פתח דבר:

היוצר וכהן הדת - כל אחד מהם מייצג תחום מרכזי במורשת התרבות האנושית: פולחן היצירה ופולחן האמונה. זה כרוך בזה, ואין כאן כוונה למעט בערך אף אחד מהם.

כל אדם יוצר. תכלית האדם היא יצירה. חווית הסיפוק היא חוויה קדומה. היא יוצרת את חווית האמון הראשונה והיא מקור האמונה. ברגע שבו מסתיים הסיפוק, נפסק האמון ונוצר החסר. חסר מעורר ספק. ספק מעורר את הצורך במילוי החסר. הספק הוא התנאי ההכרחי ליצירה האישית והחברתית של האדם. עקרון היצירה הוא מעל לאמונה, אך לא מעל לספק. אילו היה עקרון היצירה מעל לכל ספק, כי אז היה הופך לאמונה מושלמת השואפת לסיפוק מושלם שאין בו תנועה ועל כן אין בו חיים, ואין היצירה יכולה להתקיים בו, וזהו מצב סותר יצירה.

הפולחן, שהוא טקס או אירוע המיוחדים למקום ולזמן מסוימים, הוא התפתחות מאוחרת יותר בתרבות האדם. פולחן היצירה, האישית והחברתית, קודם לפולחן האמונה. האדם הקדמון, שניזון על שורשי צמחים ובשר נא, שעדיין לא למד לרשום את ההיסטוריה שלו, מלבד זה שהיה משנן אותה בתנועה ובצליל, שהרים מן האדמה מקל פשוט, ולראשונה השתמש בו כבכלי שהוא המשכה של היד האנושית, שרוחו המריצה אותו לרקוד לראשונה את ריקוד הצייד בפני בני שבטו המתפעלים - הוא האדם היוצר שקדם לאדם הדתי. רק לאחר שיצירתו זו - השימוש במקל ככלי עבודה, או השימוש בריקוד כביטוי ליצירתיות הטמונה באדם - התקבלה בציבור, היא הפכה לחלק מאורח החיים השגרתי, ליצירה אמנותית קלאסית משוחזרת או לפולחן דתי משוחזר. ייעודו המרכזי של האדם ותכלית קיומו הם יצירה.

(עמ' 93 בגרסה המעודכנת של "המעגל הפתוח")