מַשֶׁהוּ עוֹבֵר עַל הַבֶּן אָדָם

            לִפְעֲמִים מַכְבֵּשׁ

            לִפְעֲמִים נְמָלָה

יֵשׁ אוֹמְרִים נְמָלָה קָשָה מִמַכְבֵּשׁ

      נְמָלָה הוֹפֶכֶת לְתֵּל

   זֶה מַכְבִּיד, זֶה לוֹחֵץ

מָה שֶׁעָבַר לא עוֹבֵר

הוּא חוֹפֵר וְיוֹצֵא

לְמַסַּע שָׁרָשִׁים

הוּא חַיָב, גָּם יִמְצָא: זוֹ הַקְּטַנָּה,

 הָאִמָּא הָרִאשׁוֹנָה.

כְּבָר נוֹגֵעָ בַּשָׁרָשִׁים

מִסְתַכְסְכִים, מִסְתַבְּכִים

נִכְּרָכִים זֶה בַּזֶה

וְהוּא בֵּינֵיִהֶם תָּקוּעָ

תָּקוּעָ תָּקוּעָ תָּקוּעָ...

(בתיה מיכלביץ, משוררת)