הצטרפו לאיגרת השבועית

היצירה היא התגלמות המשאלה לעולם טוב יותר. היא התגלמות התקווה. היא הדרך לעולם טוב יותר. היא הדרך לגאולה.


האיגרת השבועית

יום ה', 2012 . 3 . 22

היטלר

יום שישי, 30.3.2012, בשעה 14:00

מוצ"ש, 31.3.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח


ההצגה היא אורחת בפסטיבל תיאטרונטו 2012

יום שלישי, 10.4.2012, בשעה 20:00

יום רביעי, 11.4.2012, בשעה 20:00

באולם הכליף, מתחם הפסטיבל, יפו

הצגות נוספות של "היטלר" בחדר:

יום שישי, 27.4.2012, בשעה 14:00

יום שישי, 11.5.2012, בשעה 14:00

מוצ"ש, 12.5.2012, בשעה 20:30

יום שישי, 25.5.2012, בשעה 14:00

--------------

 

העלמה והמוות

מוצ"ש, 28.4.2012, בשעה 20:30

יום א', 29.4.2012, בשעה 20:30

יום ב', 30.4.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

--------------

-------

לימודי משחק ובימוי
בתיאטרון החדר
טל', 03-5171818,

מידע כאן וגם בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי:  
טל': 03-5171818

מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע? שלח/י אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------
לאיגרות קודמות
-------


באיגרת זו:

•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: בתיאטרונטו 2012
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: פעולה
•   חמוטל בר יוסף: אֵבֶל
•   פרשת השבוע: 24. ויקרא: ויקרא, א' - ה'
•   אסנת ראם: נחושה
•   בלפור חקק: מכתב לאלישבע
•   אילן תורן: ק. באקדמיה – ק. בתיאטרון
•   אסתר ויתקון: חַוָּה וְאָדָם מְגורָשִׁים מִגַּן-עֵדֶן
•   יואב איתמר: אהבה מוחשית / פרק ו'
•   יעקב אלג'ם: צניעות
•   בילי לרנר: 9. אָדִיר נִכְחוֹ
•   בתיה מיכלביץ: משוכפלת
•   נדב בן חורין: ברלין - בירת האסקפיזם של ישראל
•   אודי גרוס: לאן הלכה ההודיה?
•   ירון ליבוביץ: פלוצן-תוכס גרעפס
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח הודעות
•   הכתובת על הדיר: עיון קצר

עכשיו גם הצגה אורחת בפסטיבל תיאטרונטו 2012

לפרטים והזמנות: כאן

קישור קבוע

לכאורה, הקטע הבא דן בנושא מקצועי של שחקני במה ומסך, אבל כידוע הבמה היא משל לחיים ועל כן ניתן להשליך ממנה אל החיים עצמם.

 

- אני צריך לדעת מה הפעולה שלי. אני לא יודע מה הפעולה שלי. אני מה זה בצרות. מה אומר לבמאי שלי אם ישאל אותי מה הפעולה שלי, הפעולה של הדמות, ואני לא תהיה לי תשובה והוא יחשוב שאני שחקן גרוע וזה הסוף שלי. אף אחד לא ירצה לתת לי תפקידים. פעולה... פעולה... פעולה...

- למה אתה מתכוון כשאתה אומר "פעולה"?

- פעולה זה דבר מאד בסיסי בעבודה על תפקיד. ככה לפחות אמרו לנו.

- מי אמר?

- המורים למשחק שלי. גם במאים.

- מה אמרו?
- קשה להגדיר. כל אחד אומר משהו אחר. יש אומרים שזוהי המחשבה של הדמות. יש אומרים פעולה ממשית או הרצון של הדמות, המצב של הדמות. מרוב הגדרות הבן אדם מתבלבל.

- כלומר, עליך לברר תחילה למה מתכוון הבמאי שלך כשהוא אומר פעולה.

- כן.

 

במונולוג של המלט במחזה "המלט" של שייקספיר, המילה האחרונה בו היא: Actionפעולה, מעשה.

בתרגום של אברהם שלונסקי: וַעֲלִילוֹת הרבה, נֶאֱדָרוֹת בַּכּוחַ, יוֹרְטוֹת מִמְסִילוֹתָן, מפני הַחִשְּׁבוֹנוֹת, ולא עוד יַהַלְמֵן הַתּואַר מעשה.

ובתרגום של דורי פרנס: ועלילות גדולות של עוז ושל תנופה, סוטות מהמסלול ומאבדות לנצח את התואר פעולה.

 

המונולוג המפורסם ביותר בתולדות הדרמה עניינו פעולה. במהלך המונולוג מתלבט המלט מהי הפעולה הנכונה. כמו המלט עצמו כך המונולוג מתפתל וסולל נתיבים, מהעולם הזה אל העולם הבא ובחזרה. בסופו של דבר הוא לועג לעצמו על מה שבמקור מוגדר Thought"". פרנס מתרגם: "מחשבה" ואילו שלונסקי מוציא מן התרגום את המשמעות הגרוטסקית המגולמת בתיבה זו ומתרגם: "חִשְּׁבּוֹנוֹת", כלומר, החשיבה פועלת פול-גז בניוטרל, או בצורתה הנלעגת של הפילוסופיה: פלסף.

 

במקרא נאמר: "נעשה ונשמע" (שמות, כד' 7). לא נאמר שנחשוב, נתלבט, נישן על זה, נעשה מדיטציה, נצא לחופשה מהחיים עד שנחליט וכו'. נאמר: נעשה. אמנם עשייה זו מבוססת על מחשבה, אבל היא רק תנאי הכרחי ולא מספיק. מעשיך קובעים.

 

בקהלת ז', 29 נאמר: "לבד ראה זה מצאתי, אשר עשה האלוהים את האדם ישר, והמה בקשו חישבונות רבים", פסוק המתאר את הקלקול הרוחני של האדם.

 

נחמד מאד לשבת בכורסא הנוחה ולחשוב מחשבות נעלות על מה אני רוצה, מה התפקיד שלי דורש וכו', אבל בסופו של יום לא המחשבה מסמנת את מהותנו כבני אדם וקובעת את גורלנו, אלא המעשה הפיזי. לקום מהכורסא ולצאת למאבק.

 

על כן, פעולה היא דבר שעושים אותו והוא נראה לעין ויש לו השפעה ממשית על מהלך העניינים. כל השאר – תחושה, תמונה, מחשבה ורגש וגם רצון – תנאי הכרחי לפעולה אך לא מספיק. אני מאחל לכולנו פעולה ישירה וטובה.

קישור קבוע

גַּם אִם אֶעֱקור אֶת עֵינַי מִתּוֹךְ אֲרֻבּוֹתֵיהֶן

וְאַשְׁרֶה אוֹתָן בְּחומֶר חִטּוּי

לא יוּסַר מֵהֶן הַמַּרְאֶה הַהוּא שֶׁל

מוחַ מְעֻרְבָּב בְּדַם בְּנִי וּשְׁבָבֵי עֶצֶם עַל שְׁטִיחַ הַסָּלוֹן,

החִוָּרוֹן הַמַּחֲרִיד שֶׁל פָּנָיו

וְהָאוֹר הַמָּלֵא שֶׁבּוֹ הוּא שָׁרוּי יַמְשִׁיךְ

תָּמִיד לְאַכֵּל מִבִּפְנִים גַּם אֶת חֲלָקַי הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר.

 

מִבַּחוּץ אֲנִי מַמְשִׁיכָה לְהִתְוַכֵּחַ,

מִתְעַקֶּשֶׁת לְהוֹכִיחַ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּלְעַצְמִי

שֶׁאֵבֶל הוּא תַּהֲלִיךְ

שֶׁמִּסְתַּיֵּם בְּלִקּוּט עֲצָמוֹת,

וְהַוִּכּוּחַ עוֹזֵר לִי עַד גְּבוּל מְסֻיָּם,

כְּמוֹ הִתְעַמְלוּת בּוֹנָה עֶצֶם.

