שחקנית צעירה אחת התלוננה באוזניי שהבמאי עימו היא עובדת - לא איש תיאטרון החדר - מרבה לבקר את השחקנים ובמהלך החזרות הוא צועק עליהם, מעליב ומשפיל אותם דרך קבע. נפשה נקעה מהיחס הזה. היא שאלה מה לעשות. שאלתי אותה אם דברה איתו על מה שמציק לה. היא אמרה שהיא פוחדת. "מה עלול לקרות אם תדברי איתו?" היא אמרה שהיא פוחדת שיפטר אותה והיא הרי אוהבת את התפקיד שלה.
שחקנית שפוחדת שיפטרו אותה אם תדבר עם הבמאי שלה על מה שמציק לה, זהו דבר מטריד ומעורר מחשבה. זה מלמד גם על פן של דיכוי שקיים פה ושם בתעשיית התיאטרון הישראלי, והרי תעשייה זו היא משל לחברה שבה היא מתקיימת.
נזדמן לי לשוחח עם הבמאי הזה והוא אמר: "שחקן הוא איש מקצוע. הוא צריך להוציא אל הפועל את ההנחיות שלי ואם הוא לא עושה זאת, התגובה שלי צריכה להיות בהתאם". אחר כך הוסיף: אני לא מאמין בליטופים וחיבוקים. במשך שלוש השנים שבהן למדתי בבית ספר למשחק, המנהל אף פעם לא אמר לי מילה טובה".
ליבי לאותו במאי שמנהל בית הספר שבו למד לא טרח לומר לו אף מילה טובה, ואפילו לא ראוי היה אותו במאי למילה טובה על ביצוע זה או אחר, הוא ראוי למילה טובה על המאמץ שהשקיע, על הפוטנציאל הגלום בו הראוי לגילוי, על כל פרט בעבודתו שמצא חן בעיני המנהל, ואם אותו מנהל לא מצא דבר אחד טוב בביצוע של תלמידו, סימן שלא חיפש. התלמיד ראוי לחסד, להבנה, לתמיכה אוהדת, להכוונה שאין בה ביקורת שוללת, וכן, כל יוצר ראוי לחיבוק מעת לעת.
בבתי ספר רבים מקובלת "פינת הביקורת". תלמיד מבצע מטלה ואז מוזמנים חבריו "לביקורת" על אותו תלמיד והביצוע שלו. התוצאה היא השתלחות המונית חסרת רסן, משפילה ומדכאה והכול בשם "הביקורת הקונסטרוקטיבית". לאחר מכן חוזר התלמיד המבוקר למקומו, חבול נפשית, ועוד מעט הוא יעשה לאחרים את מה שעשו לו. כך נוצר "מעגל הרשע" המתסכל שקשה מאד להיחלץ ממנו.
כתגובת נגד, מייצר השחקן חומת מגן נפשית על עולם הרגש שלו. חומה זו מקלה על ההתמודדות עם פגעי הסביבה, ובעת ובעונה אחת גם מעכבת תגובות רגשיות אותנטיות, שהן חיוניות ליצירה. כך נולד השחקן המוגבל.
אם בכל זאת מתוך בתי ספר אלו יצאו יוצרים הפועלים במרחב התרבותי שלנו, הרי זה למרות הביקורת ולא בגללה. רובם נושאים בנפשם צלקות שלעולם לא יגלידו, חלקם אף אינו מודע לכך, כי הסביבה שבה הם פועלים משופעת בביקורת שוללת.
במאי שמרבה לבקר ומשפיל את השחקנים שלו הוא במאי רע.
שחקן שפוחד מהבמאי שלו או כועס עליו הוא פרטנר רע ליצירה.
על במאים רוסיים ואחרים מספרים אגדות שהם קשוחים, קפדנים וצעקנים. סטריאוטיפ ידוע שהונצח בסרטים הוא של המורה הרוסית / אמריקאית / אנגלית למחול, הנוגשת בתלמידיה ומשפילה אותם עד להתמוטטותם. גם כיום מצויים בישראל במאים וכוריאוגרפים שהדיכוי הוא כלי בעבודה שלהם. הם הולכים וכלים מן העולם.
