אדם נכנס לבמה והרי הוא בתוך גבול במה. זהו תנאי ראשון הכרחי ליצירה. יציאה מגבולות אלו הרי היא יציאה מגבולות היצירה. הגבול מגדיר יצירה. מגדיר מלשון גדר, חיץ בין תחומי מציאות שונים או תחומי תודעה.
גבולות הבידור ברורים וידועים ואוי למי שמטשטש אותם. מי שמנסה לחצות גבול בבידור או לטשטש אותו, נושא בעונשו, מורחק או ננזף קשות. בדרן שהבדיחה שלו ממוקמת מעבר לגבולות ההסכמה של הקהל, מוצא מהבמה לצמיתות או לתקופת קירור. הצגה בזרם המרכזי שחורגת מגבולות ההסכמה של הקהל, כלל אינה עולה לבמה או שהיא נסגרת במהירות יחסית.
לא כך באמנות, שהיא אנטי-תזה לבידור ומראש תפקידה הוא להיות בוטה מעבר לגבולות של הסכמה מרכזית, תפקידה לעכור את שלוותו של הקהל במטרה לעורר דיון חברתי, להציג את המציאות מנקודת מבט אופוזיציונית. אבל מי שאמר ש"באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה", דווקא הוא סלל דרך להפחתת ערכה של האמנות, לטשטוש גבולות ולניוון היצירה. כי "באמנות יש דבר כזה שאין דבר כזה". לא כל דבר נכון והנכון מוגדר על ידי המחויבות ההדדית של מרכיבי היצירה אלו לאלו.
גבול אינו רק מסמן תחום. הוא מרכיב באירוע, פרט בתוך הטקסט האמנותי. הפעולה הבאה שלאחר קביעת הגבול היא הגדרת מרכיבי האירוע. כל מה שנכנס לתחום זה חייב להתקיים בזיקה לגבול ובזיקה למרכיבי האירוע. שהרי יצירה אינה "שקר יפה". היא אמת מחייבת.
הרי תופעה שחוזרת ונשנית: יצירה אחת שנחשפתי אליה נראתה לי כאוסף אסוציאטיבי של יסודות מנותקים. שאלתי את היוצר מהו הרעיון המרכזי של יצירתו. הוא באמת לא ידע את התשובה. עוד תופעה שחוזרת: יוצרים מרבים להעיד על יצירתם שהיא איננה "פוליטית". זהו כמובן אוקסימורון. שהרי אם היא מוצגת בפני החברה היא אינה יכולה שלא להיות פוליטית.
האמירה האמנותית, בהיותה אישית היא בהכרח חברתית ועל כן בהכרח פוליטית.
אנו חיים במדינה שאין לה גבולות. כלומר, הגבולות קיימים במציאות אבל לא בתודעה. מאותו רגע שבו בחרנו לנו במציאות חדשה, יצרנו את המושג המחודש של "ארץ ישראל" ומאותו רגע החלו גבולות "מדינת ישראל" להתמסמס. מכאן והלאה הקטסטרופה הבנאלית הולכת ומתקיימת. בתחום היצירה אף אחד לא מת בגלל שהיוצר מתפרע ללא גבולות, אבל היצירה מתה והתודעה נעשית דייסה לא ברורה, לא מחייבת ומתנוונת.
