כדי להשתעשע קצת במילים, נתאר לנו את המילה אקדמיה ללא האות ק.
היינו מקבלים מילה המורכבת מהמונח אדם ומהמונח יה, אחד משמותיו של האל. זה כמובן שעשוע בלבד משום שהמילה אקדמיה מקורה יווני ולכן אין לגזור שום דבר מלומד ממשחק האותיות הזה.
עד שמתערבת האמנות והופכת את הדבר לבעל משמעות. קוף הוא שמפריד בין המצב האנושי לבין המצב האלי. לפני שהפכנו קופים בתהליך התפתחותנו, היינו כנראה קרובים לאל עד מאד, אם רק נזכר בסיפור גן העדן.
הדוח לאקדמיה מאת פרנץ קפקא, הוא סיפור קצר, ארסי-נשכני, שמנסה להתמודד עם רעיון האבולוציה הדרווינית בכלים של אירוניה וסטירה. לפני אנשי האקדמיה הנכבדים ניצב אדם אחד, שעשה את הדרך בת מאות אלפי השנים שעשתה האנושות במעבר מן הקופיות אל האנושיות, בזמן הבלתי יאמן של חמש שנים בלבד.
כל חברי האקדמיה כולם, התכנסו כדי לקבל דיווח ממקור ראשון על המצב הקופי של האדם לא כתורה בלבד, אלא כחוויה אישית וממשית. קפקא הסתיר מאיתנו את שם הדובר שלו. אבל היות והוא היה קוף לפני חמש שנים בלבד, וק. הוא שם קפקאי ידוע, נרשה לעצמנו לקרוא לו, לשם הנוחות בלבד, בשם ק. הנוחות נגרמת מאליה, משום שבעברית האות ק. נקראת "קוף", בדיוק כשמה של החיה החקיינית, המצחיקה.
בסיפור נפרשים בפני הקורא, פרשת חייו של ק. מן הזמן שניצוד באפריקה עבור הספארי הראשון בעולם בהמבורג, ימי שביו על סיפון הספינה, פרשת יחסיו עם הימאים הנהנים להשתעשע עמו וללמדו דברים חשובים, כמו עישון מקטרת ושתיית שנאפס. אך בעיקר הוא למד לדעת שכדי להיחלץ מן הכלוב הצר, הוא חייב ללמוד להיות כמה שיותר דומה להם. בהמבורג, בין שתי האפשרויות – גן החיות או עולם הבידור וההופעות – הוא בוחר, כמובן באפשרות השנייה. במהירות שלא תאמן הוא לומד בו זמנית מכמה וכמה מורים מצוינים כל מה שאירופאי ממוצע יודע והוא הופך להיות בדרן בצמרת הבידור של העולם המתורבת.
הסיפור הזה, שהוא מונולוג אחד ומתמשך בפרק זמן של פחות משעה, ממש מזמין שחקן לעשות אותו כמונודרמה. אין פשוט מזה – הטקסט מצוין, מיטבו של קפקא, עשיר אירועים ותמונות צבעוניות מחייו של הקוף ומן הדרך המטורפת שעשה במהלך לימודיו המתחייבים מן הצורך להפוך לאדם.
סיטואציית הבסיס ממש תואמת את המציאות – דיבור ישיר אל הקהל באולם. ואין לשומעים
שום קושי לראות עצמם כחברי אקדמיה נכבדים, משום שכולם בוגרי אוניברסיטת החיים. מה גם שנדרש מהם רק לצפות ולהאזין, דבר שבדיוק לשמו התכנסו מראש. ולשחקן אין שום קושי לראות בצופים חברי איזו אקדמיה, שהרי מראש ידוע שהם ישפטו אותו בין אם ייהנו בין אם לאו.