אוטו פרמינגר שביים את "אקסודוס" בשנת 1960, תועד על הסט בנמל חיפה כשהוא יוצא מכליו וצורח על כל העולם כי מישהו מהסקרנים סביב הסט נכנס לו לפריים בזמן הצילום. אפשר לסלוח לכל אדם על התפרצות נדירה אחת או שתיים. אי אפשר לסלוח לבמאי שהופך את הסמכות שבידיו לכלי של דיכוי קבוע. בתרבות האמריקאית, שבה שולט העיקרון הקפיטליסטי של "עלות-תועלת" קיימת אמירה: "תהיה נחמד לאנשים בדרכך למעלה, כי עלול לפגוש בהם בדרכך למטה". לא לעקרון זה אני מתכוון.
כל זה שייך לעבר. היום אנחנו יודעים לבטח שגישה ביקורתית מסרסת את פוטנציאל היצירה.
יש המגדירים שחקן כ"כלי" המכיל את הטקסט האמנותי והוא אמור לשרת את היצירה ככלי. גישה זו יצרה לרוב שחקנים מעוכבים, נפחדים, בעלי תגובות פרנואידיות.
שחקן אינו כלי לשימושו של במאי. הוא אינו כלי כלל. הוא אדם-יוצר בעל מיומנויות מקצועיות. אבל מה שעושה אותו לאמן אינן רק המיומנויות המקצועיות אלא המסד האנושי-אישי שעליו הן מונחות.
היום אנו יודעים שהיצירה אינה חיה ונושמת בגלל מיומנויות מקצועיות, שהן בגדר של "היסטוריה", אלא בזכות החוויה האישית המיידית של היוצר, המנשימה את היצירה. על כן, שחקן אינו כלי אלא ישות יוצרת. הוא אינו מבצע אלא יוצר וכל יוצר ראוי לחסד.
(קטע זה אינו מופיע בספר "המעגל הפתוח".
מבוסס על מקרה שהיה. נסיבות דברים ופרטים מזהים שונו.)
"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את-בני ישראל לפני מותו".
וזאת הברכה היא הפרשה החותמת את ספר דברים. הפרשה הקודמת, האזינו, רובה כתוב כשירה המתארת בתמצית, את מערכת היחסים המורכבת של האל ועמו. הפרשה הנוכחית, וזאת הברכה, מתחילה בדברי הברכה המיוחדים לכל שבט ומסתיימת במות משה. לשם השוואה: ספר בראשית מסתיים בברכת יעקב לבניו. ספר דברים מסתיים בברכת משה לעם ישראל. התכונה הספיראלית של הטקסט המקראי באה כאן לידי ביטוי בהרחבת מעגל הברכה.
בפרשה הקודמת מובא הציווי למשה "עלה אל הר העברים הזה, הר נבו, אשר בארץ מואב, אשר על פני יריחו". עכשיו עולה משה אל ההר, רואה את הארץ מרחוק ומת. "וימת שם משה עבד-יהוה בארץ מואב על-פי יהוה. ויקבור אותו בַגַּי, בארץ מואב, מול בית פעור, ולא-ידע איש את-קבורתו עד היום הזה. ומשה בן-מאה ועשרים שנה במותו, לא-כהתה עינו ולא-נס לֵחֹה".
מנין שנותיו של גיבור המקרא הוא, כידוע, סימן המגדיר את מהות חייו. מאה ועשרים שנה הוא מעגל שלם של חיים שמילאו את ייעודם ומיצו את עצמם. מנין שנותיו של משה הוא כמספר שבטי ישראל כפול עשר. הדמות משה מזוהה עם העם. כלומר, שלמותו של משה כאדם, מייצגת את שלמותו של העם אותו הנהיג. אם משה הוליך את העם במדבר ארבעים שנה, הרי היה בן שמונים בהוציאו אותם ממצרים, ועל זה כבר נאמר "בן שמונים לגבורות". יאמרו הזקנים: ככל שהאדם מבוגר יותר, כך מעשיו טובים ונכונים יותר, ואתם צוציקים בני שלושים, ארבעים וחמישים, המתינו בסבלנות. האב הגדול עדיין מבקש ליהנות מסמכויותיו המבוססות גם עד גיל מופלג.
"לא ידע איש את-קבורתו", שלא יבואו אנשים להשתטח על קברו ולבקש על נפשם. לא בקברו של משה נמצא הכוח המחזק את האדם, אלא בתורתו. היהדות קובעת כי מקור התוקף לחיים יהודיים הוא בתורת ישראל, ולא בדמותו של אדם כלשהו, אפילו לא האדם-היוצר משה.