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

24. ויקרא: ויקרא, א' - ה'

"ויקרא אל משה וידבר יהוה אליו מאהל מועד לאמור" (ויקרא א' 1).

ספר ויקרא בעיקרו הוא נאום האל אל משה. משערים כי הספר נכתב כשש מאות שנה לאחר הכיבוש המיתולוגי של ארץ כנען. בשנת 587 לפני הספירה, נפלה ירושלים בידיו של נבוכדנצר מלך בבל, הבית הראשון חרב והמנהיגות הוגלתה לבבל. תשעה באב נקבע כיום החורבן.

 

המסורת היהודית קבעה מועדים שונים כיום שבו נחרב בית המקדש הראשון. בתנ"ך מופיעים שני תאריכים שונים, ז' באב (מלכים ב', כ"ה, פסוקים ח'-ט') וי' באב (ירמיהו נ"ב, פסוקים י"ב-ט"ז) כיום שבו שילח נבוזראדן, שר צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, את האש במשכן ה'.

 

גם מועד הריסתו של הבית השני נקבע באופן דומה: המקורות מספרים שהרומאים השתלטו על הר הבית במחצית הראשונה של חודש אב. היום המדויק שבו חרב הבית אינו ברור: יוספוס פלאוויוס נוקב בח' באב כתחילת מעשה ההריסה של המקדש ואת העשרה בחודש כיום שבו הוצת. במדרש מופיעות גם מסורות אחרות, בהן אחת הקובעת כי כבר בימי יציאת מצרים נקבע תשעה באב כיום שבו ייהרס בית המקדש הראשון (שעדיין לא נבנה אז) בגלל הדיבה שהוציאו על הארץ עשרה מתריסר המרגלים ששלח משה לתור אותה. גרסה אחרת מספרת שאזהרה על חורבנו הצפוי של הבית השני הושמעה ארבעים שנה לפני הריסתו בפועל.

 

כך מיוחסים לתשעה באב גם חורבן ביתר (בימי מרד בר כוכבא), גירוש יהודי אנגליה (במאה ה-13), גירוש יהודי צרפת (ראשית המאה ה-14), גירוש ספרד (סוף המאה ה-15), גירוש יהודי אוסטריה (המאה ה-17) ואפילו אחדים ממבצעי ההשמדה של הנאצים בזמן השואה. ע"פ המסורת, בתשעה באב נולד המשיח (האגדה על חורבן הבית, עוזי בנזימן, הארץ 1.5.05).

 

בגלות שאפו הכוהנים להסדיר את החוק היהודי - בעיקר בענייני הטקסים הדתיים - נושא שהיה קרוב ומוכר לבני שבט לוי בכלל ולכוהנים בפרט. הספר מדגיש שכל מה שמתרחש בחיי היהודי, בינו לבין עצמו וזולתו, ובינו לבין אלוהיו - הוא עניין הניתן לטיפולה של כת הכוהנים. אלה המתווכים בין האדם לאלוהים. באמצעות ספר החוקים הזה, פעלו הכוהנים לבסס את מעמדם הדתי, החברתי והכלכלי.

 

ספר שמות מציג את הדרמה של האל - אל קנא ונוקם בכל מי שאינו מקבל אותו בשלמות, שמרבה לבצע אפקטים תיאטרליים, עם פירוטכניקה של אש ועשן, אל רחום וחנון, רב-חסד ואמת - למאמיניו. בסיום ספר שמות האל קובע משכנו באוהל מועד. בספר ויקרא אלוהים שוכן דרך קבע במקדש שבנו לו. ספר ויקרא הוא שלב בהפיכת האמונה היהודית לממוסדת במסגרת מערכת חוקים מחייבת.

קישור קבוע

אִם אֲנִי נְחוּשָׁה לֶאֱחוז 

כִּירַיִם, מַחֲבַתּוֹת, אֵינְסוֹף

קוּמְקוּמִים נֶחֱרָכִים

לִשְׁפּוךְ מַיִם רוֹתְחִים, לְשַׁחְרֵר

סְתִימוֹת בְּכִיּוֹרִים נִדָּחִים

עֲדַיִן שְׁאֵלָה -

הֵיכָן פָּשָׂה הָרִקָּבוֹן,

אֵיפה הַחַיִּים?

קישור קבוע

            מוקדש למשוררת אלישבע (1949-1888)

 

הִגַּשְׁתְּ לָנוּ שִׁירִיִךְ בִּשְׂפַת עֵבֵר

"כּוֹס קְטַנָּה" קָרָאת לַמִּלִּים

שֶׁהִנַּחתְ עַל סַף הַשָּׂפָה.

הָיִית לָנוּ הַחֲלוֹם וְהַשֵּׁבֶר

וְהַגָּדֵר שֶׁרָאִית הָיְתָה גְּבוֹהָה

וּשְׁקוּפָה.

 

אַתְּ שֶׁקָּרָאת לָעִבְרִית

שְׂפַת הַלֵּב וְהַדִּמְדּוּמִים

אָבַדְתְּ עִם הַשָּׁנִים

וְלא הִגַּעְנוּ אֶל שְׂפַת הַכּוֹס

בְּחֶשְׁכַּת הַסְּפָרִים וְהַיָּמִים.

הַצְּרִיף שֶׁלָּךְ בְּמוֹנְטִיפְיוֹרִי נִסְחַף בַּסְּתָו

נִמְחֲקוּ שִׁירַיִךְ שֶׁכָּתַבְתְּ עַל קִירוֹתָיו. 

 

כִּי מָצְאָה נַפְשִׁי מוֹלַדְתָהּ

כָּתַבְתְּ קְרוּעָה מֵאִמֵּךְ וּשְׂפָתָהּ.

אֶשָּׁאֵר תָּמִיד נָכְרִיָּה

אָמַרְתְּ מִן הַגָּדֵר שֶׁעָמְדָה עַל סַף

וְנֶעֶטְפָה עֲלָטָה.

וַאֲנִי שֶׁקְּרָאתִיךְ בִּשְׂפַת הַלֵּב

הָעִבְרִי שׁוֹתֶה שׁוּב הַכּוֹס הַקְּטַנָּה

וְהַקָּפֶה הַמַּר נָמֵס בִּי לְאַט.

 

אֱלִישֶׁבַע, מְשׁוֹרֶרֶת עִבְרִיָּה

אֲחוֹתֵנוּ אַתְּ.

 

על אלישבע  (יליזבטה ז'רקובה ביחובסקי):

פרופ' הלל ברזל, מבוא לספרה של אלישבע "סמטאות"

חיים באר, "מזיכרונותיה של תולעת ספרים" (370-367)

(בלפור חקק)

קישור קבוע

כדי להשתעשע קצת במילים, נתאר לנו את המילה אקדמיה ללא האות ק.

היינו מקבלים מילה המורכבת מהמונח אדם ומהמונח יה, אחד משמותיו של האל. זה כמובן שעשוע בלבד משום שהמילה אקדמיה מקורה יווני ולכן אין לגזור שום דבר מלומד ממשחק האותיות הזה.

עד שמתערבת האמנות והופכת את הדבר לבעל משמעות. קוף הוא שמפריד בין המצב האנושי לבין המצב האלי. לפני שהפכנו קופים בתהליך התפתחותנו, היינו כנראה קרובים לאל עד מאד, אם רק נזכר בסיפור גן העדן.

הדוח לאקדמיה מאת פרנץ קפקא, הוא סיפור קצר, ארסי-נשכני, שמנסה להתמודד עם רעיון האבולוציה הדרווינית בכלים של אירוניה וסטירה. לפני אנשי האקדמיה הנכבדים ניצב אדם אחד, שעשה את הדרך בת מאות אלפי השנים שעשתה האנושות במעבר מן הקופיות אל האנושיות, בזמן הבלתי יאמן של חמש שנים בלבד.

