרו אותה אם תדבר עם הבמאי שלה על מה שמציק לה, זהו דבר מטריד ומעורר מחשבה. זה מלמד גם על פן של דיכוי שקיים פה ושם בתעשיית התיאטרון הישראלי, והרי תעשייה זו היא משל לחברה שבה היא מתקיימת.

נזדמן לי לשוחח עם הבמאי הזה והוא אמר: "שחקן הוא איש מקצוע. הוא צריך להוציא אל הפועל את ההנחיות שלי ואם הוא לא עושה זאת, התגובה שלי צריכה להיות בהתאם". אחר כך הוסיף: אני לא מאמין בליטופים וחיבוקים. במשך שלוש השנים שבהן למדתי בבית ספר למשחק, המנהל אף פעם לא אמר לי מילה טובה".

ליבי לאותו במאי שמנהל בית הספר שבו למד לא טרח לומר לו אף מילה טובה, ואפילו לא ראוי היה אותו במאי למילה טובה על ביצוע זה או אחר, הוא ראוי למילה טובה על המאמץ שהשקיע, על הפוטנציאל הגלום בו הראוי לגילוי, על כל פרט בעבודתו שמצא חן בעיני המנהל, ואם אותו מנהל לא מצא דבר אחד טוב בביצוע של תלמידו, סימן שלא חיפש. התלמיד ראוי לחסד, להבנה, לתמיכה אוהדת, להכוונה שאין בה ביקורת שוללת, וכן, כל יוצר ראוי לחיבוק מעת לעת.

בבתי ספר רבים מקובלת "פינת הביקורת". תלמיד מבצע מטלה ואז מוזמנים חבריו "לביקורת" על אותו תלמיד והביצוע שלו. התוצאה היא השתלחות המונית חסרת רסן, משפילה ומדכאה והכול בשם "הביקורת הקונסטרוקטיבית". לאחר מכן חוזר התלמיד המבוקר למקומו, חבול נפשית, ועוד מעט הוא יעשה לאחרים את מה שעשו לו. כך נוצר "מעגל הרשע" המתסכל שקשה מאד להיחלץ ממנו.

כתגובת נגד, מייצר השחקן חומת מגן נפשית על עולם הרגש שלו. חומה זו מקלה על ההתמודדות עם פגעי הסביבה, ובעת ובעונה אחת גם מעכבת תגובות רגשיות אותנטיות, שהן חיוניות ליצירה. כך נולד השחקן המוגבל. 

אם בכל זאת מתוך בתי ספר אלו יצאו יוצרים הפועלים במרחב התרבותי שלנו, הרי זה למרות הביקורת ולא בגללה. רובם נושאים בנפשם צלקות שלעולם לא יגלידו, חלקם אף אינו מודע לכך, כי הסביבה שבה הם פועלים משופעת בביקורת שוללת.

במאי שמרבה לבקר ומשפיל את השחקנים שלו הוא במאי רע.

שחקן שפוחד מהבמאי שלו או כועס עליו הוא פרטנר רע ליצירה.

על במאים רוסיים ואחרים מספרים אגדות שהם קשוחים, קפדנים וצעקנים. סטריאוטיפ ידוע שהונצח בסרטים הוא של המורה הרוסית / אמריקאית / אנגלית למחול, הנוגשת בתלמידיה ומשפילה אותם עד להתמוטטותם. גם כיום מצויים בישראל במאים וכוריאוגרפים שהדיכוי הוא כלי בעבודה שלהם. הם הולכים וכלים מן העולם.

אוטו פרמינגר שביים את "אקסודוס" בשנת 1960, תועד על הסט בנמל חיפה כשהוא יוצא מכליו וצורח על כל העולם כי מישהו מהסקרנים סביב הסט נכנס לו לפריים בזמן הצילום. אפשר לסלוח לכל אדם על התפרצות נדירה אחת או שתיים. אי אפשר לסלוח לבמאי שהופך את הסמכות שבידיו לכלי של דיכוי קבוע. בתרבות האמריקאית, שבה שולט העיקרון הקפיטליסטי של "עלות-תועלת" קיימת אמירה: "תהיה נחמד לאנשים בדרכך למעלה, כי עלול לפגוש בהם בדרכך למטה". לא לעקרון זה אני מתכוון.

כל זה שייך לעבר. היום אנחנו יודעים לבטח שגישה ביקורתית מסרסת את פוטנציאל היצירה.

יש המגדירים שחקן כ"כלי" המכיל את הטקסט האמנותי והוא אמור לשרת את היצירה ככלי. גישה זו יצרה לרוב שחקנים מעוכבים, נפחדים, בעלי תגובות פרנואידיות.

שחקן אינו כלי לשימושו של במאי. הוא אינו כלי כלל. הוא אדם-יוצר בעל מיומנויות מקצועיות. אבל מה שעושה אותו לאמן אינן רק המיומנויות המקצועיות אלא המסד האנושי-אישי שעליו הן מונחות.

היום אנו יודעים שהיצירה אינה חיה ונושמת בגלל מיומנויות מקצועיות, שהן בגדר של "היסטוריה", אלא בזכות החוויה האישית המיידית של היוצר, המנשימה את היצירה. על כן, שחקן אינו כלי אלא ישות יוצרת. הוא אינו מבצע אלא יוצר וכל יוצר ראוי לחסד.

(קטע זה אינו מופיע בספר "המעגל הפתוח".

מבוסס על מקרה שהיה. נסיבות דברים ופרטים מזהים שונו.)