"...ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "ולא קרב זה אל זה כל הלילה?" - בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידיי טובעין בים ואתם אומרים שירה?"
- תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י עמוד ב.
פסח מתקרב וכמו בכל שנה אני נחנקת מלספר לילדים הקדושים והיפים שלי את אותו סיפור ההגדה. הם מביטים בי בעיניים שואלות "מי הטוב?", "מי הרע?". במבט שלהם אני רואה רתיעה וסקרנות, הם לא יישכחו את מה שאגיד, אוזניהם כאפרכסת. הם קשובים. הסיפורים מבטאים את המפגש הראשוני והכול כך משמעותי עם הטבע הכול-כך בסיסי שלנו כבני אדם, עם הפחד ועם התוקפנות והם פונים אליי באותה השאלה: "עדי, איך להתייחס לזה? זה טוב? זה מותר?..."
ואני לא רוצה לספר להם. לא רוצה שיפגשו כל כך מהר את פרעה ולא את "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" ולא על תינוק קטן שנשאר לבד בתיבה. אני לא רוצה לספר על "ואין בית אשר אין שם מת" ועל טביעת המצרים בים ועל שירת הים - שירת העבדים. אני רוצה שיהיו תמים ונקיים שילמדו קודם על סליחה וכבוד ואחר כך על מלחמות, ניצחונות והפסדים.
זלדה כותבת בשיר שלה "הפוגה" על חייל מתאבד שחס לרגע קט על שבוי ישראלי והצילו. והיא כותבת "שניהם ידעו: אין זו כל האמת, זו הפוגה באי ירוק, האי שהוא מחוץ לכל לאום ולכל מוצא, באי הזה באחת המערות, פקח את עיניו השלום".
אני רוצה לעשות את אותה הפעולה גם בגן. לחסוך מהם את ההרג, את המלחמה ואת הנקמה. אני רוצה לקחת אותם אל "אותו שביל חדש, עם קולות הילדות והמופתים" ואני רוצה שקודם, לפני הנקמה והמלחמה, שיתגלו בפניהם אותם המקומות הרעננים של תקווה ושמחת מעיינות נכבדי מים עליהם כתבה זלדה.
במדרש בבלי כתוב "מעשה ידיי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!" הקב"ה פונה במשפט זה אל מלאכי השמיים ואומר להם להפסיק את שירת השמיים לעת עתה. המעשה האלוהי של הפסקת השירה והיכולת להיעצב עם צער האויב מזכירים לי יותר מהכול מעשה של סליחה בגן, של עזרה לחבר, של להחזיק ידיים, לשטוף פנים, לסלוח ולשכוח. לראות שהחבר הוא חבר גם אם הוא פגע בי, גם אם הוא העליב אותי. זה מעשה אלוהי-מלאכי, מעשה שיכול לו אלוהים ויכול לו ילד.
אנחנו, בני האדם-העבדים שכחנו אותו, התנכרנו לאותו היצר, גדלנו להיות ציניים-מפוחדים שחוגגים בנפול אויבנו וכבר כמעט שאיבדנו את אותו "הנהר שיוצא מעדן פנימיותנו ונותן לנו מים לחיותנו במדבר", במדבר שבו אנחנו חיים בשנים האחרונות ונכנס לחיי ילדינו, שלומדים ציניות ומלחמה ו"תחזיר לו" והם הרעים והם הטובים ו"עניי עירך קודמים", מדבר שיש בו מאבקים, עייפות וכמעט ולא נותרה בו אמונה, שהתחרות שולטת בו ותמיד חייב להיות בו מנצח, מישהו טוב יותר. אנחנו מאבחנים בו "קשיים" ועובדים באמצעות חוברות לילדים ובלחץ גדול לקראת אותה ההתבגרות של כיתה א'. חייבים לעמוד בקצב, בתחרות, להספיק, להספיק ולהספיק, כי ישיבה בחצר בשמש יכולה להיות זמן של אבחון בעיות או זמן קבוצה לעבודה באוריינות מתמטית או שפתית או זמן של הכנת הלוח הכי יפה לקראת החג. אוייש... צריך להיות סופר-אדם, אני מכירה כמה גננות כאלה, סופר גננות...
מה שנשאר לנו כמו אור בימים כאלה הם הנביאים הקטנים שלנו, הילדים, ואני לא רוצה "לחנך" את הילדים לכל זה עוד לפני שהם הספיקו לחיות את אותם ה"מים" של שיחה, אהבה, סליחה ושמחה משותפת עם כל אחיהם בני האדם.
אני רוצה לתת להם את התמימות והשמחה של הגן, את שירי האביב, את הפרפרים, את הציפורים, לשבת עם ספר בשמש הראשונה של האביב, לרוץ בחצר פורחת אחרי חורף גשום, לריב על משחק ולשכוח אחרי רגע במשחק תופסת. אני רוצה לשמור וללמוד מהם על המקום הנדיר הזה שמבטא את הלקח האמיתי שעומד מאחורי אותו סיפור של השתחררות מעבדות לחירות.
חירות שבאה מתוך תחושת ביטחון ואהבה לכל מה שמסביב, של שקט ורוגע שמונע מאהבה אמיתית ואמונה אמיתית בטוב שבאדם ומביטחון מלא בעצמנו שרק הוא יכול להוביל לאיבוד הפחד וההתגוננות וליכולת לראות את האחר באשר הוא כאת עצמי, ללא קבוצות, לאהוב אותו להרגיש את כאבו, להקשיב לו ולסלוח לו.
אני יודעת שזאת לא כל האמת, אבל אני רוצה הפוגה בגן ירוק, גן שהוא מחוץ לכל לאום ולכל מוצא. גן שבו פוקח את עיניו כל בוקר השלום.
חג פסח שמח
אוהבת, עדי
(עדי חג'בי, חברה בקבוצת השחקנים של תיאטרון החדר)
