הצטרפו לאיגרת השבועית

- האם זכור לך שקורצת מן החומר אשר ממנו עשויים כוכבים? - כן, אבל ברגע זה הבית הפוך וצריך להביא את הילד לגן ויש לי הופעה בערב והכביסה על החבל ויורד גשם.


יהודה הוא יליד 1892. במלחמת העולם הראשונה היה חייל בצבא הרוסי, נפל בשבי הגרמני, נשלח לעבודות בחווה שבה למד את רזי החקלאות. עלה ארצה בשנת 1921. היה חבר בגדוד העבודה. לאחר מכן חבר בקיבוץ מרחביה. לבסוף הקים עם אשתו יהודית משק חקלאי ברעננה שאותו עיבד עד יומו האחרון בשנת 1978. יהודה זכור לי כאדם חרוץ, שאהב את עבודתו כחקלאי, ואף ראה בה ייעוד. בנוסף לכך הוא זכור לי כאיש ספר אשר עם בקיאותו במקורות היהודיים, ידע גם את כל הספרות הרוסית הקלאסית על בורייה. מסוג האנשים שככל הנראה כבר פסו ממחוזותינו.

הקטע שהבאתי להלן הוא משנת 1923, כשהיה בן 31. זהו הקטע הפותח את יומנו, שבהמשך מוזכרים בו, בצד דמויות אנונימיות, גם דמויות ידועות מהישוב הישן.

מיקי

 

מיומנו של יהודה

תל אביב, מוצאי שבת  כב' אדר

 

בקרן רחוב אחד העם ורחוב הרצל פגשתי בחבורה את סובול וסחבתי ממנו עשרה גרוש. ובעברי על יד הקיוסק של בורר נזכרתי בדבר נכנסתי וקניתי את המחברת הזאת. לו קניתי מחברת זו לפני שנתיים וחודש ימים, כשבאתי בשמיני לפברואר 1921 לארץ ישראל, כי אז נכנסו לתוך חוברת זו הרבה דברים מעניינים. אבל ככה והם נדונו לשכחה.

 

לפני חודש ימים בשמיני לפברואר מלאו שנתיים לי בארץ ישראל. היום היה יום חמישי בשבוע למחרת פתיחת ועידת ההסתדרות הכללית. איינשטין בא באותו יום לתל אביב והרחובות היו מלאים המון חוגג.

 

קבלתי באותו יום מכתב מרחל. המכתב הראשון שלה אחרי הפסקה של יותר מחמש שנים ואחרי שלא ראיתיה זה עשר שנים. נדמה היה לי כאילו כל עברי, כל חיי הקודמים קמו לנגדי פתאום והתחילו דורשים את שלהם. קשה היה לי. הרגשתי פתאום את כל סבל החיים ואת אחריותם הגדולה, את הייסורים שבחיים ואי האפשרות להיחלץ מהם. אמנם יש עצה אחת: כי האלהים ברא את האדם ישר....אבל האדם הלא בקש חכמות הרבה....

 

נפגשתי אז עם זוויגלסקי וברוך ושתינו לכבוד בואנו לארץ שני בקבוקים יין. נעשינו קצת עליזים והתחלנו לספר את כל הקורות אותנו בארץ ישראל. אבל גם אז לא יכלתי להשתחרר מן השפעת המכתב. ובערב, כששושנה לנתה אצלי, לא חדלתי לספר לה כל מיני מעשיות.

ועד היום הזה אני מוציא בכל פעם את המכתב, קורא בו, ותמונתה של רחל נשקפת לי.

לא, לא נכון זה יותר מעשר שנים מאז ראיתיה באחרונה. אני איני יותר אותו הצעיר התמים שכל סבל החיים עוד לפניו. אז בערב האחרון לפני צאתי את גרודנה ללכת למקום עבודתי בצבא במינסק. ואני נסעתי בשבת ברכבת אליהם להיפרד. ואני נכון ומזומן לשאת על שכמי את כל הייסורים שהחיים עתידים להעמיס עלי. ואמנם הם לא הכזיבו את תקוותי. הם העמיסו עלי יותר ויותר מכפי יכלתו של איש לסבול.

 

עיף אני ורצוץ בלי תביעות מן החיים רק בדרישת מנוחה. אבל אם היא מתגעגעת הלא מתגעגעת היא לאותו הבחור שנפרד ממנה באותו יום הסתיו על חוף הנימאן ונשק לה באחרונה לפני ישבו על אנית הקיטור ההולכת לגרודנה. זה היה באוקטובר 1912.

 

נקי הייתי אז ותמים. מתרשם בנקל על ידי כל פגישה. דורש הייתי טובה לכל אדם ולא עלה על דעתי שאחרי עשר שנים של יסורין ופורעניות שבאו על ראשי ועל כל העולם כלו תהיה רחל אותה הנפש הסובלת, הערטילאית, המחפשת את נחמתה ותיקונה בבחור ההוא שנפרד ממנה בנשיקה על חוף הנימאן.

 

טיול יפה עשינו היום. בתשע בבקר ערכנו טיול עם מורה הגימנסיה סבירדלוב אל שבע התחנות. כן יפה היא ארצנו וכדאי לרכוש אותה.כן. השגתי עכשיו עשרה גרוש אצל סובול. בארנק שלי יש לי עכשיו אחרי ניכיון הכסף שהוצאתי על המחברת הזאת כ- 3 גרוש ,שבעה גרוש. חצי גרוש מקודם וגרוש וחצי בפתקאות המשביר. בסך הכיל תשעה גרוש.

 

עובד אני אמנם זה שבועיים, אבל תשלום לא יהיה כל כך מהר וצריך להשיג הלוואות על כל צעד. אמנם יום זה לא הוצאתי כמעט כלום. פשוט לא היה לי כסף ולא היה איפה לקנות. אחרי ארוחה קלה בבקר יצאתי לטיול. בפרדס גולדברג אכלתי תפוחי זהב לשובע ובשובי סעדתי אצל הגולודים שנכנסתי אליהם בשעת סעודה ואחר כך נכנסתי אל יוסיפה והיא כבדה אותי בקומפוט ולחם. בחיי, אפשר להיות לרוטשילד אם להמשיך לחיות ככה.

 

שלחתי היום מכתב לשושנה לעין חרוד. יודע אני שמחכה היא למכתב ממני. ורשלנותי היא האשמה שלא כתבתי לה עד כה. יודע אני שגאותה לא נותנת לה לכתוב בראשונה. 

לאיגרת השבועית של 2012 . 3 . 15