אדם-יוצר המתחזק מכוחה של יצירתו, אינו זקוק לדמויות בשר-ודם, שיתנו תוקף ליצירתו. הוא זקוק למקורות השראה אנושיים, פנימיים וחיצוניים, אולם יצירתו חייבת לעמוד בפני עצמה. המנהג הנפוץ של השתטחות על קברי צדיקים מלמד על מצוקה אישית ועל חולשת דעת, אמנם חולשה שיש לקבלה בסובלנות וברחמים. מי שאינו מוצא נתיבים אל פוטנציאל היצירה שבתוך עצמו, זקוק למתווכים שונים ולעיתים משונים, כדי שיוכל לתת ביטוי לכוחות האהבה שבו.
השתטחות על קברי צדיקים, אינה פסולה מצד עצמה, כל עוד האדם המשתטח יודע שזוהי פעולת-ביניים, בדרך אל האמונה. זו אינה תכלית הקיום האנושי, אלא תחנת-ביניים בחיים. השתטחות על קברי צדיקים אינה נעלה מעל לכל פעולה מאגית אחרת, כמו אימוץ אבנים קדושות או הנחת קמעות, ואינה פחותה ממנה. בכל מקרה, זוהי פעולת תיווך בין האדם לעצמו, באמצעות אובייקט חיצוני.
ביום שני, 6.9.2010, בשעה 20:30, התקיימה בתיאטרון הסמטה ביפו "מונודיא 2010", ערב מונולוגים-דיאלוגים, שכתבו וביימו חברי קבוצת המנחים, מחזור 13, וביצעו חברי קבוצת המשחק של תיאטרון החדר, מחזור 57. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", קטעים שמתייחסים אל הזמן והמקום שבו אנו חיים. הרצף מתחבר לתמונת פסיפס מקומית אקטואלית. הערב החל ברצף חימום שביצעו השחקנים בנוכחות הקהל. לאחר מכן החל רצף הקטעים. בשבועות הקרובים אנו מביאים, בכל פעם קטע מתוך הערב.
קטע 1, פתיחה: 140
כתיבה ובימוי: קובי שחר. ביצוע: יובל דור.
(הוא נכנס לבמה עם תיק על הגב. נושם נשימת אנחה)
טוב, מה קורה?
(מסדר את 3 הכיסאות הנמצאים במרכז הבמה, מיישר אותם לקו אחד. מניח את התיק על אחד הכיסאות)
שלום, אנחנו מיד מתחילים, אני רק רוצה לבדוק שהכול במקום.
(מזיז מעט את אחד הכיסאות)
לכול אחד פה יש כיסא? אם חסר אני אביא מהצד. זה לא צריך לקרות כי אני הכנתי כיסאות בדיוק לפי מספר המוזמנים. אני יודע שאנחנו של חמש דקות, מבחינתכם זה בסדר, אבל אותי זה משגע. ברוכים הבאים למונודיא. לא צריך לכבות טלפונים סלולאריים כי אולי בדיוק תכנס שיחה חשובה שמוכרחים לענות לה.
התפקיד שלי בערב הזה הוא, שכל המסביב יהיה בסדר. זה לא שהפילו עלי את התפקיד, אני התנדבתי לעשות אותו. אני פשוט לא סומך על אף אחד. אנשים לא יכולים לבצע מטלה פשוטה בלי לפשל. איך שאני רואה את זה, כל משימה ניתנת לביצוע באחד מבין שני האופנים: הדרך הלא-נכונה והדרך שלי. אז הכי פשוט לקחת את האחריות ולעשות את זה.
כן, אני גם עושה את זה. אני לא אחד כזה שמחלק הוראות. אני לא טיפוס בּוֹסִי כזה, אני יותר איש של מעשים. חוץ מזה אנשים לא מסוגלים לעקוב אפילו אחרי הוראות פשוטות.
רגע, מה הקטע הראשון?
(מוציא מכיס שבתיק דף ומכיס אחר מוציא עיפרון. בודק את הרשימה המופיעה על הדף.
מתוך כיס אחר מוציא מגבון לח ומנגב את העורף)
חם פה, חום יולי-אוגוסט. מישהו רוצה מגבון? יש לי פה בתיק עוד. בכלל, בתיק הזה יש לי עוד הרבה הפתעות.
(מציג חפצים בקריאה רמה)
כדורים נגד כאב ראש!... טיק-טק!... מפתחות!... פנקס ועט!... קונדום! (נבהל. מחביא את החפץ)
כן, כל דבר נמצא במקום מיוחד. אני תמיד אשים את המפתחות בכיס הזה. זה קורה לכם שאתם לא זוכרים איפה שמתם את המפתחות? אצלי זה לא קורה, הם תמיד בכיס הזה.
