הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש אנושיות, יש הקשבה, יש קבלה" (מרטין מוגילנר, במאי, בוגר תיאטרון החדר)


הבתים בדרך מצדה בבאר שבע היו פסגת שאיפותיהם של הוריה של אילאיל. לפני שנת 1973, לנוכח מלחמת יום כיפור, ראו שניהם את משימתם כירידה אל הנגב והפרחת השממה. עכשיו, בעוד אילאיל פוסעת בין הבתים הטרומיים והאפלוליים בניסיון להבין היכן נמצאת מצדה 42, צועדת בין הסחי והמיאוס, הגרפיטי והצמחייה הגוססת, כשאוטובוסים ואמבולנסים חולפים לידה ברעש מחריש אוזניים, אין לה אלא להכיר תודה להוריה שבחרו בקיבוץ ולא במגורים כאן.

 

היא נאלצה לעלות ולרדת מספר פעמים במסדרונות אפלוליים, להפריע לאנשים באמצע מנוחת הצהריים. בחלק מן הדירות שרתה עזובה נוראית, ולעיתים אף הצטערה על כך. לבסוף ניצבה באורה הקלוש של מנורת שישים ואט, מול דלת פלדלת חומה ומתקלפת, ללא שלט. והוא פתח לה. גבוה, רזה, סגוף, שיערו לבן לחלוטין ופניו צעירות, עיניו הביטו הרחק מעבר לכתפה. הוא הושיט לה יד וגרר אותה פנימה.

 

"לקח לי שעה למצוא את הבית שלך." אמרה, משתדלת לא לתת לטרוניה שחשה להיפלט.

"למה לא התקשרת?" השיב, בעודו מגשש אחר מכשיר ההקלטה.

"איך היית מסביר לי?" שאלה בחצי גיחוך.

"בהסברים הכי מדויקים שיש." עיניו לא הביטו לכיוונה בשום נקודה בשיחה. היא תהתה האם זה מביישנות או מסיבה אחרת.

 

"למה השם שלך לא מופיע על הדלת?" שאלה, מנסה בכל זאת לתקן את הרושם הראשוני או לנצח בויכוח הראשון שלהם.

"אני לא אוהב את השם שלי", השיב בקול נמוך כאילו הוא מסגיר סוד.

"מה רע בזיו קטן?", שאלה כלא מאמינה.

"רואים שאת לא בן." השיב בייאוש.

"אז למה בחרת בי?" שאלה בחשש, סוקרת את הריהוט הפשוט, המחשב הישן, מחפשת לעצמה כלי עזר כלשהו, מקל גישוש או מקלדת ברייל שיאששו בעיניה את זהותו.

 

"כי גם את קיבוצניקית, וברור לי שאת תביני אותי יותר." אמר בקול הכי בטוח שלו, ולא הסגיר כי האחראית על המקריאים בדיקן הסטודנטים התחננה בפניו שייקח אותה לעבודה כי היא מקרה קשה, "גמילות חסדים", היא קראה לזה. הוא הבטיח לתת לה הזדמנות הוגנת.

 

אילאיל ניסתה להתכונן למפגש בלקיחת הסרט של אלמודובר מאחת מספריות הווידיאו המקומיות. היא זכרה שהיה סרט אוסטרלי על מערכת יחסים בין עיוור ואישה רואה, אבל היה להם רק הסרט של אלמודובר. שכירת הסרט הייתה כה זולה עד שתהתה ממה הם מתפרנסים באמת. האם כמו אצל אלמודובר ינסה להשכיב אותה? לנגד עיניה צפו פניו העקומים של אביאל "להשכיב אותך? זיו קטן?!" צחק. זיו הושיט לה מכשיר MP3 וחוברת "מבוא להיסטוריה של עם ישראל" וגישש את דרכו למטבח.

 

"קפה?" שאל.

"עם אחד סוכר והרבה חלב.", השיבה.

"אחוז אחד או שלושה אחוז?" שאל, ניער ושמע את רעש החלב בקרטון.

"איך אתה מבדיל ביניהם?" שאלה

"לפי כמות החלב במים." אמר ולא ידעה האם הוא מתלוצץ.