כל חברי האקדמיה כולם, התכנסו כדי לקבל דיווח ממקור ראשון על המצב הקופי של האדם לא כתורה בלבד, אלא כחוויה אישית וממשית. קפקא הסתיר מאיתנו את שם הדובר שלו. אבל היות והוא היה קוף לפני חמש שנים בלבד, וק. הוא שם קפקאי ידוע, נרשה לעצמנו לקרוא לו, לשם הנוחות בלבד, בשם ק. הנוחות נגרמת מאליה, משום שבעברית האות ק. נקראת "קוף", בדיוק כשמה של החיה החקיינית, המצחיקה.

בסיפור נפרשים בפני הקורא, פרשת חייו של ק. מן הזמן שניצוד באפריקה עבור הספארי הראשון בעולם בהמבורג, ימי שביו על סיפון הספינה, פרשת יחסיו עם הימאים הנהנים להשתעשע עמו וללמדו דברים חשובים, כמו עישון מקטרת ושתיית שנאפס. אך בעיקר הוא למד לדעת שכדי להיחלץ מן  הכלוב הצר, הוא חייב ללמוד להיות כמה שיותר דומה להם. בהמבורג, בין שתי האפשרויות – גן החיות או עולם הבידור וההופעות –  הוא בוחר, כמובן באפשרות השנייה. במהירות שלא תאמן הוא לומד בו זמנית מכמה וכמה מורים מצוינים כל מה שאירופאי ממוצע יודע והוא הופך להיות בדרן בצמרת הבידור של העולם המתורבת.

הסיפור הזה, שהוא מונולוג אחד ומתמשך בפרק זמן של פחות משעה, ממש מזמין שחקן לעשות אותו כמונודרמה. אין פשוט מזה – הטקסט מצוין, מיטבו של קפקא, עשיר אירועים ותמונות צבעוניות מחייו של הקוף ומן הדרך המטורפת שעשה במהלך לימודיו המתחייבים מן הצורך להפוך לאדם.

סיטואציית הבסיס ממש תואמת את המציאות – דיבור ישיר אל הקהל באולם. ואין לשומעים

שום קושי לראות עצמם כחברי אקדמיה נכבדים, משום שכולם בוגרי אוניברסיטת החיים. מה גם שנדרש מהם רק לצפות ולהאזין, דבר שבדיוק לשמו התכנסו מראש. ולשחקן אין שום קושי לראות בצופים חברי איזו אקדמיה, שהרי מראש ידוע שהם ישפטו אותו בין אם ייהנו בין אם לאו.

מפתה מאד את השחקן האפשרות המיוחדת לשחק אדם קוף או שמא קוף אדם. הדבר נראה מאד פלסטי, מגוון, עתיר אפשריות. אדם וחיה בעת ובעונה אחת. מבחינה דרמטית, אורבת בעיה. דיווח, זאת אמנם פעולה, אך היא מנוטרלת מכל מתח דרמטי, משום שאין בין הדובר לבין מאזיניו שום מערכת של יחסים, אלא זו הנרקמת עם פרישת המונולוג. אין מערכת יחסים פעילה בין בני אדם ריאליים לבין דמות המיוצגת ע"י שחקן.

דבר זה מחייב את השחקן למצוא פעולה דינמית  שתשבור את חוסר הסימטריה שבין דמות דמיונית לבין קהל ממשי. הקהל הממשי הוא הפרטנר של הדמות הדמיונית. וקהל חברי האקדמיה הדמיונית, הוא הפרטנר לשחקן הממשי על הבמה. סימטריה הפוכה זו, מחייבת את השחקן למצוא סוג מסוים של מערכת יחסים עם הצופים באולם. אנסה לעקוב אחר המהלכים הנדרשים לשם כך.

סיטואציית הבסיס זהה: שחקן ממשי דובר אל קהל ממשי. אם השחקן פונה אליהם כחברי האקדמיה, סביר להניח שהוא משדרג לא במעט את מעמדם. לעובדה פשוטה זאת יש משמעות התחלתית לא מבוטלת. אל חברי האקדמיה יש לפנות באופן אינטליגנטי, שאם לא כן סביר להניח שלא היית מוזמן, או שלא היית מתייצב, או שהטקסט היה שונה לחלוטין.

ק. יכול היה לסרב לבוא אילו לא רצה לשאת דברים באזני האקדמיה. ולא, הוא מתייצב לפניהם למרות שהוא יודע שאין הוא יכול למלא את מבוקשם במלואו אלא במקצתו. אם כן יש לו דברים לומר לאנשי האקדמיה, ודווקא אליהם ואל מה שהם מייצגים – פסגת עולם הדעת והידע האנושיים.

הוא בא להתמודד עמם במגרש הביתי שלהם, ללא קהל אוהדים. מיד לאחר הבעת תודה על ההזמנה הוא מתנצל שאינו יכול להיענות לבקשתם כפי שנוסחה בפניו, מכיוון שזכרונו לקה במהלך חמשת השנים שחלפו, כי הן שוות ערך למאות אלפי שנות האבולוציה. אין לו אפשרות אותנטית לדעת על קופיותו שלו, יותר מאשר הם על קופיותם שלהם. "המרחק שלכם, חברי האקדמיה, מן הקופיות, הוא בדיוק אותו מרחק שביני לבי הקופיות".

כאן פונה ק. לדבר על מה שהוא, מיוזמתו, בחר לדבר עליו - על הדרך שעשה אחרי ששערי הקופיות נסגרו מאחריו, במרוץ הבלתי יאמן שלו לקראת היותו  לאדם. הוא מתאר כיצד ניצוד באפריקה, כיצד מצא עצמו על סיפון ספינת הצייד, כלוא בכלוב קטן שאין בו מקום לא לעמוד ולא לשבת. שם בכלוב זיהה לראשונה שאין לו שום מוצא, דבר חדש לחלוטין, משום שבטבע הוא חווה שמוצא כלשהו תמיד קיים עבור קוף. מצב האין-מוצא מחייב אותו למצוא מוצא.

צוות הספינה מסתובב באופן חפשי על הסיפון, ואנשיו מתעניינים בו ומנסים ללמד אותו דברים מועילים כמו לירוק, לעשן מקטרת ולשתות שנאפס. אט אט הם הופכים להיות מושא התבוננות וחיקוי לקוף.

אין זה קשה כלל לחקות את האנשים האלה והתקווה הנובטת בתוכו, שאם יתנהג כמותם יוכל לצאת מן הכלוב, להסתובב חופשי כמותם, מנחה אותו להמשיך בדרך הזאת. ואכן השנאפס המגעיל עוזר לו לעבור את מחסום השפה ולצאת בסופו של דבר אל העולם האנושי. הוא לא רק מגיע לרמתו הממוצעת של אדם אירופאי, אלא אף מגיע להיות אמן בעל שם על פסגות במות הבידור באירופה.

"קוף אחרי בן אדם" קראנו בגנאי ולעג בילדותנו לילד שנגרר בתמימותו לעשות משהו שחברו הדגים לו. הקוף מחקה את בני האדם. אין לו אופי משלו. הוא מגוחך בניסיונותיו הנואלים כיוון שלעולם יישאר חיה למרות שהוא דומה לבני האדם. בסיפור שלנו ק. עושה כל דבר כדי להידמות לאנשי צוות הספינה.

אלה הופכים להיות מוריו הראשונים ל"אנושות"!