סדר זה חשוב. אם לא היה סדר בעולם היה כאוס, תוהו ובוהו. סדר עושה את החיים יותר נוחים, חוסך זמן, נותן הרגשת ביטחון. אני מניח שאם כל האנשים בעולם היו כמוני היינו חיים בעולם מ-ס-ו-ד-ר!
טוב, אני מגזים, העולם לא כל כך גרוע. יש מוזיקה. אני אוהב מוזיקה. אני אוהב כל מיני סגנונות, אבל אני שונא ששואלים אותי "איזה מוזיקה אתה אוהב?". ישר לקטלג, כמו שעושים עם אנשים. טוב, שלא תטעו, הדיסקים שלי מקוטלגים. לא לפי סגנון אלא בגדול ללועזי ועברי, ובתוך כל קטגוריה יש חלוקה לזמרות, לזמרים וללהקות. כמובן שבכל תת-קטגוריה הם ממוינים לפי סדר אלף-בית. נשמע פשוט, נכון?
(מתרגז) אבל יש חריגים, כאלו שמקשים על השיטה הפשוטה הזו. גבע אלון! הוא ישראלי, אבל הוא שר באנגלית. פורטיסחרוב זו להקה? אז צריך לשים את הדיסק שלהם בזמרים בין סחרוב לפורטיס. רק שיש שם את פוליקר ביניהם. טוב, אני רק באתי לספור שיש מספיק כיסאות.
(סופר במהירות, לרוחב, לאורך, מכפיל, הספירה אמורה להיות בהתאם למספר הכיסאות הקיים במקום)
זו לא מתמטיקה גבוהה, צריך רק לרשום את רשימת המוזמנים, למנות אותם ולהכין כיסאות בהתאם. כן, מתמטיקה, אני יודע, רק עצם אזכור המילה גורמת לכם צמרמורת. הנה היא, המפלצת-דרקון יורק האש. בשבילי היא חיית מחמד שאפשר ללטף. מתמטיקה זה החיים שלנו, זה הטבע. אתם בוודאי יודעים שהעולם מתנהג לפי חוקים מתמטיים פשוטים. אי אפשר לחמוק מזה. זה מתחיל כשאנחנו ילדים, סופרים: אחת שתיים, שלוש, וההורים מתמוגגים. אצלי זה לא נפסק, אני סופר כל הזמן. אני שוטף כלים וסופר: ספלים: אחד, שניים, שלושה. כפיות: אחת, שתיים, שלוש. ולא רק שם, בכל מקום אני סופר. כמה שחקנים הגיעו היום לפגישה? כמה מפגשים היו לנו מתחילת השנה? כמה עוד נשארו? אתם יודעים שבחדר של תיאטרון החדר יש על הרצפה מאה וארבעים אריחים בצבע כתום. לא? בשבילכם זו רק דוגמה על הרצפה, אבל אני חייב לספור, חייב לבדוק, כי זה חשוב לספור. צריך שיהיה פה סדר.
(מסדר את הכיסאות באופן קפדני. לא מרוצה מהתוצאה. ממשיך לסדר. קריאה מבחוץ: יובל!... יובל!... הוא לא שומע. ממשיך לסדר. נכנסים שני שחקנים וגוררים אותו החוצה. הוא חוזר ולוקח את התיק שמונח על הכיסא. מסדר את הכיסא. יוצא)
חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר (ללא הערות השוליים).
מלחמה היא רצח עם המנון ודגל
...הצוענים של יפו, לכאורה מאגיה צוענית. מועדון לילה ביפו, זִינְגָרָה שמו. זכרון הנאציזם, שיהודים וצוענים הם קורבנותיו המשותפים, שורה על המקום. תומס וָאלִיגוּרָא הוא הניצול היהודי שהבטיח למדאם זארא, הניצולה הצוענייה, שאם ישרדו את השטן של מלחמת העולם השנייה ישיאו את בנו ובתה. אבל הבטחת הנישואים הופרה. הכלה מַרְיוּלָה מסרבת. החתן לא יוותר. חייב להיות רצח. ומלחמה, חייבת להיות גם מלחמה:
"מלחמה... הדבר הזה שתקוע בנו עמוק עמוק... רצח"... אומרת מיס בל, ספק זונה אנגלייה ספק זמרת-עם במועדון. באחת הסצנות היא מדריכה את סְמוּל ואליגורא, הרוצח שבא לרצוח את החתן שמנסים לזווג לכלה שיועדה לו, איך להשתמש בתת-המקלע שלו. בהדרכתה היא משתמשת במילים שהשתמשו בהן בארגון "ההגנה", ואולי בכל צבא שהוא: "עליך להרגיש את הכלי בכל גופך. כאילו הוא חלק מגופך. כך מרגישים רוצחים".
