בִּין בֶּכִי לִצְחוק

עָטַפְתִּי אֶת

גּוּפִי בְּתַכְרִיכִים

כִּי לֹא נוֹשַׂעְתִּי

מֵהַנְּעָרִים הַמְּחַזְּרִים

אֲחַרַי

הַרְבֵּה קוֹלוֹת נָשִׁיים

הולכים בִּדממה

גמורה (שוכנים רק בלבי)

ולי אין סֵפֵר

ולי אין עֵט

ואני מתיישבת

על עץ

גבוה

תולָה

חוטי משי לְבָנִים

אל אוֹר

הלְבָנָה

קחו אותי אליכם

אך רק אהובי

מֵבִין

את הבּעֵירה שבלבי

והתכריכים לְבָנִים

לְבָנִים

ואין מגע בין

חֲברותַי לבינִי

והאֵל השוֹמֵעַ אותי

אומֵר בּלֹא קוֹל

אֳלֶם.

(בילי לרנר, משוררת)