בנקל ניתן להבין שלפנינו משל על בני האדם ועל אנושיותם, המוטלת בספק כלשהו. ק. שלנו, שלפני חמש שנים עדיין התנדנד בין ענפים עם חבריו השימפנזים, מדבר כיום בלשונו של אחד מטובי הסופרים האנושיים מאי אז. הלשון החדה כתער, יכולת התיאור המוקפדת, כשרון הצמצום והמיקוד, האירוניה הדקה, חוש ההומור העצמי – ממש מיטבו של פרנץ קפקא הושקע באיש הזה ק.

האם ק. מייצגו של קפקא? קפקא כבר עשה זאת לא פעם. "גלגול" מקק מייצגו בתוך משפחת סמסא. כאן לפנינו בדרן בשיא הקריירה שלו המוכר היטב בכל בימות הבידור של "העולם המתורבת". בעיניים אלה רואה את עצמו הסופר הגדול הניצב לפני פריצה אדירה למרכז הספרות העולמית?

מחשבות כאלה הן ממין העניין לשחקן העומד לשחק את הסיפור הזה כמונודרמה, כלומר, כיצירה של תיאטרון. חייבים לגלות אל מי ואל מה מכוונים חיצי הסטירה הזאת, ואיזו מן אירוניה עצמית היא זו,

לראות עצמך כקוף לשעבר, כל זאת עוד לפני שהשחקן בחר את העמדה שלו כאמן בתוך הטקסט הנתון. עמדתו האישית של השחקן היא קריטית שכן היצירה עוברת פאזה - מעולם הספרות אל עולם התיאטרון. אמן נוסף מצטרף ליצירה ואין אמנות בלא אמונה. ואין אמונה ללא אמירה.

אם כן יש צורך קודם כל להבין ולהחליט מהו בעצם המשל הזה ומה נמשלו.

כבר בראשית דבריו מתנצל ק. על כך שהמעבר המהיר אל האנושי גרם לו לאבד את הזיכרון  מן העידן הקופי - החופשי שלו. הזיכרון חוזר אליו אט אט על סיפון הספינה בה הוא שבוי בכלוב. הרצון להיחלץ מן הכלוב מביא את ק. לנצל את יכולת החיקוי שלו וללמוד באופן אינטנסיבי את בני האדם. החרות, החופש, אותם ידע, אולי, בעברו, נזנחו בעבור האפשרות לצאת מחוץ לכלוב ולהיות דומה לכולם. לבטל את חריגותו הייחודית ולהידמות לשאר. על חופש אמיתי ויתרו כולם, כדי להתקדם במסלולי הקידמה האנושית, כדי להיות תואמי הממסדים החברתיים, כדי לחבור לעדר כלשהו!

המורים הראשונים על סיפון הספינה, אלה שלימדו את ק. לירוק, לעשן מקטרת ואת אמנות שתיית השנאפס, נראים כאנשים גסים. להתייחס אליהם כאל מורים, אל מול אנשי האקדמיה, נראה כקריאת תיגר ואפילו חוצפה. אלה ואלה באותה קטגוריה? שומו שמים! כבר כאן ניתן לראות שק. מכוון גבוה את חיציו.

שכן האלכוהול אכן באמת עזר לפרוץ את המחסום העיקרי – מחסום הלשון האנושית. אם כן החוב שק. חייב לצוות הספינה הוא חוב אמת. הם גם נתנו לו את האפשרות האידיאלית להתבונן בהם כמודלים לאנושות. מודלים חיים וסבלניים שקבלו בסלחנות את הקצב האיטי של לימודיו: "חנוך לנער לפי דרכו". הם לא כעסו כשכשל. לכל היותר הצטערו. למי ששואף להיחלץ מן הכלוב הם אכן מורים מצוינים. הם מלמדים כדוגמת מוריהם הם כשהיו ילדים, וממשיכים את דרכם. התכנים אחרים, במקום חשבון ומקרא, מלמדים דברים שבאמת נחוצים לבני אדם בוגרים, למשל שתיית אלכוהול. השיטה לא השתנתה: מקל  וגזר, פרס ועונש, רק התכנים. המסלול, אותו מסלול – להיכנס לתלם ולהתיישר עם כולם. לפי התכנית הזאת , גם החריג אמור למצוא לעצמו קהילה שתקבל את חריגותו.

אינדיווידואליזם - כן! אבל בתוך סביבה חברתית שתכיר בי כאינדיבידואל!

מרגע שמתחיל המסע, עליך למדוד עצמך לפי זולתך! הישגיות נמדדת ביחס לאחרים. עצמיותך נמדדת לפי האחרים! אז מי בכלל מדבר על חופש! על החרות!

את אלה הכרנו אי אז בגן עדננו. המחיר של עץ הדעת הינו המרוץ, התחרות, ההישגיות, הכוחנות!

לא ייפלא כלל שאדם הזוכר אי שם במעמקיו את החרות, בעת היותו קרוב יותר לאירועים

הקוסמיים, או במילים אחרות אל יה, אל האל, מתמלא בחילה וקבס, כפי שמעיד ק. על עצמו.

ואלה לא מאדם זה או אחר, אלה מהאנושות כולה! הקוף מפריד בין אדם לבין יה.

אל המתקפה הסאטירית  הזאת של קפקא, צריך השחקן למצוא חיבור.

להגן על החלש, על החריג. לשמור על הייחוד והחד-פעמיות של היחיד, לשם צריך לכוון, לקעקע את המוסכם והממוסד, לשבש את התלמים. לפתל את המסלולים. לנתץ את החומות השומרות על הממסדים. לפרק את הגילדות והקליקות, לשם צריך השחקן בדרכו שלו לכוון, לפי אמונתו ודרכי חשיבתו כמובן.

אלה הדברים החבויים בתוך הטקסט ה"בלתי מזיק" הזה של קפקא. העדינות, האירוניה הדקה, ההומור העצמי, מחביאים בתוכם מתקפה חריפה על האנושי האירופאי המתורבת. התנשאות וגזענות הן תופעות מובנות עמוק בתוך העולם המתורבת. עולם זה זקוק תמיד ל"קופים" למיניהם. שיישאו על גבם את תבניות האופל הפנימי של האדם המתורבת ויקנו לו החצנה של פחדיו כדי שיהיה על מי לרדת, על מי ללעוג.

היהודי, השחור, הגוי, הזר, בקיצור, האחר, ישמשו לנו כקופי-אדם לתלות בהם את אזלת רוחנו.

אם לעלות את  "הדוח לאקדמיה" אל הבמה, כדאי להצטייד היטב בכל הארסנל האפשרי כדי לזרוע הרס וארס בכל האמיתות המוצקות כבטון. אם באמת קנינו בשתי ידיים את התזה הדרווינית בדבר מוצאנו מן הקוף הקדמון, חובה עלינו האמנים, לקעקע גם אמת זו כדי להזכיר לנו את מקומה המכריע של הרוח הנצחי בתוכנו כברואים בצלם.

 

(אילן תורן, במאי ושחקן. "דוח לאקדמיה", תיאטרונטו 2012. מחזה: קולין טיבן ע"פ "דו"ח לאקדמיה" של פרנץ קפקא. תרגום: שמעון בוזגלו. בימוי: אילן תורן. משחק: יוסף אבו ורדה. הפקה: תיאטרון חיפה)

קישור קבוע

(בהשראת ציורי נחום גוטמן לתנ"ך)


אוֹדְךָ ה' שֶׁבָּרָאתָ לִי אָדָם
שֶׁלּוֹפְתֵנִי הָדוּק לְגוּפוֹ.
שְׁרִירָיו כַּסְּלָעִים בַּשֶּׁמֶשׁ
מְפִיגִים אֶת פַּחֲדִי הַנּוֹרָא מִן הַשָּׂרָף
הַמֵּנִיף עָלֵינוּ חֶרֶב כְּפוֹר בּוֹעֶרֶת.
פְּעִימוֹת לֵב אָדָם, תּוף חַיִּים מְהַדְהֵד בְּנַפְשִׁי הַחֲרֵדָה.
מְלִיטָה פָּנַי בְּצַלְעוֹ  
סַלְעִי וּמְצוּדָתִי...