בסיפור על מלחמת העצמאות משנת 1949, נוקטורנו, אלוני מתאר לוחם העורק מיחידתו כדי לראות את החברה שלו לפני שהוא יוצא לקרב. אבל לאכזבתו, החברה אינה מביעה שמחה לראות אותו חי. היא כועסת על כך שערק, מפני שהיא רוצה אותו רק כגיבור. חי או מת. "לגבי דידה אין טעם בחיי מאחר שהללו אינם טובים כשאינם כרוכים במוות", אומר החייל בצער. נשים החושקות בגיבורי מלחמה שבות ומופיעות במחזות שלו. נשים משולהבות שמדרבנות מוות, רצח, מלחמה.
הן מעריצות רוצחים שגלגל אלוני מתוך החיילים. אֵמילין, הארוסה הנצחית, מעריצה
במחזה המהפכה והתרנגולת את הרוצח: "אני שמחה שהרגת, ג'וני, אני שמחה". ואַדֶלַיְידֶה, בת של אב שכול בנפוליון חי או מת!, שרה: "אבל אני נורא נורא רוצה רוצח!" הקוסם פלטין מבטיח לוורוניקה אשתו בשעיר אחד לעזאזל: "אני אתן לך את הטעם שכל כך בוער בעצמות שלך... מוות... רצח... דם".
השמש ירדה בשקיעה אדומה, מותירה מאחוריה ירח דק של ראשית חודש ש...
ההעדר הוא היוצר את הצורה ואת המשמעות. הוא יכול להיות אף, שד, קצה אצבע, חרב מעוקלת, עדשה, הוא גם יכול להיות ירח, אבל אפשרות זו, אין בה קסם רב, הוא גם יכול להיות אצבע הרופא שמגששת ודוחקת בו מנסה לאמוד כמה פעימות לב עוד נותרו בגוף הזה. וכמה מילים? אתה יכול לספור את המילים?
ביאליק הוא זה שיצר את הפרדוקס שניתן להגדירו כ-N+1. לנצח תהיה עוד יצירה שלא תגעו בה, אבל היום אנחנו יודעים שמה שנאמר הוא שיאמר ואפילו כתבתי את זה בשיר. ובכל זאת למה אני כיוצר צריך לכתוב? ובכל זאת חייבים למדוד את העולם. אני לא יכול שלא למדוד ובאותה מידה המדידה היא אחרת כי זה אני הוא המודד.
אני לא יודע לפי מה נמדד משורר. לפי מספר שיריו או מספר אהבותיו, אין ספק שבשנים האחרונות ניסיתי להדביק את הפער בשני התחומים. בסופו של דבר דומה כי כל אישה היא גם כספת, שניתן לפתוח אותה בקומבינציה בלתי קונבנציונלית. אני רוצה לתת דוגמה, נניח שאתה מברך אישה ליום הולדתה, עליך לברך אותה לא עד מאה ועשרים אלא עד מאה עשרים ושבע, וכשתתהה לפשר הברכה, אמור לה שזהו מניין שנותיה של שרה אמנו, דבר זה מבטיח שתזכור את הברכה, וגם אותך.
ניסיתי ליצור לעצמי מראה ייחודי, לבוש בחליפה גם בחום וכובע קסקט, שנוסף כאשר האספלנית על מצחי הלכה וגדלה. הייתי עוזב את הבית למפעלותיי הספרותיים, מותיר את אשתי מאחור ומבקר אצל אותה משוררת שחוט סגול בשערה, כי היה משהו באותה חייתיות שנדפה ממנה שסקרן אותי. אשתי הייתה נותרת על אותו מצפה הר בו נטעתי את אוהלי וידעה או לא ידעה מה אני עושה בין כיתת שירה אחת לשנייה.
כעת היא מנגבת את מצחי. כבר לא מאכילים אותי רק ממתינים שהלב ייעצר. הם אינם יודעים כמה אני רעב. בשעה זו אני מדמייןאת המאכלים הטובים ביותר שאי פעם אכלתי, סטייק פילה, יין שמפניה, ורק מגע ידה של אותה אשת נעוריי משקיט את הרעב. אינני יודע מה לומר להם אני רואה את ראשיהם בעודי מרחף ואני מדלג כמו בטרמפולינה.