מפתה מאד את השחקן האפשרות המיוחדת לשחק אדם קוף או שמא קוף אדם. הדבר נראה מאד פלסטי, מגוון, עתיר אפשריות. אדם וחיה בעת ובעונה אחת. מבחינה דרמטית, אורבת בעיה. דיווח, זאת אמנם פעולה, אך היא מנוטרלת מכל מתח דרמטי, משום שאין בין הדובר לבין מאזיניו שום מערכת של יחסים, אלא זו הנרקמת עם פרישת המונולוג. אין מערכת יחסים פעילה בין בני אדם ריאליים לבין דמות המיוצגת ע"י שחקן.
דבר זה מחייב את השחקן למצוא פעולה דינמית שתשבור את חוסר הסימטריה שבין דמות דמיונית לבין קהל ממשי. הקהל הממשי הוא הפרטנר של הדמות הדמיונית. וקהל חברי האקדמיה הדמיונית, הוא הפרטנר לשחקן הממשי על הבמה. סימטריה הפוכה זו, מחייבת את השחקן למצוא סוג מסוים של מערכת יחסים עם הצופים באולם. אנסה לעקוב אחר המהלכים הנדרשים לשם כך.
סיטואציית הבסיס זהה: שחקן ממשי דובר אל קהל ממשי. אם השחקן פונה אליהם כחברי האקדמיה, סביר להניח שהוא משדרג לא במעט את מעמדם. לעובדה פשוטה זאת יש משמעות התחלתית לא מבוטלת. אל חברי האקדמיה יש לפנות באופן אינטליגנטי, שאם לא כן סביר להניח שלא היית מוזמן, או שלא היית מתייצב, או שהטקסט היה שונה לחלוטין.
ק. יכול היה לסרב לבוא אילו לא רצה לשאת דברים באזני האקדמיה. ולא, הוא מתייצב לפניהם למרות שהוא יודע שאין הוא יכול למלא את מבוקשם במלואו אלא במקצתו. אם כן יש לו דברים לומר לאנשי האקדמיה, ודווקא אליהם ואל מה שהם מייצגים – פסגת עולם הדעת והידע האנושיים.
הוא בא להתמודד עמם במגרש הביתי שלהם, ללא קהל אוהדים. מיד לאחר הבעת תודה על ההזמנה הוא מתנצל שאינו יכול להיענות לבקשתם כפי שנוסחה בפניו, מכיוון שזכרונו לקה במהלך חמשת השנים שחלפו, כי הן שוות ערך למאות אלפי שנות האבולוציה. אין לו אפשרות אותנטית לדעת על קופיותו שלו, יותר מאשר הם על קופיותם שלהם. "המרחק שלכם, חברי האקדמיה, מן הקופיות, הוא בדיוק אותו מרחק שביני לבי הקופיות".
כאן פונה ק. לדבר על מה שהוא, מיוזמתו, בחר לדבר עליו - על הדרך שעשה אחרי ששערי הקופיות נסגרו מאחריו, במרוץ הבלתי יאמן שלו לקראת היותו לאדם. הוא מתאר כיצד ניצוד באפריקה, כיצד מצא עצמו על סיפון ספינת הצייד, כלוא בכלוב קטן שאין בו מקום לא לעמוד ולא לשבת. שם בכלוב זיהה לראשונה שאין לו שום מוצא, דבר חדש לחלוטין, משום שבטבע הוא חווה שמוצא כלשהו תמיד קיים עבור קוף. מצב האין-מוצא מחייב אותו למצוא מוצא.
צוות הספינה מסתובב באופן חפשי על הסיפון, ואנשיו מתעניינים בו ומנסים ללמד אותו דברים מועילים כמו לירוק, לעשן מקטרת ולשתות שנאפס. אט אט הם הופכים להיות מושא התבוננות וחיקוי לקוף.
אין זה קשה כלל לחקות את האנשים האלה והתקווה הנובטת בתוכו, שאם יתנהג כמותם יוכל לצאת מן הכלוב, להסתובב חופשי כמותם, מנחה אותו להמשיך בדרך הזאת. ואכן השנאפס המגעיל עוזר לו לעבור את מחסום השפה ולצאת בסופו של דבר אל העולם האנושי. הוא לא רק מגיע לרמתו הממוצעת של אדם אירופאי, אלא אף מגיע להיות אמן בעל שם על פסגות במות הבידור באירופה.