פְּנֵי אָדָם מִתְעַוְּתִים בְּזַעַם...
סְלַח, אֵלִי, לְמִרְיוֹ
כִּי בְּצַלְמְךָ נִבְרֵאנוּ...
וּבְרַחְמִי כְּבָר נוֹבְטִים חַיִּים חֲדָשִׁים...

אוֹדְךָ, שֶׁבְּרָאתָנוּ מִשְׁתּוֹקְקִים זֶה לָזוֹ וְעוֹרְגִים אֵלֶיךָ...
נָא, אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ מִלְּפָנֶיךָ, לָנֶצַח,
פְּרֹשׂ כַּנְפֵי רַחֲמֶיךָ עָלֵינוּ,
וַהֲשִׁיבֵנוּ אֶל חֵיקְךָ הָאִמְבָּהי...

 

(אסתר ויתקון, חוקרת ספרות ומשוררת)

קישור קבוע

הבתים בדרך מצדה בבאר שבע היו פסגת שאיפותיהם של הוריה של אילאיל. לפני שנת 1973, לנוכח מלחמת יום כיפור, ראו שניהם את משימתם כירידה אל הנגב והפרחת השממה. עכשיו, בעוד אילאיל פוסעת בין הבתים הטרומיים והאפלוליים בניסיון להבין היכן נמצאת מצדה 42, צועדת בין הסחי והמיאוס, הגרפיטי והצמחייה הגוססת, כשאוטובוסים ואמבולנסים חולפים לידה ברעש מחריש אוזניים, אין לה אלא להכיר תודה להוריה שבחרו בקיבוץ ולא במגורים כאן.

 

היא נאלצה לעלות ולרדת מספר פעמים במסדרונות אפלוליים, להפריע לאנשים באמצע מנוחת הצהריים. בחלק מן הדירות שרתה עזובה נוראית, ולעיתים אף הצטערה על כך. לבסוף ניצבה באורה הקלוש של מנורת שישים ואט, מול דלת פלדלת חומה ומתקלפת, ללא שלט. והוא פתח לה. גבוה, רזה, סגוף, שיערו לבן לחלוטין ופניו צעירות, עיניו הביטו הרחק מעבר לכתפה. הוא הושיט לה יד וגרר אותה פנימה.

 

"לקח לי שעה למצוא את הבית שלך." אמרה, משתדלת לא לתת לטרוניה שחשה להיפלט.

"למה לא התקשרת?" השיב, בעודו מגשש אחר מכשיר ההקלטה.

"איך היית מסביר לי?" שאלה בחצי גיחוך.

"בהסברים הכי מדויקים שיש." עיניו לא הביטו לכיוונה בשום נקודה בשיחה. היא תהתה האם זה מביישנות או מסיבה אחרת.

 

"למה השם שלך לא מופיע על הדלת?" שאלה, מנסה בכל זאת לתקן את הרושם הראשוני או לנצח בויכוח הראשון שלהם.

"אני לא אוהב את השם שלי", השיב בקול נמוך כאילו הוא מסגיר סוד.

"מה רע בזיו קטן?", שאלה כלא מאמינה.

"רואים שאת לא בן." השיב בייאוש.

"אז למה בחרת בי?" שאלה בחשש, סוקרת את הריהוט הפשוט, המחשב הישן, מחפשת לעצמה כלי עזר כלשהו, מקל גישוש או מקלדת ברייל שיאששו בעיניה את זהותו.

 

"כי גם את קיבוצניקית, וברור לי שאת תביני אותי יותר." אמר בקול הכי בטוח שלו, ולא הסגיר כי האחראית על המקריאים בדיקן הסטודנטים התחננה בפניו שייקח אותה לעבודה כי היא מקרה קשה, "גמילות חסדים", היא קראה לזה. הוא הבטיח לתת לה הזדמנות הוגנת.

 

אילאיל ניסתה להתכונן למפגש בלקיחת הסרט של אלמודובר מאחת מספריות הווידיאו המקומיות. היא זכרה שהיה סרט אוסטרלי על מערכת יחסים בין עיוור ואישה רואה, אבל היה להם רק הסרט של אלמודובר. שכירת הסרט הייתה כה זולה עד שתהתה ממה הם מתפרנסים באמת. האם כמו אצל אלמודובר ינסה להשכיב אותה? לנגד עיניה צפו פניו העקומים של אביאל "להשכיב אותך? זיו קטן?!" צחק. זיו הושיט לה מכשיר MP3 וחוברת "מבוא להיסטוריה של עם ישראל" וגישש את דרכו למטבח.

 

"קפה?" שאל.

"עם אחד סוכר והרבה חלב.", השיבה.

"אחוז אחד או שלושה אחוז?" שאל, ניער ושמע את רעש החלב בקרטון.

"איך אתה מבדיל ביניהם?" שאלה

"לפי כמות החלב במים." אמר ולא ידעה האם הוא מתלוצץ.

"אפשר לעזור?" שאלה, היא ידעה שרק לפני זמן קצר קם ממיטת חוליו.

"את תהיי לידי כל החיים?" שאל בלעג.

"לפחות תן לי לקשור את השקית." הושיטה את ידה.

"תני לי להראות לך איך קושרים שקית." הדף אותה, ולא ידעה אם בכוונה.

"למה אתה חושב שאינני יודעת?" כעסה, לאו דווקא עליו.

"למה את עושה את הכול קשה? עיוורים קושרים שקיות אחרת.", אמר והראה לה סוג קשר אשר הזכיר לה ראש ציפור עם מקור ארוך ונפתח במשיכה אחת, בניגוד לקשר סבתא רגיל.

 

הם ישבו לשתות, והמתח עמד ביניהם- שני אנשים דעתניים ועקשניים מאוד.

 "אז אתה עיוור לחלוטין?" שאלה, קולה של אימה נזף בה מתוך ראשה "ישיר מדי!"

"אני רואה אדום, וירוק, כאילו באמצע החיים מישהו תקע אותי בג'ונגל בלי מוצא."

"אני לא יודעת מה הייתי עושה במצב כזה.", אמרה בכנות ובשקט.

"גם אני לא, אני חולם חלומות רגילים, אני מקווה כל בוקר שאפתח את העיניים ומה שאני רואה בחלום יהיה מציאות, אבל זה לא קורה."

 

"מה הקושי הכי גדול?"

"אני לא חושב שתוכלי להבין."

"נסה אותי."

"אני אהבתי מאוד לשחק בסימולאטורים, ויש מצבים בטיס של טיסת מכשירים, שאתה טס ואתה לא יכול להסתמך על מה שאתה רואה, רק על מה שאתה חש, ואני מרגיש שמעתה והלאה אני כל החיים אהיה בטיסת מכשירים."

 

היא הרהרה זמן מה, לא הייתה מוכנה לפרץ הכנות שלו, ולא ידעה מה לומר. היא אכלה עוד עוגייה דנית, לקחה עוד לגימה מהקפה ולבסוף שאלה:

"יש משהו שאני יכולה לעשות עבורך?"

"תבואי איתי למוזיאון חיל האוויר? חמש דקות מבאר שבע!"

"נשקול בחיוב," השיבה. "עכשיו באמת. יש משהו?"

"יש משהו שאולי אני זקוק לו, איך לומר, למגע של אישה."

אילאיל נעה במקומה בחוסר נוחות, התחיל להתפתח בה מתח איום, בכל זאת להיות עם גבר לבד, נעולה בדירה.

"אני צריך שתכתבי בשבילי מכתבי אהבה." אמר

"סליחה?"

