עֵינַי שֶׁבָּקְעוּ מִבֵּיצֵי הַלַּיְלָה עֲכוּרוֹת,
נִתְלוֹת עַל פְּלוּמַת-הַבְּרוֹשׁ מוּל חַלּוֹנִי.
הַוְּרָדִים כַּפְתּוֹרֵי-יופִי תְּמִימִים-שְׁרוּיִים
עַל עֲלֵיהֶם בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ,
לְקַיֵּם צִוּוּי הַנֻּסְחָה, שֶׁהוּטְלָה, בַּמַּעְבָּדָה הַכִימִית שֶׁלַּצֶּמַח,
לְהַטְבִּיעַ בְּעֵינַי אֶת רִפְאוּת הַצְּבָעִים,
לְחוֹלֵל בִּי שִׂמְחָה עַל דַּף בּוקֶר רִאשׁוֹן שֶׁיָּצָא מִדְּפוּס הַלַּיְלָה
רֵיחָנִי.

אֶת גַּלֵּי הַמּוּסִיקָה שָׁלַחְתָּ
לְהָבִיאֵנִי אֶל חוֹפֵי סַפִּיר וְהַחְלָמָה,
עַד שֶׁנַּפְשִׁי פָּרְחָה מִמְּתִיקוּת,
כְּכַף יָדוֹ שֶׁל תִּינוֹקִי.

מַה נִפְלָאָה אַהֲבָתְךָ א-לי.

(אסתר ויתקון, חוקרת ספרות ומשוררת)