"קוף אחרי בן אדם" קראנו בגנאי ולעג בילדותנו לילד שנגרר בתמימותו לעשות משהו שחברו הדגים לו. הקוף מחקה את בני האדם. אין לו אופי משלו. הוא מגוחך בניסיונותיו הנואלים כיוון שלעולם יישאר חיה למרות שהוא דומה לבני האדם. בסיפור שלנו ק. עושה כל דבר כדי להידמות לאנשי צוות הספינה.
אלה הופכים להיות מוריו הראשונים ל"אנושות"!
בנקל ניתן להבין שלפנינו משל על בני האדם ועל אנושיותם, המוטלת בספק כלשהו. ק. שלנו, שלפני חמש שנים עדיין התנדנד בין ענפים עם חבריו השימפנזים, מדבר כיום בלשונו של אחד מטובי הסופרים האנושיים מאי אז. הלשון החדה כתער, יכולת התיאור המוקפדת, כשרון הצמצום והמיקוד, האירוניה הדקה, חוש ההומור העצמי – ממש מיטבו של פרנץ קפקא הושקע באיש הזה ק.
האם ק. מייצגו של קפקא? קפקא כבר עשה זאת לא פעם. "גלגול" מקק מייצגו בתוך משפחת סמסא. כאן לפנינו בדרן בשיא הקריירה שלו המוכר היטב בכל בימות הבידור של "העולם המתורבת". בעיניים אלה רואה את עצמו הסופר הגדול הניצב לפני פריצה אדירה למרכז הספרות העולמית?
מחשבות כאלה הן ממין העניין לשחקן העומד לשחק את הסיפור הזה כמונודרמה, כלומר, כיצירה של תיאטרון. חייבים לגלות אל מי ואל מה מכוונים חיצי הסטירה הזאת, ואיזו מן אירוניה עצמית היא זו,
לראות עצמך כקוף לשעבר, כל זאת עוד לפני שהשחקן בחר את העמדה שלו כאמן בתוך הטקסט הנתון. עמדתו האישית של השחקן היא קריטית שכן היצירה עוברת פאזה - מעולם הספרות אל עולם התיאטרון. אמן נוסף מצטרף ליצירה ואין אמנות בלא אמונה. ואין אמונה ללא אמירה.
אם כן יש צורך קודם כל להבין ולהחליט מהו בעצם המשל הזה ומה נמשלו.
כבר בראשית דבריו מתנצל ק. על כך שהמעבר המהיר אל האנושי גרם לו לאבד את הזיכרון מן העידן הקופי - החופשי שלו. הזיכרון חוזר אליו אט אט על סיפון הספינה בה הוא שבוי בכלוב. הרצון להיחלץ מן הכלוב מביא את ק. לנצל את יכולת החיקוי שלו וללמוד באופן אינטנסיבי את בני האדם. החרות, החופש, אותם ידע, אולי, בעברו, נזנחו בעבור האפשרות לצאת מחוץ לכלוב ולהיות דומה לכולם. לבטל את חריגותו הייחודית ולהידמות לשאר. על חופש אמיתי ויתרו כולם, כדי להתקדם במסלולי הקידמה האנושית, כדי להיות תואמי הממסדים החברתיים, כדי לחבור לעדר כלשהו!
המורים הראשונים על סיפון הספינה, אלה שלימדו את ק. לירוק, לעשן מקטרת ואת אמנות שתיית השנאפס, נראים כאנשים גסים. להתייחס אליהם כאל מורים, אל מול אנשי האקדמיה, נראה כקריאת תיגר ואפילו חוצפה. אלה ואלה באותה קטגוריה? שומו שמים! כבר כאן ניתן לראות שק. מכוון גבוה את חיציו.