"יש לי בת זוג, ליעד, היא במסע גילוי עצמי בהודו. היא לא יודעת שהתעוורתי לגמרי ואני אינני רוצה לבשר לה את זה עכשיו, שמא במהלך הגילוי הרוחני, תגלה שהיא לא רוצה בן זוג עיוור."

"היא לא ידעה שתתעוור?"

"איך אסביר – זה היה פתאומי"

"אתה לא מעדיף להיות כן?", ניסתה לשאול ללא שיפוט, תוהה איך הבעת פניו לא השתנתה במאום.

"אני רואה בזה שקר לבן, כלומר משחק למען מטרה טובה, היא במצב רגיש, אני במצב רגיש, תוכלי להציל במידה מסוימת את שנינו אם תסייעי לי לדחות את הקץ ."

"אתה לא חושש שהיא תכעס, תפגע כשתגלה?"

"אני יודע איך הראש שלה עובד."

"והעבודה שלי תלויה בזה?"

"אני לא רוצה ללחוץ, אבל אני זקוק לעזרה, וזה קריטי."

"אני לא יודעת מה לומר."

"תחשבי שכמו במחזה רומיאו ויוליה, את האומנת."

"תמיד אומנת, אף פעם לא יוליה."

 

קישור קבוע

הִרְהַבְתִּי אוֹן לְהַפְלִיג אֶל עַרְפֶל מֶרְחָבִים מֻגָּהּ

אֶצְבָּעִי שִׂרְטְטָה שִׂרְטוּטִים דַּקִּים

עַל פְּניֵ רִבּוּעֵי הַשְּׁקִיפוּת הַשְּׁבִירִים

שֶׁל פָּני

שָׁם

בִּקְצֵה מַבָּטָהּ שֶׁל צִפּורֶן רַכָּה

בָּרָאתִי דִּבּוּר

בָּאָבָק

 

(יעקב אלג'ם, מתוך ספרו "שירים באור הנעול" בהוצאת "עיתון 77")

קישור קבוע

יֶלֶד זָהוֹב

תלתלים

הולך כּפֶסַע

ביני לְבֵינוֹ

רַץ על כַּרֵי

דשא ירוקים

ואבירים

על סוסים לְבָנִים

מעירים אותי

משנת לילה

מתוקה

נותנים לי

אהבה צחורה

כַּשלג

קְרַב אלי ובוא

אהובי

וּבוא

אהובי הזָהוֹב

יופייךָ כי רַב

ואני פותרת

נקודה שחורה

ועוד נקודה

שחורה

ושְׂערִי מַלְבִּין

עם צחורשֶׁלג

ימים עוֹבְרים

סופות בַּדרכים

ועצי האגוזים

שצומחים

ליד חלוננו

מפצפצים בְּהילוך

נמוך

את נֶזֶר הַבְּרִיאָה

המתנקזת בינינו

וימינו חולפים

בְּדוּ שיח

רַב לָשוֹן

וּמֶתֶק הדְבַש

בְּפִינוּ.

 

(בילי לרנר, משוררת)

קישור קבוע

לא תִּמְצָאֵנִי חָבֶר

אֲנִי מְשֻׁכְפֶּלֶת שִׁבְעָה מִילְיָארְד וְעוֹד

וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד עַל גְּדוֹת

 נְהַר הָאֵינְסוֹף

 

טֵרוּף לְחַפֵּשׂ גַּרְגֵר אורֶז אֶחָד בַּשָּׂדוֹת

טֵרוּף לְחַפֵּשׂ תְּאוֹם נֶפֶשׁ בִּנְתִיב נְמָלִים

 

אִם קַיָּם עָרוּץ נֶעֱלָם הַמֵּפִיק נִסִּים

לְעֵת עֶרֶב, בְּחַדְרִי הַקָּטָן תִּמְצָאֵנִי

מְמִירָה סַרְבַּל עֲבוֹדָה

בְּחָלוּק מֶשִׁי פִּרְחוֹנִי

דּוֹלָה פְּנִינֵי חָכְמָה מִסֵּפֵר עַתִּיק יוֹמִין

אֲמִתּוֹת מוּצָקוֹת הוֹפְכוֹת לִשְׁקָרִים נְזִילִים

פַּרְפָּר שֶׁנִּלְכַּד בֵּין דַּפִּים מַצְהִיבִים

מִשְׁתַּחְרֵר אֶל שְׁמֵי הַלַּיְלָה

 

(בתיה מיכלביץ, משוררת)

קישור קבוע

בחמש שנים האחרונות יוצא לי לפחות פעם בשנה להיות בברלין למשך מספר ימים. לעומת שנים קודמות, בקיץ האחרון פגשתי כאן המון חברים ומכרים מישראל וגם שמעתי שוב ושוב על עוד ישראלים שנוסעים לברלין או שכרגע נמצאים בברלין לתקופות קצרות או ארוכות. ואני תוהה לעצמי, מה כל כך מגניב בעיר הזאת שבשנים האחרונות הפכה יעד מרכזי לצעירים ישראלים?

 

אפשר לשער שעצם העובדה שלא משנה מתי ואיפה אתה נמצא בעיר הזאת, אתה יכול להיות בטוח שהכול מאה אחוז בסדר ושאין שום סיכוי שאתה לגמרי תלך לאיבוד או שתגיע לאזור שממש לא כדאי להיות בו בלילה. מצד אחד היא עיר גדולה ומטרופוליטאנית, אבל מצד שני כל-כך קל להתנייד ולהסתדר בה ודברים כמו עומס תנועה, המולה, צפיפות או רעש מחריש אוזניים של תיירים ובניינים גבוהים ומפחידים, זה דבר שלא כל-כך נראה לעין, ואם זה כן נראה לעין לא שמים לב ממש. ובשבילי עיקר החוויה בברלין זה למצוא מה לעשות 24 שעות ביממה.

 

בין אם זה הופעות הארדקור פאנק באינספור סקוואטים אפופי עשן ובירה זולה, עמוסים באנשים מכל קצוות תבל. ארגנטינאים, ברזילאים, ספרדים, אמריקאים, צרפתים, פולנים ואחרים, או לשבת בפארק ענק ולשתות בירות בשתיים עשרה בצהריים, או סתם לשבת על ספסל ולבהות באנשים עוברים ושבים וכמובן שאי-אפשר להתעלם מהגרפיטי עוצר הנשימה שמקשט את כל העיר.

והכי חשוב לי זה שאת האנשים הכי מעניינים שאי פעם יצא לי להיתקל בהם פגשתי בעיר הזאת. אקטיביסטית שברחה מאורח החיים הנוקשה של בוואריה, פליט מטהרן שחולם לעשות מוזיקה, פנקיסט רומני חצי-צועני, במאי סרטים מכורדיסטן וכמובן פולני שבא להשלים את הפערים שנוצרו מלגדול במזרח אירופה.

 

ברלין כל-כך שונה במהות שלה ובאורח החיים שקיים בה לעומת אורח החיים היחסית פתוח שאנו נמשכים אליו בתל-אביב וירושלים. יש שם הכול מכל בכל אבל באותה העת גם שקט אינסופי. שקט פיזי, אין רעש שמפריע לך לשמוע את עצמך מדבר עם אנשים אחרים ושקט נפשי, שמאפשר לך לשמוע את עצמך חושב.

 

זהו אסקפיזם שאינו צלילה אל תוך הלא נודע בעזרת אלכוהול וסמים ולא להיות רחוק פיזית מהבית ולשכוח שהוא בכלל קיים, אלא להיות במקום שאפשר להרגיש בו שהכול בסדר בכל רגע נתון, ושאפשר מהנקודה הזאת להתקדם הלאה לאיפה שרק שרוצים. ואולי במהלך היום יתעורר ויכוח על נושא פוליטי כלשהו עם מקומי, ושם אולי יהיו קצת עצבים, אבל גם זה יחלוף לו והבירות ייפתחו וכולם יעלו על הרכבת התחתית ביחד למקום כלשהו שבו משמיעים אלקטרו כלשהו.