יש איזה קול שתובע ממני את חשבון הנפש. אני רוצה לומר לו, לו עליי לעשות חשבון נפש, הרי שמצאתי כי הכול נגרע וחסר. היו לי ימים טובים, אני אהבתי ושנאתי, הכרתי משוררים גדולי שם וטיילתי בעולם. כל אשר אני מבקש כעת זה שיתנו לי לשכב עם אבותיי הליריים, אנשים אותם הכרתי משחר ילדותי כפי שכתבתי בספרי האחרון.
הם מתלבטים, ואני שרוי בין שמיים וארץ, אני מביט על צלקות פניי ויודע שהרווחתי ביושר כל צלקת. הייתי כותב על זה שיר אבל מי ישמע, האם יש שיר בלא קהל יעד שיעריך את האמצעים את החרוז והמשקל? את עומק המטאפורות, האם יש לי קיום אי שם למעלה? האם יש קיום?
המלאך חוזר, הם פסקו את דיני, אין לי מקום למעלה, עליי לחזור ולהיטיב את דרכי. בחלק אחר של בית החולים נולד כעת תינוק שאין בו נשמה. אני אמון הייתי על עשר הספירות, תוהה אני כעת אם כלי קודש קטן זה לא יישבר מגודל המשא שלי, ואז אני מבין שאותו מקל אשר אמור להשכיח את אשר ידעה הנשמה מפצל אותה לעשר חתיכות ועשרה משוררים ייוולדו הלילה, ויהיו כמו מחמצת אשר מוטבעת בבצק. דור הולך ודור בא ואותם משוררים נולדים שוב ושוב. ואולי האדם זוהי היצירה האחרונה שלא נכתבה מעולם.
ניבה'לה אמרה "תכתבי דרמה" ואורית שאלה, "למה איה?" והרקליטוס אמר שהכול זורם. אז בחרתי להתחיל על שפת המים ההרקליטיים, לנסות לגעת בזמן הזורם ובעיקר בקרקעית.
מתי ניסיתי לראשונה בכל מאודי?
אפשר לומר: באמצע שנותיי, ואפשר גם לומר שגם כיום אני בעצם צעירה ואיפה האמצע? בעוד שהפואטיקה שצריך לספר מהאמצע נלמדה מהאפוס ההומרי והיא הולמת יותר אדם שכבר "עשה משהו". כמו לאה וניבה, למשל, למרות ההבדלים התהומיים שביניהן, וכמו אודיסאוס ההומרי, שעל סף שובו לאיתקה, כבר היו מאחוריו עלילותיו הערמומיות במלחמת טרויה ובעשרים שנות נדודיו מופלאים והתמוהים. הוא משעשע את מלכי פיאקיה ועמה בסיפור נדודיו, שבאמצעותו הואמגייס אותם לעזרתו גם כנגד רצון האלים.
ואילו אני?
תוך כדי ריצה וצייד אקראי נעצרתי ליד מראה, אגם, בריכה, במה ולא זזתי משם.
שם אני תקועה כמו גלגול מוזר של הפלאי של ביאליק.
בתוך סיפור חוזר של עזיבה-שיבה; שיירה-נווה.
כך קרה שרק בשנות החמישים שלי בניתי בית ונטעתי עץ לראשונה.
ויש לי ללא ספק "חדר משלי" שהיה יכול אולי למצוא חן אפילו בעיני גיבורותיה של וירג'יניה והקורץ לפעמים גם לכמה מחברותי. דנא, הספרית שלי, למשל, שמבקרת אצלי כבר ארבע שנים, מביטה בו כל פעם מחדש בקנאה ובגעגועים ואומרת "זה מה שהייתי רוצה! כשתצאי לחופש תני לי את המפתח."
"מה תעשי פה, דנא?"
"אני אשכב לנוח, אנקה את הראש. אין מקום בטירה. כולם עלי!"
בינתיים דנא חוזרת בתשובה, אבל מדי פעם היא מגניבה מבטים מהירים אל "החדר משלי" שלעולם לא יהיה שלה.
חלקת אלוהים קטנה שלי: אִבֵּי הנחל הנושקים למים בצל אורן עבות, שמלכלך לי לפעמים את הכביסה. השג.