שכן האלכוהול אכן באמת עזר לפרוץ את המחסום העיקרי – מחסום הלשון האנושית. אם כן החוב שק. חייב לצוות הספינה הוא חוב אמת. הם גם נתנו לו את האפשרות האידיאלית להתבונן בהם כמודלים לאנושות. מודלים חיים וסבלניים שקבלו בסלחנות את הקצב האיטי של לימודיו: "חנוך לנער לפי דרכו". הם לא כעסו כשכשל. לכל היותר הצטערו. למי ששואף להיחלץ מן הכלוב הם אכן מורים מצוינים. הם מלמדים כדוגמת מוריהם הם כשהיו ילדים, וממשיכים את דרכם. התכנים אחרים, במקום חשבון ומקרא, מלמדים דברים שבאמת נחוצים לבני אדם בוגרים, למשל שתיית אלכוהול. השיטה לא השתנתה: מקל וגזר, פרס ועונש, רק התכנים. המסלול, אותו מסלול – להיכנס לתלם ולהתיישר עם כולם. לפי התכנית הזאת , גם החריג אמור למצוא לעצמו קהילה שתקבל את חריגותו.
אינדיווידואליזם - כן! אבל בתוך סביבה חברתית שתכיר בי כאינדיבידואל!
מרגע שמתחיל המסע, עליך למדוד עצמך לפי זולתך! הישגיות נמדדת ביחס לאחרים. עצמיותך נמדדת לפי האחרים! אז מי בכלל מדבר על חופש! על החרות!
את אלה הכרנו אי אז בגן עדננו. המחיר של עץ הדעת הינו המרוץ, התחרות, ההישגיות, הכוחנות!
לא ייפלא כלל שאדם הזוכר אי שם במעמקיו את החרות, בעת היותו קרוב יותר לאירועים
הקוסמיים, או במילים אחרות אל יה, אל האל, מתמלא בחילה וקבס, כפי שמעיד ק. על עצמו.
ואלה לא מאדם זה או אחר, אלה מהאנושות כולה! הקוף מפריד בין אדם לבין יה.
אל המתקפה הסאטירית הזאת של קפקא, צריך השחקן למצוא חיבור.
להגן על החלש, על החריג. לשמור על הייחוד והחד-פעמיות של היחיד, לשם צריך לכוון, לקעקע את המוסכם והממוסד, לשבש את התלמים. לפתל את המסלולים. לנתץ את החומות השומרות על הממסדים. לפרק את הגילדות והקליקות, לשם צריך השחקן בדרכו שלו לכוון, לפי אמונתו ודרכי חשיבתו כמובן.
אלה הדברים החבויים בתוך הטקסט ה"בלתי מזיק" הזה של קפקא. העדינות, האירוניה הדקה, ההומור העצמי, מחביאים בתוכם מתקפה חריפה על האנושי האירופאי המתורבת. התנשאות וגזענות הן תופעות מובנות עמוק בתוך העולם המתורבת. עולם זה זקוק תמיד ל"קופים" למיניהם. שיישאו על גבם את תבניות האופל הפנימי של האדם המתורבת ויקנו לו החצנה של פחדיו כדי שיהיה על מי לרדת, על מי ללעוג.
היהודי, השחור, הגוי, הזר, בקיצור, האחר, ישמשו לנו כקופי-אדם לתלות בהם את אזלת רוחנו.
אם לעלות את "הדוח לאקדמיה" אל הבמה, כדאי להצטייד היטב בכל הארסנל האפשרי כדי לזרוע הרס וארס בכל האמיתות המוצקות כבטון. אם באמת קנינו בשתי ידיים את התזה הדרווינית בדבר מוצאנו מן הקוף הקדמון, חובה עלינו האמנים, לקעקע גם אמת זו כדי להזכיר לנו את מקומה המכריע של הרוח הנצחי בתוכנו כברואים בצלם.
(אילן תורן, במאי ושחקן. "דוח לאקדמיה", תיאטרונטו 2012. מחזה: קולין טיבן ע"פ "דו"ח לאקדמיה" של פרנץ קפקא. תרגום: שמעון בוזגלו. בימוי: אילן תורן. משחק: יוסף אבו ורדה. הפקה: תיאטרון חיפה)