 

סעו לברלין, בטוח יש שם לפחות דבר אחד שאתם מחפשים וקרוב לוודאי גם תמצאו בה לפחות קצה ממנו שם ואולי יותר.

סעו, סעו.

(נדב בן חורין, חבר קבוצת שחקנים בתיאטרון החדר)

קישור קבוע

אט אט הזדחלה לה מחשבה ותפסה לה מקום. הודיה.

זה התחיל לפני כמה ימים כשקלטתי פתאום באיזה קלות דעת וכמובן מאליו אני מקבל את העובדה שנכנסת לי משכורת כל חודש לחשבון הבנק.

את ההוצאות אני סופר, בודק ומכיר. לפעמים בוחן. אבל ההכנסה? נתון. או כמו שהבריטים אומרים: "איטס אה גיבן".

והנה מזדחלת לה המחשבה המשונה לראשי "מישהו נותן לי את הכסף הזה, כל חודש, מרצונו החופשי, תודה". כן, כן. תודה. תודה לאותו בעל בית שכל העובדים מקללים יומם וליל, אותו אחד שנקרא בכל שמות הגנאי האפשריים, והלך לעזאזל באינסוף מבטאים.

תודה לשם תודה, לשם הערכה, לשם אי קבלת דברים כמובן מאליו. וואו, כמה מרענן ונקי. פשוט להגיד תודה.

כמה קל להפוך למפונק וזועף בעולם הציני והלא אישי הזה שאנחנו חיים בו.

אל מול נותני השירות הגרנדיוזיים, אל מול חברות הסלולר, חברת החשמל, טייקונים, ממשלות ושאר ירקות.

פשוט תודה.

תודה על האינטרנט, וואו! תודה

תודה על החשמל שזורם בביתי, פנטסטי!

תודה על הטלפון, הנייד, האיי-פון וכו'

אוי נפלא, תודה תודה, תודה!!!!  

בלי אידיאולוגיה, בלי מי צודק ומי דורס, ולא בשביל מישהו או משהו

פשוט תודה

הודיה לכשעצמה

על הנמצא

על מה שיש

 

נשמע מגוחך נכון? בעולמנו הציני והמנוקר.  נכון

ובכל זאת

תודה

 

פעם אולי היה קל יותר, נהיר יותר, מקובל יותר. כל נושא ההודיה. כשדברים היו בסיסיים יותר ופחות מרוחקים, פחות אימתניים ולא נגישים.

אדם צמא, מחפש מים, מוצא מים. ומודה. מודה לאיש שעזר לו, מודה לאלוהים, למים, לא באמת משנה למי. צורך ההודיה בהיר. הוא היה צריך מים ואז הם הגיעו, תודה.

 

היום אנחנו חברה שעמוסה במים, מפלים, נהרות של מים. וצועקים: עוד!! עוד!! איפה המים שלי?! תנו לי עוד מים! ובתוך הרי המים האינסופיים האלה הצלחנו לשכוח שיש מים.

יש מים.

תודה

 

(אודי גרוס, חבר קבוצת השחקנים בתיאטרון החדר)

קישור קבוע

כשנתקע הגרעפס

ובעקבותיו לא בא הנוד

חשב לו התוקע

כי לבטח בוצע כאן שוד (כי לא יסבול זאת עוד)

 

אם נוד ביום בהיר

כך סתם נעלם

מה יפליצו בואשים

בלילה קייצי,

כשחם.

 

(ירון ליבוביץ)

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

 

ביצוע וירטואוזי!  (חיה בראל, קול ישראל)

אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל. הוא כריזמטי, הולך עד הסוף ומחויב למה שהוא עושה  (יוני איתיאל, קול ישראל, מבקר תיאטרון)

תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!  (יואב איתמר, שחקן, מנחה, מבקר תיאטרון)

הייתי מהופנט!  (אלי הוז, במאי-יוצר, יועץ ומנחה קבוצות)

יהלום של יצירה!  (שני לרר, שחקנית ומנחה)

חוויה מטלטלת!  (שלי קלינג, קולנוענית ושחקנית)

חוויה מדהימה!  (איריס הרפז, שחקנית ומוסיקאית)

עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי!  (רן בן עזרא, שחקן ומנחה)

הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק!  (הילה גלסר, מחזאית ושחקנית)

מדהים! הייתי מהופנטת.  (רותם זיו, שחקנית ומנחה)

יצירה מלאה עוצמה!  (דורית אבנט שחקנית ומנחה)

"היטלר" בחדר, הופך את הבטן!  (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)

מבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין... זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה  (ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת).

אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך "מפחידה" בעולמנו  (שושנה ויג, סופרת ומשוררת)

משחק וירטואוזי בהצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה!  (יוסי זיו, מנחה ושחקן)

מושלם!  (ערן שיין, שחקן)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

 

במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.

 

יצירה בהומור שחור, מצמררת וגרוטסקית.

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום שישי, 30.3.2012, בשעה 14:00

מוצ"ש, 31.3.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

הצגה אורחת בפסטיבל תיאטרונטו 2012:

יום שלישי, 10.4.2012, בשעה 20:00

יום רביעי, 11.4.2012, בשעה 20:00

באולם הכליף שבמתחם הפסטיבל, יפו
(להזמנת כרטיסים)

הצגות נוספות בחדר:

יום שישי, 27.4.2012, בשעה 14:00

יום שישי, 11.5.2012, בשעה 14:00

מוצ"ש, 12.5.2012, בשעה 20:30

יום שישי, 25.5.2012, בשעה 14:00

(לקבלת התוכנייה)

--------------

 

העלמה והמוות

 

 

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

 

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שבהם המעונים נותרו בחיים.

באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה. את מעשיו הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.

 

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

מוצ"ש, 28.4.2012, בשעה 20:30

יום א', 29.4.2012, בשעה 20:30

יום ב', 30.4.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 20.4.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

 

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

יום ב', 26.3.2012, 20:30, ההצגות מתקיימות אחת לחודש, באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר!

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 60 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 40 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".


ענתיקות ברחוב

בכל יום שישי, בשעה 13:30.
מופע רחוב. בכל שבוע במקום אחר בתל-אביב.

ב-23.3, בשעה 13:30 בצהריים, בשדרות בן גוריון פינת דיזנגוף מאחוריי דוכן המיצים "תמרה". בימוי: רינת מוסקונה. לפרטים: 050-795-4582.

 

מרץ במרכז לתיאטרון של עכו

הדיבוק, בין שני עולמות

22.3 | יום ה' | 18:00 + 21:00

אום מוחמד

יצירתה החדשה של סמדר יערון, בביצוע ייחודי בבית היוצרת

24.3 | מוצ"ש| 21:00

מירב כהן - ערב מחול

שתי עבודות של מירב כהן - בביצוע עידו תדמור

31.3 | מוצ"ש  21:00

המרכז לתיאטרון של עכו, 04-9914222

www.acco-tc.com  , acco.tc@gmail.com  , ויצמן 1. העיר העתיקה – עכו

 

Fade

שני שחקנים אנונימיים, בני 30, מחליטים לערוך לעצמם ערב מחווה והצדעה חגיגי, שלאחריו הם יעזבו את הבמה לתמיד תוך סגירת חשבון עם עולם התרבות והבידור של מדינת ישראל. זוכת פרס השחקנים הטובים ביותר (פסטיבל עכו)

לפרטים נוספים: (כאן)

31/5, עכו, 21:00- 04-9914222

 

 

תיאטרון המזלג: עמוס

מחזה מקורי מאת רון חסון, בבימוי ג'וש שגיא.