גדם עץ כרות מצאתי בשכונה הירוקה והתגלגלו עליו רחמיי, וסחבתי אותו בקושי רב לחצרי האפלולית, והצבתיו על שביל מרוצף מול דלתי והשקיתיו בלא משים במי אקונומיקה בחורף ובקיץ והצמיח עלים ירוקים כנגד כל הסיכויים ויהי לעץ נמכמך נייד שורשיו באוויר.
אני יפה. כך אומרים כולם. מי אני שאתווכח עם אמת גדולה זו. אני חביב, נחמד, ידידותי לסביבה. גם זאת אומרים כולם. אבל מי אני?
חלמתי שאני אדם ששמו תיאודור אדורנו והוא פילוסוף חשוב ורב פעלים. התעוררתי. עכשיו אני לא יודע אם אני כלב שחלם שהוא תיאודור אדורנו, או תיאודור אדורנו שחלם שהוא כלב. האם באמת התעוררתי? או אולי אני עדיין חולם?
לטפו אותי ואלקק את ידכם באהבה. קחו אותי לטיול ואני מבטיח לנהוג במתינות. האכילו אותי ואהיה אסיר תודה לכם לנצח. אולי אז אדע מי אני.
ברגע זה אני תיאודור אדורנו וזה מטריד ומעורר מחשבות על התבונה האנושית שזקוקה באופן דחוף לביקורת עצמית מהותית.
משפט המכיל את כל חולאיי ה"כאילו כזה והכול בסימן שאלה". אלו הן מילים המשמשות כמסך בין הדובר לבין הזולת. בתרבות האמריקאית העממית קיימת המילה "like" במוכן של "כאילו", כמילת ביניים במשפט וכצורה של זהירות בדיבור של מי שאינו מוכן לקחת על עצמו את האחריות לדברים שהוא אומר או עושה, שמא יבולע לו. מאחורי האמירה מסתתר גם פחד כלשהו מפני הזולת. הוספת סימן השאלה בדיבור היא אמצעי נוסף להרחקת המדבר מהמדובר. התופעה אומצה על ידי ישראלים.
המובן המקורי של "כאילו וכזה" הוא "כמו", והוא נפוץ בעולם הווירטואלי שבו מקיימים יחסים שהם כמו היחסים במציאות אבל לא יחסי אנוש ישירים ומלאים.
רבים אומרים מילים אלו באופן אוטומטי ובלי קשר לתוכן המשפט. אנו חייבים להיות מודעים לכל מוצא פינו, אם ברצוננו לשרש הרגל זה.
"המליאה" של תיאטרון החדר דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.
פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.
הפגישה הבאה של המליאה מתקיימת ביום ו', 24.09.2010, בשעה 16:00
בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818
במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
ליהוק שירות מיוחד של תיאטרון החדר לתלמידי קולנוע וטלוויזיה: סיוע בליהוק שחקנים לסרטים. השירות ניתן ללא תשלום. טל': 03-5171818
--------------
פסטיבל עכו
כלבים מיצג אכזרי מציאותי על עולם מודרני קודר בו אסור לך להיות זקן יצירה של רינת מוסקונה יועץ אומנותי: אבי גיבסון בר-אל משתתפים: אפרת הרמלין, עליזה לבני, רוחל'ה פז, רותם זיו, שם סבג-סניור. עיצוב תלבושות: אביה בש סוקול. צילום תמונה: יובל קוגנזון. עוזרת הפקה: חגית אלפנדרי במסגרת פסטיבל עכו. המיצג יוצא ממתחם מערת הקשת 20:20, 18:30- 26-27-28/9 מוקדש באהבה לכל האנשים שמוחם עדיין צלול
--------
Fade
הנה זה מגיע!לאחר שנים!
אסור לכם להחמיץ!
מוכרחים לבקר בפסטיבל עכו, בחול המועד סוכות, כדי לראות את... Fade
מופע הפרידה של רענן פררה ורועי נווה
פסטיבל עכו - האולם הלבן. אפשר להזמין כרטיסים באינטרנט:
(התיאטרון האלטרנטיבי מול הקריאה לחרם תרבותי על ישראל)
פסטיבל עכו לתיאטרון אחר מהווה באופן מסורתי זירהשל אמני תיאטרון אופוזיציוניים לסדר הקיים הפוליטי, החברתי והתרבותי. מופעי תיאטרון, שהועלו במרוצת השניםבעכו, אתגרו מושגים, אמונות ואתוסים מרכזיים בחברה הישראלית.
