קטע 1, פתיחה: 140
כתיבה ובימוי: קובי שחר. ביצוע: יובל דור.
(הוא נכנס לבמה עם תיק על הגב. נושם נשימת אנחה)
טוב, מה קורה?
(מסדר את 3 הכיסאות הנמצאים במרכז הבמה, מיישר אותם לקו אחד. מניח את התיק על אחד הכיסאות)
שלום, אנחנו מיד מתחילים, אני רק רוצה לבדוק שהכול במקום.
(מזיז מעט את אחד הכיסאות)
לכול אחד פה יש כיסא? אם חסר אני אביא מהצד. זה לא צריך לקרות כי אני הכנתי כיסאות בדיוק לפי מספר המוזמנים. אני יודע שאנחנו של חמש דקות, מבחינתכם זה בסדר, אבל אותי זה משגע. ברוכים הבאים למונודיא. לא צריך לכבות טלפונים סלולאריים כי אולי בדיוק תכנס שיחה חשובה שמוכרחים לענות לה.
התפקיד שלי בערב הזה הוא, שכל המסביב יהיה בסדר. זה לא שהפילו עלי את התפקיד, אני התנדבתי לעשות אותו. אני פשוט לא סומך על אף אחד. אנשים לא יכולים לבצע מטלה פשוטה בלי לפשל. איך שאני רואה את זה, כל משימה ניתנת לביצוע באחד מבין שני האופנים: הדרך הלא-נכונה והדרך שלי. אז הכי פשוט לקחת את האחריות ולעשות את זה.
כן, אני גם עושה את זה. אני לא אחד כזה שמחלק הוראות. אני לא טיפוס בּוֹסִי כזה, אני יותר איש של מעשים. חוץ מזה אנשים לא מסוגלים לעקוב אפילו אחרי הוראות פשוטות.
רגע, מה הקטע הראשון?
(מוציא מכיס שבתיק דף ומכיס אחר מוציא עיפרון. בודק את הרשימה המופיעה על הדף.
מתוך כיס אחר מוציא מגבון לח ומנגב את העורף)
חם פה, חום יולי-אוגוסט. מישהו רוצה מגבון? יש לי פה בתיק עוד. בכלל, בתיק הזה יש לי עוד הרבה הפתעות.
(מציג חפצים בקריאה רמה)
כדורים נגד כאב ראש!... טיק-טק!... מפתחות!... פנקס ועט!... קונדום! (נבהל. מחביא את החפץ)
כן, כל דבר נמצא במקום מיוחד. אני תמיד אשים את המפתחות בכיס הזה. זה קורה לכם שאתם לא זוכרים איפה שמתם את המפתחות? אצלי זה לא קורה, הם תמיד בכיס הזה.
סדר זה חשוב. אם לא היה סדר בעולם היה כאוס, תוהו ובוהו. סדר עושה את החיים יותר נוחים, חוסך זמן, נותן הרגשת ביטחון. אני מניח שאם כל האנשים בעולם היו כמוני היינו חיים בעולם מ-ס-ו-ד-ר!
טוב, אני מגזים, העולם לא כל כך גרוע. יש מוזיקה. אני אוהב מוזיקה. אני אוהב כל מיני סגנונות, אבל אני שונא ששואלים אותי "איזה מוזיקה אתה אוהב?". ישר לקטלג, כמו שעושים עם אנשים. טוב, שלא תטעו, הדיסקים שלי מקוטלגים. לא לפי סגנון אלא בגדול ללועזי ועברי, ובתוך כל קטגוריה יש חלוקה לזמרות, לזמרים וללהקות. כמובן שבכל תת-קטגוריה הם ממוינים לפי סדר אלף-בית. נשמע פשוט, נכון?
(מתרגז) אבל יש חריגים, כאלו שמקשים על השיטה הפשוטה הזו. גבע אלון! הוא ישראלי, אבל הוא שר באנגלית. פורטיסחרוב זו להקה? אז צריך לשים את הדיסק שלהם בזמרים בין סחרוב לפורטיס. רק שיש שם את פוליקר ביניהם. טוב, אני רק באתי לספור שיש מספיק כיסאות.
(סופר במהירות, לרוחב, לאורך, מכפיל, הספירה אמורה להיות בהתאם למספר הכיסאות הקיים במקום)
זו לא מתמטיקה גבוהה, צריך רק לרשום את רשימת המוזמנים, למנות אותם ולהכין כיסאות בהתאם. כן, מתמטיקה, אני יודע, רק עצם אזכור המילה גורמת לכם צמרמורת. הנה היא, המפלצת-דרקון יורק האש. בשבילי היא חיית מחמד שאפשר ללטף. מתמטיקה זה החיים שלנו, זה הטבע. אתם בוודאי יודעים שהעולם מתנהג לפי חוקים מתמטיים פשוטים. אי אפשר לחמוק מזה. זה מתחיל כשאנחנו ילדים, סופרים: אחת שתיים, שלוש, וההורים מתמוגגים. אצלי זה לא נפסק, אני סופר כל הזמן. אני שוטף כלים וסופר: ספלים: אחד, שניים, שלושה. כפיות: אחת, שתיים, שלוש. ולא רק שם, בכל מקום אני סופר. כמה שחקנים הגיעו היום לפגישה? כמה מפגשים היו לנו מתחילת השנה? כמה עוד נשארו? אתם יודעים שבחדר של תיאטרון החדר יש על הרצפה מאה וארבעים אריחים בצבע כתום. לא? בשבילכם זו רק דוגמה על הרצפה, אבל אני חייב לספור, חייב לבדוק, כי זה חשוב לספור. צריך שיהיה פה סדר.
(מסדר את הכיסאות באופן קפדני. לא מרוצה מהתוצאה. ממשיך לסדר. קריאה מבחוץ: יובל!... יובל!... הוא לא שומע. ממשיך לסדר. נכנסים שני שחקנים וגוררים אותו החוצה. הוא חוזר ולוקח את התיק שמונח על הכיסא. מסדר את הכיסא. יוצא)
