הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי)


חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר (ללא הערות השוליים).

 

מלחמה היא רצח עם המנון ודגל

 

...הצוענים של יפו, לכאורה מאגיה צוענית. מועדון לילה ביפו, זִינְגָרָה שמו. זכרון הנאציזם, שיהודים וצוענים הם קורבנותיו המשותפים, שורה על המקום. תומס וָאלִיגוּרָא הוא הניצול היהודי שהבטיח למדאם זארא, הניצולה הצוענייה, שאם ישרדו את השטן של מלחמת העולם השנייה ישיאו את בנו ובתה. אבל הבטחת הנישואים הופרה. הכלה מַרְיוּלָה מסרבת. החתן לא יוותר. חייב להיות רצח. ומלחמה, חייבת להיות גם מלחמה:

 

"מלחמה... הדבר הזה שתקוע בנו עמוק עמוק... רצח"... אומרת מיס בל, ספק זונה אנגלייה ספק זמרת-עם במועדון. באחת הסצנות היא מדריכה את סְמוּל ואליגורא, הרוצח שבא לרצוח את החתן שמנסים לזווג לכלה שיועדה לו, איך להשתמש בתת-המקלע שלו. בהדרכתה היא משתמשת במילים שהשתמשו בהן בארגון "ההגנה", ואולי בכל צבא שהוא: "עליך להרגיש את הכלי בכל גופך. כאילו הוא חלק מגופך. כך מרגישים רוצחים".  

 

בסיפור על מלחמת העצמאות משנת 1949, נוקטורנו, אלוני מתאר לוחם העורק מיחידתו כדי לראות את החברה שלו לפני שהוא יוצא לקרב. אבל לאכזבתו, החברה אינה מביעה שמחה לראות אותו חי. היא כועסת על כך שערק, מפני שהיא רוצה אותו רק כגיבור. חי או מת. "לגבי דידה אין טעם בחיי מאחר שהללו אינם טובים כשאינם כרוכים במוות", אומר החייל בצער. נשים החושקות בגיבורי מלחמה שבות ומופיעות במחזות שלו. נשים משולהבות שמדרבנות מוות, רצח, מלחמה.

 

הן מעריצות רוצחים שגלגל אלוני מתוך החיילים. אֵמילין, הארוסה הנצחית, מעריצה

במחזה המהפכה והתרנגולת את הרוצח: "אני שמחה שהרגת, ג'וני, אני שמחה". ואַדֶלַיְידֶה, בת של אב שכול בנפוליון חי או מת!, שרה: "אבל אני נורא נורא רוצה רוצח!" הקוסם פלטין מבטיח לוורוניקה אשתו בשעיר אחד לעזאזל: "אני אתן לך את הטעם שכל כך בוער בעצמות שלך... מוות... רצח... דם".

 

(המשך יבוא)

לאיגרת השבועית של 2010 . 9 . 22