דווקא בימים הקשים הנוכחיים - כשישראל הרשמית והלא רשמית מבודדת יותר מאי פעם - עובר כובד המשקל של המחאה אל מחוץ לגבולותיה של המדינה.
אמנים ישראלים נתקלים בחומה ההולכת וגובהת בינם לבין קבוצות ואישים המחרימים את ישראל ואת אמניה, בתוך ומחוץ לגבולות המדינה.
איך זה קורה לנו? מדוע נחלשה המחאה על במות התיאטרון הישראלי? האם התגובה הראויה לעוולות השלטון היא חרם? מי רשאי להחרים את מי? האם אנחנו ראויים לחרם? ואם מחרימים - למה רק את ישראל?
השאלות תהיינה נוקבות, והתשובות עליהן,לא דווקא מוסכמות.
יגיבו ותיקים בתיאטרון הפוליטי בישראל ובשטחים: הסופר והמחזאי יהושע סובול, השחקן ומנהל "תיאטרון החופש" בגנין, ג'וליאנו מר, העיתונאי והמחזאי עלא חליחאל, איש התיאטרון פיראס, הבמאי ויוצר התיאטרון דודי מעיין, אשת הספרות אילנה המרמן והמוסיקאית אלה שריף. ינחה: עודד קוטלר.
פסטיבל עכו, אולם המגדלים, 27/9, בין 12-14.
(פסטיבל עכו)
תיאטרון הסמטה
מנהל אמנותי: אבי גיבסון בראל איש החדר
למשפחת תיאטרון החדר כולל חברי האיגרת השבועית: כרטיסי הנחה!
(ישראל 2010)בימוי: אביגור וייל(83 דקות, עברית) (83min., Heb) משחק: אביגדור וייל, איריס הרפז - שחקנית תיאטרון החדר, אשר ברנשטיין. סרטו החמישי של הבמאי אביגדור וייל. דרמה המתארתאת קורותיו של ארי קורצוייל, אדם החווה את חייו דרך המצלמה. הוא מצלם באובססיביות כל מפגש, כולל את חיי היומיום שלו עם אשתו האהובה דניאלה. גם כהומלס הוא ממשיך לצלם באובססיביות,לתעד את מצוקותיו ברחוב. האם יצליח ארי קורצוייל להפוך תיעוד זה לסרט?
ההקרנות הקרובות בסינמטק 2, תל-אביב:
23בספטמבר 18:30.
(ירון פרידמן)
ספר חדש של ד"ר אריה סובר
"מחזות - קומדיה, אבסורד, סאטירה" בהוצאת אסף מחזות של אוניברסיטת ת"א בשיתוף הוצאת כרמל ירושלים.
ניתן להזמינו בחנויות הספרים או בהוצאת כרמל 02-6540578
כמו כן מצויים באתר ספרים נוספים שעוסקים בחקר ההומור.
חברי האגודות האקדמיות השונות שמתעניינים בתחום חקר ההומור
מוזמנים להצטרף כחברים באגודה הישראלית לחקר ההומור. הרישום מתבצע באתר האגודה.
בברכת שנה טובה!
ד"ר אריה סובר, יו"ר האגודה הישראלית לחקר ההומור
נוכחות חיה - פלייבק
קבוצת עבודה לשכלול המיומנויות של שחקני פלייבק מנוסים.
איזה מן שחקן פלייבק אתה? מה הסגנון האישי שלך? עד כמה אתה משרת את הסיפור ועד כמה אתה נשאר בסיפור שלך? מה נקודות העוצמה שלך ואיפה אתה נסגר? האם אתה טיפוס של עבודת סולו או של עבודת אנסמבל? האם אתה מעוניין להתבונן בזה ולהתפתח כשחקן על בימת הפלייבק?
מתוכננות 15 פגישות בימי א': 20:00-23:00 בביכורי העיתים, תל-אביב. מתחילים ב- 3 באוקטובר.
המנחה: שירלי ליגום, פלייבקיסטית, חברת אנסמבל "משחק מהחיים" של אביבה אפל מ- 2004, שחקנית בתיאטרון תמונע ומנחת קבוצות. בוגרת לימודי תרפיה בתנועה ובעברה רקדנית ובימאית באופרה הישראלית.
הקבוצה ביפו, בית ספר עצמאי למחול, רחוב קדם 109, יפו (במרכז הקהילתי הערבי-יהודי), לפרטים והרשמה לחץ כאן. טל': 03-6595961, אתר אינטרנט: http://www.hakvutza.org.il
