בחמש שנים האחרונות יוצא לי לפחות פעם בשנה להיות בברלין למשך מספר ימים. לעומת שנים קודמות, בקיץ האחרון פגשתי כאן המון חברים ומכרים מישראל וגם שמעתי שוב ושוב על עוד ישראלים שנוסעים לברלין או שכרגע נמצאים בברלין לתקופות קצרות או ארוכות. ואני תוהה לעצמי, מה כל כך מגניב בעיר הזאת שבשנים האחרונות הפכה יעד מרכזי לצעירים ישראלים?
אפשר לשער שעצם העובדה שלא משנה מתי ואיפה אתה נמצא בעיר הזאת, אתה יכול להיות בטוח שהכול מאה אחוז בסדר ושאין שום סיכוי שאתה לגמרי תלך לאיבוד או שתגיע לאזור שממש לא כדאי להיות בו בלילה. מצד אחד היא עיר גדולה ומטרופוליטאנית, אבל מצד שני כל-כך קל להתנייד ולהסתדר בה ודברים כמו עומס תנועה, המולה, צפיפות או רעש מחריש אוזניים של תיירים ובניינים גבוהים ומפחידים, זה דבר שלא כל-כך נראה לעין, ואם זה כן נראה לעין לא שמים לב ממש. ובשבילי עיקר החוויה בברלין זה למצוא מה לעשות 24 שעות ביממה.
בין אם זה הופעות הארדקור פאנק באינספור סקוואטים אפופי עשן ובירה זולה, עמוסים באנשים מכל קצוות תבל. ארגנטינאים, ברזילאים, ספרדים, אמריקאים, צרפתים, פולנים ואחרים, או לשבת בפארק ענק ולשתות בירות בשתיים עשרה בצהריים, או סתם לשבת על ספסל ולבהות באנשים עוברים ושבים וכמובן שאי-אפשר להתעלם מהגרפיטי עוצר הנשימה שמקשט את כל העיר.
והכי חשוב לי זה שאת האנשים הכי מעניינים שאי פעם יצא לי להיתקל בהם פגשתי בעיר הזאת. אקטיביסטית שברחה מאורח החיים הנוקשה של בוואריה, פליט מטהרן שחולם לעשות מוזיקה, פנקיסט רומני חצי-צועני, במאי סרטים מכורדיסטן וכמובן פולני שבא להשלים את הפערים שנוצרו מלגדול במזרח אירופה.
ברלין כל-כך שונה במהות שלה ובאורח החיים שקיים בה לעומת אורח החיים היחסית פתוח שאנו נמשכים אליו בתל-אביב וירושלים. יש שם הכול מכל בכל אבל באותה העת גם שקט אינסופי. שקט פיזי, אין רעש שמפריע לך לשמוע את עצמך מדבר עם אנשים אחרים ושקט נפשי, שמאפשר לך לשמוע את עצמך חושב.
זהו אסקפיזם שאינו צלילה אל תוך הלא נודע בעזרת אלכוהול וסמים ולא להיות רחוק פיזית מהבית ולשכוח שהוא בכלל קיים, אלא להיות במקום שאפשר להרגיש בו שהכול בסדר בכל רגע נתון, ושאפשר מהנקודה הזאת להתקדם הלאה לאיפה שרק שרוצים. ואולי במהלך היום יתעורר ויכוח על נושא פוליטי כלשהו עם מקומי, ושם אולי יהיו קצת עצבים, אבל גם זה יחלוף לו והבירות ייפתחו וכולם יעלו על הרכבת התחתית ביחד למקום כלשהו שבו משמיעים אלקטרו כלשהו.
סעו לברלין, בטוח יש שם לפחות דבר אחד שאתם מחפשים וקרוב לוודאי גם תמצאו בה לפחות קצה ממנו שם ואולי יותר.
סעו, סעו.
(נדב בן חורין, חבר קבוצת שחקנים בתיאטרון החדר)