"אפשר לעזור?" שאלה, היא ידעה שרק לפני זמן קצר קם ממיטת חוליו.

"את תהיי לידי כל החיים?" שאל בלעג.

"לפחות תן לי לקשור את השקית." הושיטה את ידה.

"תני לי להראות לך איך קושרים שקית." הדף אותה, ולא ידעה אם בכוונה.

"למה אתה חושב שאינני יודעת?" כעסה, לאו דווקא עליו.

"למה את עושה את הכול קשה? עיוורים קושרים שקיות אחרת.", אמר והראה לה סוג קשר אשר הזכיר לה ראש ציפור עם מקור ארוך ונפתח במשיכה אחת, בניגוד לקשר סבתא רגיל.

 

הם ישבו לשתות, והמתח עמד ביניהם- שני אנשים דעתניים ועקשניים מאוד.

 "אז אתה עיוור לחלוטין?" שאלה, קולה של אימה נזף בה מתוך ראשה "ישיר מדי!"

"אני רואה אדום, וירוק, כאילו באמצע החיים מישהו תקע אותי בג'ונגל בלי מוצא."

"אני לא יודעת מה הייתי עושה במצב כזה.", אמרה בכנות ובשקט.

"גם אני לא, אני חולם חלומות רגילים, אני מקווה כל בוקר שאפתח את העיניים ומה שאני רואה בחלום יהיה מציאות, אבל זה לא קורה."

 

"מה הקושי הכי גדול?"

"אני לא חושב שתוכלי להבין."

"נסה אותי."

"אני אהבתי מאוד לשחק בסימולאטורים, ויש מצבים בטיס של טיסת מכשירים, שאתה טס ואתה לא יכול להסתמך על מה שאתה רואה, רק על מה שאתה חש, ואני מרגיש שמעתה והלאה אני כל החיים אהיה בטיסת מכשירים."

 

היא הרהרה זמן מה, לא הייתה מוכנה לפרץ הכנות שלו, ולא ידעה מה לומר. היא אכלה עוד עוגייה דנית, לקחה עוד לגימה מהקפה ולבסוף שאלה:

"יש משהו שאני יכולה לעשות עבורך?"

"תבואי איתי למוזיאון חיל האוויר? חמש דקות מבאר שבע!"

"נשקול בחיוב," השיבה. "עכשיו באמת. יש משהו?"

"יש משהו שאולי אני זקוק לו, איך לומר, למגע של אישה."

אילאיל נעה במקומה בחוסר נוחות, התחיל להתפתח בה מתח איום, בכל זאת להיות עם גבר לבד, נעולה בדירה.

"אני צריך שתכתבי בשבילי מכתבי אהבה." אמר

"סליחה?"

"יש לי בת זוג, ליעד, היא במסע גילוי עצמי בהודו. היא לא יודעת שהתעוורתי לגמרי ואני אינני רוצה לבשר לה את זה עכשיו, שמא במהלך הגילוי הרוחני, תגלה שהיא לא רוצה בן זוג עיוור."

"היא לא ידעה שתתעוור?"

"איך אסביר – זה היה פתאומי"

"אתה לא מעדיף להיות כן?", ניסתה לשאול ללא שיפוט, תוהה איך הבעת פניו לא השתנתה במאום.

"אני רואה בזה שקר לבן, כלומר משחק למען מטרה טובה, היא במצב רגיש, אני במצב רגיש, תוכלי להציל במידה מסוימת את שנינו אם תסייעי לי לדחות את הקץ ."

"אתה לא חושש שהיא תכעס, תפגע כשתגלה?"

"אני יודע איך הראש שלה עובד."

"והעבודה שלי תלויה בזה?"

"אני לא רוצה ללחוץ, אבל אני זקוק לעזרה, וזה קריטי."

"אני לא יודעת מה לומר."

"תחשבי שכמו במחזה רומיאו ויוליה, את האומנת."

"תמיד אומנת, אף פעם לא יוליה."

 

לאיגרת השבועית של 2012 . 3 . 22