סאטירה חברתית סוריאליסטית המספרת את קורותיו של נביא חברתי בשם עמוס וניסיונותיו להתנבא בארץ הקודש לאחר שנבחר לתפקיד על ידי מועצת השמיים. דרך הצחוק והגיחוך, מסוגל המחזה להתמודד עם נושאים כבדי משקל ולהציגם בפני הצופה בצורה קשה אך ללא בוטות. המחזה זכה במקום השלישי בפסטיבל "כל הארץ במה" 2011 בצוותא.

19.4.2012 בשעה 21:30 בתיאטרון הפתוח, דרך מנחם בגין 98 קומה ג' תל אביב.

נודה באם תאשר את השתתפותך עד לתאריך 10.4.2012 בטלפון 052-4289820

 

מחשבים - תיקון

שחר נגר: 050-764-8002

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

איזבל (ג'ז) מרקס-נקאש: מחוברים לחיים

הי אמיר!!!

מה שלומך?

תודה רבה על האיגרת שעוזרת לי להישאר קצת איתכם ולדעת על ״מה קורה״ שם ברח׳ הרב קוק! רציתי לבשר לך על צאת סרטו החדש של בעלי אוליביה, ברחבי הארץ. הסרט יוקרן כבר החל מיום שבת במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי בהרבה ערים, ולאחר מכן יופץ בכמעט כל עיר.

הסרט נקרא בעברית ״מחוברים לחיים״ 

אשמח לתגובות מחברי התיאטרון!

נשיקות, ג׳ז (איזבל)

(קישור למאמר בוואלה)

-------------- -------------- --------------

שילה: מלחמה זה אושר   

מלחמה. מלחמה עכשיו. מלחמה אחר כך. מלחמה טובה ליהודים. מלחמה זה אושר. מלחמה זו אמת. מלחמה זה ניצחון. השואה. צ'מברלין וצ'רצ'יל והיטלר ואושוויץ והמן וגרגמל כבר כאן. לא נרתע. בזרוע חזקה וביד נטויה. עדיף מלחמה עכשיו ממלחמה אחר כך. לעולם לא עוד. מות גיבורים. המוות עדיף על אשליות. טוב טילים על תל אביב מאשר איום על עצם קיומנו. ויתורים הם חולשה. ויתורים זה רפש. תמיד ננצח את האויב הנבזה. מי שנגד מלחמות שיקום. כמו ב-1939. כמו בגטו. כמו עם היטלר. אנטישמים כולם. גויים בוגדים מוסלמים ערבים גיס חמישי רוצחים שמאלנים הזויים יפי נפש מחבלים תוקעי סכין בגב האומה תוקעי נוד טרוריסטים אנרכיסטים הצרים עלינו לכלותינו. כולם כולל כולם. לא ניתן לעמלק לאובמבה להמן הרשע להיטלר ולתקשורת לנהל את חיינו. לא ניתן לתל אביבים רכרוכיים לנטרל ולשתק את עצמנו לדעת. אנחנו נראה לכולם מה זו מלחמה טובה. לא נרשה לעלילות דם של שמאל קיצוני וזניח לקבוע את יומן חיינו. פצצות. מטוסי קרב. חיילים. קצינים במדים. השואה. כומתה גדולה. גבורה. תוכניות מגירה נשלפות. ביצועים. טילים. ביצורים. פגזים. יכולות. פיצוצים. אנחנו חייבים לחיות על חרבנו. עם קטן מוקף אויבים. אין ברירה. ההרתעה הטובה ביותר היא ההתקפה. עם ישראל חי. עם חזק. עם לוחם. ניצחוננו באחדותנו. מלחמה זה העיקר. מוטלת עלינו החובה. לילדינו. לעתידנו. ליתומינו. לעקור מהשורש את האויב המר. לעקור מהתודעה. האויבים ישלמו בדמים על מה שהם אומרים. בית המקדש יבנה במהרה. ותבוא גאולה לישראל. אמן. השואה. מלחמה יפה. לא רצינו במלחמה אך יכולנו לה. מלחמה זו האופציה המועדפת. ניצחון הטובים על הרעים. הילת המנצחים. צל"ש לגיבורים. החרב מוטלת על גרוננו. ואנו אומרים לעולם לא עוד. צאן לטבח. הרכבות. האנטישמים. האויבים מבית. האויבים מסביב. האנטישמיות חובקת עולם. הסיירות. חילות השדה. פיקוד העורף. הזקנים. התינוקות. המקלטים. ההצלה. ההפוגה. הזיעה. חיוך הניצחון. האלבומים. פינתה של אימא. הדמעה החונקת את הגרון. ההצדעה. האזעקה. האלונקה. שירת ההמנון. המסדר יעבור לדום. העין הבורקת. השיר הנוגה. המדורה. הלפידים. העשן המיתמר. השמש העולה. השמיים האדומים. הרוח הנושבת. הדם. הנשימה הכבדה. הנשימה האחרונה. העיניים הכבות אט אט. השואה. השקט. מותנו לא יהיה לשווא. השואה. מלחמה. אדוני אלוהינו אדוני אחד. השואה. מלחמה. וחושך על פני תהום.

ומתי כבר נתקוף את אירן ?

(שילה)

-------------- -------------- --------------

וינסטון סמית: כשהמנהיגים רועמים התבונה מסתתרת

כשהלהיבו המנהיגים האירופאים את עדרי האזרחים שלהם לקראת מה שלימים ניתן לה השם "מלחמת העולם הראשונה", יצאו ההמונים אל החזיתות בשאגת ניצחון ושירה אדירה. הם חזרו מהחזית קטועי גפיים, קרועי חזה, מטורפים בהלם קרב. כשהלהיב הנאצי ההוא את ההמונים שלו לקראת מה שלימים כינו אותה "מלחמת העולם השנייה", שוב פרצה ההתלהבות ההמונית. אחרי חמש שנים הפכה אירופה לעי-חורבות. הנה הוא שוב קם המנהיג, מלהיב ההמונים, ושוב הם תומכים בו. בן אדם, סע לכוכב אחר כי הכוכב הזה משוגע.

(וינסטון סמית)

-------------- -------------- --------------


שוטף פלוס

עם איתי יטוב (בוגר תיאטרון החדר)

בלוג סטירי בוידיאו, מתעדכן אחת לשבוע (כאן)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------

 

סיכות (לא גרפיטי)

הפינה הזאת נקראה בעבר "גרפיטי". לא עוד. בטיול מקרי ברחובות העיר אפשר לראות על הקירות שרבוטים עצבניים שנראו כאילו נעשו ע"י זבי חוטם מתוסכלים. הד עלוב לגרפיטי הקלאסי. אולי האשמה בקלאסיקה. למן הרגע שבו מוזיאונים מלוקקים חמסו את הגרפיטי ממחוז הולדתו הטבעי, הרחוב, והפכו אותו למותג מסחרי, הגרפיטי מת. כמו הספורט שהפך לבורסת הימורים. כמו חברת ויסוצקי שהחלה לשווק תה ירוק בשקיק סטרילי. כמו כל תופעה אמנותית שהתעשייה מאמצת.

--------------

כשאנשים קטנים מטילים צל גדול, זה סימן שהשמש שוקעת.

(מקור לא ידוע)

--------------

תעשיית הסרטים האמריקנית סיפקה את התחמושת הרעיונית לטרוריסטים.
הסרטים הם אלו שיצרו את הדפוס, הטרוריסטים העתיקו את הסרטים.

(רוברט אלטמן - במאי)

--------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר במחזה "היטלר")

--------------

"ניתן לך הזדמנות להתבטא, דוקטור.

אתה יכול להיות שקט. פשוט לא הייתי רוצה

להוריד את ה...מחסום, מהפה שלך,

כך קוראים לזה, לא?"

(פאולינה במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il