הצטרפו לאיגרת השבועית

אם יש לך מחמאה לומר למישהו, אמור אותה עכשיו. אם אין לך מחמאה - חפש, מצא ואמור אותה.


אט אט הזדחלה לה מחשבה ותפסה לה מקום. הודיה.

זה התחיל לפני כמה ימים כשקלטתי פתאום באיזה קלות דעת וכמובן מאליו אני מקבל את העובדה שנכנסת לי משכורת כל חודש לחשבון הבנק.

את ההוצאות אני סופר, בודק ומכיר. לפעמים בוחן. אבל ההכנסה? נתון. או כמו שהבריטים אומרים: "איטס אה גיבן".

והנה מזדחלת לה המחשבה המשונה לראשי "מישהו נותן לי את הכסף הזה, כל חודש, מרצונו החופשי, תודה". כן, כן. תודה. תודה לאותו בעל בית שכל העובדים מקללים יומם וליל, אותו אחד שנקרא בכל שמות הגנאי האפשריים, והלך לעזאזל באינסוף מבטאים.

תודה לשם תודה, לשם הערכה, לשם אי קבלת דברים כמובן מאליו. וואו, כמה מרענן ונקי. פשוט להגיד תודה.

כמה קל להפוך למפונק וזועף בעולם הציני והלא אישי הזה שאנחנו חיים בו.

אל מול נותני השירות הגרנדיוזיים, אל מול חברות הסלולר, חברת החשמל, טייקונים, ממשלות ושאר ירקות.

פשוט תודה.

תודה על האינטרנט, וואו! תודה

תודה על החשמל שזורם בביתי, פנטסטי!

תודה על הטלפון, הנייד, האיי-פון וכו'

אוי נפלא, תודה תודה, תודה!!!!  

בלי אידיאולוגיה, בלי מי צודק ומי דורס, ולא בשביל מישהו או משהו

פשוט תודה

הודיה לכשעצמה

על הנמצא

על מה שיש

 

נשמע מגוחך נכון? בעולמנו הציני והמנוקר.  נכון

ובכל זאת

תודה

 

פעם אולי היה קל יותר, נהיר יותר, מקובל יותר. כל נושא ההודיה. כשדברים היו בסיסיים יותר ופחות מרוחקים, פחות אימתניים ולא נגישים.

אדם צמא, מחפש מים, מוצא מים. ומודה. מודה לאיש שעזר לו, מודה לאלוהים, למים, לא באמת משנה למי. צורך ההודיה בהיר. הוא היה צריך מים ואז הם הגיעו, תודה.

 

היום אנחנו חברה שעמוסה במים, מפלים, נהרות של מים. וצועקים: עוד!! עוד!! איפה המים שלי?! תנו לי עוד מים! ובתוך הרי המים האינסופיים האלה הצלחנו לשכוח שיש מים.

יש מים.

תודה

 

(אודי גרוס, חבר קבוצת השחקנים בתיאטרון החדר)

לאיגרת השבועית של 2012 . 3 . 22